כתיבתו של היינה מתוך רוח המוסיקה

מה עומד בתכלית כתיבתו של היינה? האם הוא אומר לנו, מוסר לנו דבר מה או שהוא כולו דובר את עצמו? מה פשרה של אינטרוספקצייה בלתי פוסקת זאת, ההולכת ויוצרת משפטים קסומים להפליא, קצרים ופשוטים כל כך? האם יש כאן מעין השקפת עולם בתשתית, הדוחפת קדימה את הממשות, או ניתן לראות בכתיבתו הגבה חרישית, בלתי פוסקת?

כלפי מה?

ההוויה היום יומית היא אינסטרומנטלית ברובה, שרוייה בתחשיבים שונים. אין בה כמעט כל מימוש של האוטונומיה של האדם. אבל יש סדר שני של הווייה, לא זאת המודעת לעצמה בבחינת אובייקט נייח, אלא כזאת הניבנית מרקע הדברים ומעצימה אותם, בבחינת מצב תודעתי שונה מזה של ההווייה היום יומית. זאת היא האינטרוספקצייה. ניתן לדבר על שני סוגי הווייה שמתאימים להם שני סוגי אינטרוספקצייה: זו המושלכת בזמן, הנוטפת במעין פרצי אירוניה של מודעות עצמית. זו היא העצמתה של המילה, תפיסת המציאות כטקסט ומילים.

ויש ההוייה המרחבית, הלא מילולית, תודעה הבאה לידי קיום מתוך המוסיקה. המילים כאן הם תוצר ניגזר של חוויה ותודעה זורמת, מוסיקלית, בעוד שההוייה האינטרוספקטיבית המילולית היא רדוקצייה ליניארית של המציאות, במעין סטקטו, כשמבוטל יסוד הזרימה. ניטשה כיוון להעצמה תודעתית במובן השני, כשדבר על הולדת הטרגדייה מתוך רוח המוסיקה.

קישור: שירו האהוב של היינריך היינה "לורליי"

http://fanzone50.com/Tales/Lorelei.html

"לורליי" בתרגומו הנפלא של פנחס שדה (העולה בכמה סדרי גודל על כל תרגום אחר לעברית של השיר, ויש לא מעט כאלה)

http://www.milim.org/milim/M-1-SHIRA/HEINE/A-LORELEI.htm

אני בוחן את "לורליי": כתוב מינורית, כן, אך צצים כאן כל המוטיבים של הרומנטיקה המוקדמת:

אגדה מימי קדם; עצב ומופנמות; תחושת הגעגועים הרחוקים והערגה הסתומה - אותם אופקי געגועים ערפיליים שכה מועצמים במוסיקה של בטהובן (בפרט בסימפונייה הששית והשביעית) הנהר השוטף בנחת, פסגת ההר הנידלקת; העלמה היפה מכל יופי, בעלת המעלות המופלאות (ראה "וורטר הצעיר"). הקסם שבשירתה, כללית, הקסם הלוכד אותנו; הספן והים, הים ומשבריו, הסערה והצוקים.

יש להבין שחדותו של הזמן, שיניו של הזמן, שהינם כה מוחשיים בתצורה האינטרוספקטיבית הראשונה, זאת המילולית-אירונית, עוברים טרנספורמציה תחת ההוויה המרחבית , כזו ההופכת את הזמן לעתיק, לסיפור אגדה, כאילו אנו מושלכים בבחינת קיום בזמן לעבר קדום. זוהי ההשתחררות הסובלימטיבית משיניו של הזמן. דבר זה יתן מקום בשלב מאוחר יותר לתורת ה"חזרה הניצחית בזמן" של ניטשה.

אכן, תודעתו הכותבת, האינטרוספקטיבית של היינה היא בראש וראשונה תוצר של רוח המוסיקה. על זאת אי אפשר לדבר, אלא יש ליצור מחדש את הרקע האמיתי, רקעו של היינה, ההוייה המרחבית מתוכה צמחה תודעתו. אין דרך להבין את היינה וכתיבתו ללא האזנה למוסיקה המסויימת שהולידה את הוויתו הכותבת.

האזינו אם כן. מדובר, לשם משל מוסיקלי-מרחבי, באורטוריה "גן העדן והפיירי" של רוברט שומן, המכילה בהינף יחיד ונדיר של גאוניות את הקסם של הרומנטיקה המוקדמת כולה:

Schumann and the living sublime: Das Paradies und die Peri
http://www.haayal.co.il/reply.php3?id=722&rep=41553&LastView

יצירה של שומאן כהדגמה 41553 מיכאל (יום ראשון, 04/11/2001 שעה 4:09) עולה בדעתי כרגע שהדגמה של מכלול אינטגרטיבי בעל גיוון ענק (כלומר ריבוי תת רכיבים המשתלבים לשלמות אחת), בפרץ בלתי פוסק של גאוניות אמיתית של הרוח, ההולכת ונשאת משיא אחד למישנהו, מצוייה ביצירתו של שומאן מ- 1843 - גן העדן  והפיירי. וחשוב להדגיש - יש לשמוע זאת בביצועו של Giuseppe Sinopoli המנצח על Staatkapelle Dresden - שכן זוהי יצירה המכילה מעברים רציפים רבים מפאזה אחת למשניה, ומחייבת וירטואוזיות וכושר ביצוע מושלם מצד תזמורת שלמה. עקב הקושי בביצוע האורטורייה הזאת ממעטים לבצעה. המעיין המתגבר של גאוניות חסרת גבולות מעבר למילים עשוי גם להעמיד מוזיקאים רבים במבוכה, ויהיו כאלה שהגם שלא ימעיטו בערכה, יעברו מייד לנושא אחר, תוך פטירת העניין במשפט קצר, בדרך כלל כזה העושה רדוקצייה של תופעה חד פעמית של הרוח האנושית, לז'אנר כללי - המוזיקה הרומנטית המוקדמת, תוך איזכור מוזיקאים אחרים כשוברט וברליוז. אבל לא יעזור לכם רבותי, הכל נמצא שם: מעברים מופלאים וברצף מפאזה לפאזה, ובלי שאתה מרגיש, כמעט מבלי משים, אתה נמצא במישור חדש לגמרי, בדומה לציורים של אשר. השימוש בלייט מוטיבס, שווגנר המאוחר כביכול גילה אותם 30 שנה מאוחר יותר. ומעבר לכל, קסם מעבר למילים, קטעים מחשמלים בעוצמתם, וכאלה המחשמלים במינימליזם נוסח זן שלהם, המצביע מעבר, לעבר עולם כמוס וונפלא. יצירה אחת שהינה אלוהית ממש, מעצימה את החיים, ואכן עשוייה להביך את כל אותן המיות עלובות של כשרונות דלים המייצרים עבורנו תחליפים מדומים תוך שווקיות עטורת סנסציוניזם - שאינו אלה תרועת הריק של נוגדי החיים. יצירה אחת שקדמה את כל המוזיקה של המאה ה-‏19 - אין למשל להבין את קיום הפיתוחים והאקורדים של ווגנר (למשל בטריסטאן ואיזולדה) בלעדיה. הקשבה ליצירה זאת עם הטקסט ביד, אולי בתוספת למיסה הכבירה בסי מינור של יוהאן סבסטיאן באך, עשוייה להמחיש את ההנגדה שאני מציג בין אמנות של דו מימדיות חוורת ותוצאים ''מתים'' נוגדי חיים, המחייבת מידה הגונה של שילהוב עצמי היסטרי על מנת להתפעל ממנה, ובין הדבר האמיתי, שאף כי הינו תוצר אנושי, הינו יקום מושלם בזכות עצמו.

http://www.michael-sharon.com/r/T3.mp3

http://www.michael-sharon.com/r/T6.mp3

http://www.michael-sharon.com/r/T7.mp3

http://www.michael-sharon.com/r/T8.mp3

http://www.michael-sharon.com/r/T11.mp3

http://www.michael-sharon.com/r/T16.mp3

http://www.michael-sharon.com/r/T17.mp3

כך, ניתן להבין את כתיבתו ואת הפילוסופייה של היינה כסיטואצייה תודעתית הבאה לידי קיום על ידי רוח המוסיקה - ויחודית למוסיקה הרומנטית של תקופתו. היינה לא היה עשוי לצוץ קודם לכן.

בשנותיו האחרונות בעת מכאוביו הקשים, אין רוח המוסיקה עשוייה לפעול את פעולתה מעצימת התודעה, והיינה חוזר לסובסטנס שמציעה הרוח הדתית. יש להבין שגם כאן מדובר במצב העצמה תודעתי , ומכאן שאין זאת הדת במובן של עבודת האלוהים.

מעניין להבחין כי פרופ` ליבוביץ, שעיקר הדת בשבילו היא עבודת האלוהים, הבין יפה את המהות התודעתית בעיקר של דתיותו של היינה בשנותיו המאוחרות, ואת המהות המרחבית-מוסיקלית ביסוד הווייתו היוצרת, ולכן הוא שוללו מכל וכל, גם בשנותיו המאוחרות.


__________________



תגובות הקוראים

נכתב ע"י מיכאל שרון ב 14/12/2003

מדוייק, אורי. אכן הדת כאמונה, השואבת הרבה מרגשות האהבה ותחושת האחדות וההתאחדות עם הממשות והטבע, כרוכה בהוויית המוסיקה. יש לזכור כי צורות המוסיקה המפותחות והמופלאות ביותר שימשו את התחושה הדתית, כגון המוסיקה הרב קולית המרהיבה שפיתח עד לשכלול של שילוב 8 קולות ניפרדים ויותר, המלחין הקתולי בן המאה ה-16 פלסטרינה. מוזיקה זאת עמדה בשרות הכנסייה. וכמובן, יש להזכיר את הקננטטות הדתיות המהוות ארכיטקטורה העולה ממש על הבנתנו בשכלולה, של יוהאן סבסטיאן בך. ויש לציין במיוחד גם את המזמורים שהושרו בבית המקדש, שלא לדבר על שירת החזנות והשירים הדתיים המודרניים. אפילו קליף ריצ'רד, שרבים מאיתנו אהבו בנעורינו, קיבל תואר אצולה מהמלכה הבריטית בגלל שיריו הנוצריים היפים בתקופה הדתית המאוחרת בחייו. המוסיקה אכן משתלבת עם האהבה ועם הטבע (אשר לטבע - ראוי להזכיר את הסימפונייה הששית של בטהובן שהינה מוקדשת לטבע - סימפוניית הפסטורלייה, דהיינו המרעה. פסטור הינו אגב כינוי לרועה הרוחני של המאמינים - הכומר). ככזו - ביטוי האהבה וההתמזגות הפנתאיסטית עם הטבע -המוסיקה הינה אכן מהותית יותר לטבע האדם הכולל ומהותו בבחינת אדם בן מינו, ועל כן לתחושתו ואמונתו הדתית של עמידה בפני הנשגב sublime . מאידך עבודת השם הינה אמנם מאולצת יותר, כפייתית, סיזיפית ומפרידה במהותה (בניגוד לגישה המאחידה) ועל כן אינה קשורה למוסיקה. כך, אין זה מקרה כלל כי שכלתנות יתר מתפלפלת כזו של פרופ' ליבוביץ המדגיש את יסוד העבודה ומתעלם מיסוד האמונה (שכה חשוב בחסידות, למשל) ושל תלמידו אסא כשר רחוקה מאד מרוח המוסיקה, ודבר אין לה עם תחושת הנישגב. מחשבתם, בפרט במקרה של כשר, נידונה איפוא לעקרות, והינה בבחינת פלפול סופיסטי המחטיא מהויות יסוד לעיתים קרובות.

נכתב ע"י אורי מילשטיין <mailto:urimish@inter.net.il> ב 14/12/2003

ההבחנה בין דת כעבודת אלוהים לבין אמונה כמעטפת של התודעה נמצאת ביסודה של הוויית האדם.הדת כעבודת אלוהים היא תופעה מאוחרת יחסית - כמה אלפי שנים. היא נכפית על אדם ואין היא טבעית לתובנותיו. לעומת האמונה, כמעטפת של התודעה ושל כל התובנות הוא חלק טבעי מהווית האדם. האמונה בטהרתה משתלבת עם המוסיקה יותר מאשר עם כל כלי ביטוי אחר ולכן היא באה לידי ביטוי עילאי אצל היינה.

נכתב ע"י רוז ב 13/12/2003

אין בפי מילה נוספת מלבד "תודה".