ליל הטיטאניק - אין כאן כל רז
אתה חי שבריר שנייה בתוך הזמן, ומת לפחות מליארדי שנים. אז מה הלאה --אתה חלש. גם האמיץ ביותר, ברגעים מסויימים, הכל מתפוגג. איפוא האומץ? איפוא? אנו מתים מאות מיתות בחיינו. במעגלי הרשעה ונקם. לפי האמונה, ישוע מוציא את המוות מתוכנו, את החוק המרשיע. יש כאן דילמה טובה, בשיר הזה - לנקום ולמות. אך תוך דקותיים, מה שלא תעשה, תהיה בקור המקפיא במים לבד, בשברירי דקות אחרונות של מודעות. ואחר כך, מת מליארדי שנים. אז איפוא זיכרון הנקם? כבוד אנושי? איפוא הכבוד ברגע הבא כשהביצים קופאות ליד הקרחונים, בישימון המים הענק, בלילה, לילה של הטיטאניק?
תִּשְׁדְּדוּ מַה שֶּׁנִּשְׁדַּד מִכֶּם,
תִּקְחוּ סוֹף-סוֹף אֶת הַשַּׁיָּךְ לָכֶם, קָרָא,
קוֹפֵא, הַמְּעִיל קָטָן עָלָיו,
שַׂעֲרוֹתָיו מְשֻלְהָבוֹת מִתַּחַת לַמְּנוֹפִים,
וְהוּא קָרָא: אֲנִי אֶחָד מִכֶּם,
לְמָה עוֹד תְּחַכּוּ? עַכְשָׁו
הַזְּמַן, שִׁבְרוּ אֶת הַמְּחִיצוֹת,
תִּזְרְקוּ אֶת הַזְּרוִּקִים לַמַּיִם,
עִם כָּל מַה שֶּׁלָּהֶם, הַמִּזְוָדוֹת, כְּלָבִים וּמְשָׁרְתִים אִישִׁיִּים
וְהַנָּשִׁים, אֲפִלּוּ אֶת הַיְלָדִים,
בְּאַלִּימוּת, בְּסַכִּינִים, בְּיָדַיִם חֲשׂוּפוֹת!
וְהוּא הֶרְאָה לָהֶם אֶת הַסַּכִּין,
וְאֶת הַיָּד הַחֲשׂוּפָה הֶרְאָה לָהֶם.
אֲבָל נוֹסְעֵי סִפּוּנֵי-הַבֵּינַיִם,
מְהַגְּרִים הֵם הָיוּ, עָמְדוּ לָהֶם
בַּחֲשֵׁכָה, הֵסִירוּ אֶת הַכּוֹבָעִים בְּשֶׁקֶט
וְהִקְשִׁיבוּ לוֹ.
מָתַי סוֹף-סוֹף תִּרְצוּ לְהִתְנַקֵּם
אִם לֹא עַכְשָו? אוֹ שֶׁרְצִיתֶם לְהַגִּיד
שֶׁאַתֶּם לֹא סוֹבְלִים מַרְאֶה שֶׁל דָּם,
חוּץ מִזֶּה שֶׁל יַלְדֵיכֶם וְשֶׁלָּכֶם?
וְהוּא גֵּרֵד פָּנָיו
וְחָתַךְ אֶת יָדָיו
וְהֶרְאָה לָהֶם אֶת הַדָּם שֶׁלּוֹ.
אֲבָל אַנְשֵׁי סִפּוּנֵי-הַבֵּינַיִם,
הִקְשִׁיבוּ לוֹ וְהֵם שָׁתְקוּ.
לֹא בִּגְלַל שֶׁלֹּא דִּבֵּר בְּלִיטוּאֶנִית
(הוּא לֹא דִּבֵּר בְּלִיטוּאֶנִית);
וְלֹא בִּגְלַל שֶׁהָיוּ שֶׁכּוֹרִים
(כְּבָר מִזְּמַן הֵם רוֹקְנוּ
בַּקְבּוּקֵיהֶם הַמְיֻשָּׁנִים
הָעֲטוּפִים בְּמִטְפָּחוֹת גַּסּוֹת);
וְלֹא בִּגְלַל שֶׁהָיוּ רְעֵבִים
(הֵם הָיוּ גַּם רְעֵבִים):
לֹא כָּל זֶה מַה שֶׁהָיָה. זֶה לֹא
הָיָה כָּל-כָּךְ קַל לְהַסְבִּיר.
דַּי טוֹב הֵם הֵבִינוּ מַה הוּא אָמַר,
אֲבָל אוֹתוֹ הֵם לֹא הֵבִינוּ.
הֵם פָּשׁוּט עָמְדוּ, בְּסַבְלָנוּת,
בְּגַרְזִנֵּיהֶם, בְּחֲרוּזֵי-תְּפִלָּה,
עִם יְלָדִים מֻכֵּי-רַכֶּכֶת
לְיַד הַמְּחִצּוֹת, פִּנּוּ מָקוֹם,
וְהֶאֱזִינוּ לוֹ בְּרַחֲשֵׁי-כָּבוֹד,
וּמְחַכִּים, עַד שֶׁטָּבְעוּ.
* מתוך ספר השירים "השקיעה של הטיטאניק, מעין קומדיה", מאת הנס מגנוס אנצנסברגר. מגרמנית: שמעון לוי, הוצאת ספריית פועלים, 1986.
הבנותי שלי
ישימון הקרח הענק, ומוות מליארדי שנים
אין כאן כל רז. הם היו פשוט נוצרים, ברגע מותם. זו הדילמה העתיקה "באראבס או ישוע" שפילטוס שאל את היהודים, את מי לשחרר, את המורד למען הצדק בראבא, או את ישוע, האוהב כל כך, עד שסלח על הצלב לשונאיו?
אהוב את שונאך. זה הצו הנוצרי. זה לא אנושי לעשות כך, ולכן זקוקים לחסד אלוהי לנהוג ולו במקצת כפי שנהג ישוע, לא להמשיך את מעגל הנקם, אלא לצאת לפאזה אחרת, מפיצה אור, בשם האהבה, המים והרוח - והחופש. להיות קשור למעגלי נטירה -או לשבור זאת, להפיץ אור. עולנו אינו עוד קשה, שכן ישוע שיחרר אותנו, לפי האמונה, ממעגל החטא, היצדיק אותנו, אף את אויביו הנחושים, באהבתו של האל האב את בני האדם. מול ההרשעה האין סופית של זה את זה, והמוות. נכון, קיימת גם המלחמה ברשע, אך לא הנקם. בשביל נוצרי.
אתה חי שבריר שנייה בתוך הזמן, ומת לפחות מליארדי שנים. אז מה הלאה --אתה חלש. גם האמיץ ביותר, ברגעים מסויימים, הכל מתפוגג. איפוא האומץ? איפוא? אנו מתים מאות מיתות בחיינו. במעגלי הרשעה ונקם. לפי האמונה, ישוע מוציא את המוות מתוכנו, את החוק המרשיע.
יש כאן דילמה טובה, בשיר הזה - לנקום ולמות. אך תוך דקותיים, מה שלא תעשה, תהיה בקור המקפיא במים לבד, בשברירי דקות אחרונות של מודעות. ואחר כך, מת מליארדי שנים. אז איפוא זיכרון הנקם? כבוד אנושי? איפוא הכבוד ברגע הבא כשהביצים קופאות ליד הקרחונים, בישימון המים הענק, בלילה, לילה של הטיטאניק?
מיכאל שרון לא מבין את השיר . הנדכאים והמושפלים לא מסוגלים להתקומם אפילו כאשר אין להם עוד סיכון או תקוה - בגרונים עדיין שיירי תפילות. שרון גם לא מבין את בשורת הנצרות המהפכנית לזמנה: "קודם יעבור גמל את קוף מאשר עשיר את שער גן העדן. שרון לא מצוי במסורת המהפכנית ותקוע בליברליזם עייף ו"תרבותי".
ואולי התקווה ברגע כזה וברגעים אחרים - דווקא התקווה היא שמובנית לתוכנו?
וכי אין עוד סיכון? ואולי יש סיכון? אולי מישהו יציל? אולי תבוא הצלה, באדמה או בחדול האדמה?
כל זאת תבונה המובנית בנישמתינו.
האם דלי הארץ טומטמו? כמובן. אבל האם אין הם נימצאים כרגע כמהגרים על הטיטאניק בשם התקווה לממשות אחרת? התקווה לשיחרור?
ומה מתרחש על הטיטאניק? חידלו מכל תקווה בשם השטן - וניקמו?
מה ניתן ללמוד כאן, כשהתקווה מתגלמת בטביעה?
ולמה השטן, הוא שמופיע לפניהם עם סכין, אומר, "אני אחד מכם" ומנסה גם הפעם?
(האם אתה, המגיב כאן, כן הבנת את השיר? אולי חלק. אבל משהו חשוב החטאת כאן. גם כוונות טובות עשויות להחטיא דבר מה, לעיתים מרכזי)
ישוע גם אמר - השמש זורחת על הצדיק והרשע כאחת.
קשה אולי לעשיר להגיע לגן עדן, אך מכאן שאין אפשרות חזרה בכלל ללב של ילד תם? אין כל בשורה ואין כל ישועה בכל מציאות אפשרית?
אבל מה מתרחש כאשר טובעת הטיטאניק?


