הניאו-ליברליזם, הקפיטליזם המנוון בישראל וד"ר משה קרוי
|
בישראל, רבים מהאוכלוסיה מותשים בפעולה סיזיפית ומתישים אחרים בתורם במעגלי עיוועים, או במה שניתן לכנות מעגלי-סדום. האזרח נחסם וסב במעגלים של לך ושוב בלבירינטים של שחיתויות ענק, חוסר יושר עיסקי, היעדר אתיקה מינימלית, בוז והענשת היושרה, סיבוך דברים פשוטים כתחליף-סדום לפתיחת נתיבי פעולה. וכללית, שורר במערכות רבות אקלים אירגוני ותפעולי של כובד חמוץ, מדביר, אפוף נברנות וביזוי הזולת, היוצר על כל בעייה שניפתרת עשר בעיות חדשות, הממיר בערפילים רעילים ומשביקי חיות את אקלים היעילות הענינית, המשחררת נתיבים פקוקים ויוצרת נתיבי עשייה חדשים.
משל מרחבי להווית מעגלי סדום הישראלים הינם צירי התחבורה הפקוקים (אף שמספר המכוניות לאלף נפש בישראל נמוך בהרבה מזה שבמערב), והכבישים בהם לאורך דרך ניכרת עליך לנסוע ככפוי שד בניגוד למגמתך, שכן אין פניות נוחות ופשוטות הצידה בניגוד לככרות הפנייה המרובות (roundabout ) בכבישי מערב אירופה. בעוד במערב יכול הנוסע למצוא דרכו על נקלה לכל מקום באמצעות שילוט הדרכים, הרי השילוט כאן דומה שנהגה ביד שהזדון מעורב בה עם הטימטום המרחבי: הנה, לפניך שלט המורה במספר צמתות על הדרך לפתח תיקווה למשל, או למרכז ראשון לציון, ודווקא בהסתעפות דרכים, כאשר עליך להכריע לנתיב זה או לנתיב האחר, נעלם השם "פתח תקווה" או "מרכז העיר" מהשילוט כלא היה.
הדבר מתמיה, שכן לכאורה, על פי הרטוריקה הנפוצה בישראל, הרי שלפי זו מימין היתה אמורה לשרור כאן כלכלת שוק יעילה, יוצרת ומפלסת נתיבים, ואילו על פי הרטוריקה משמאל, בישראל שוררת מדינת רווחה עתירת חמלה. מה אם כן מקור יצור הכלאיים המוזר, זה של מעגלי-סדום, שצמח בישראל?
אילוסטרצייה לספרה של איין ראנד "כמעיין המתגבר". צויירה על ידי אחד מתלמידיה
מקור חשוב להווצרות גישה בעייתית מאד מבחינה כלכלית, ומבחינת ניצול-יתר של אנשים בחברתנו (דבר המתעצם ביחס לעובדים זרים ושוק העבדים של נערות ליווי - נטילת הדרכון וכיוצא בזה הכפפה לעבדות למעשה) תוך ליבוי מלחמת הכל וכל ומאבקים בין-סקטוריאליים בחברה הישראלית - הינה גישתו של משה קרוי כפי שהוצגה בספרו "חיים לפי השכל", 1975 , ובמסריו בשנות ה-70 בארץ. בעוד בשנים שלפני 1975 ולפני המהפך ניתן היה לדבר על בולשביזם דכאני בצד מידה של אחריות מצד בעלי ההגמוניה – מפא"י, הרי שמאז 1975 אמצה האוליגרכיה בישראל גישה חמסנית ומנוערת מאחריות. כבר יצחק רבין, בפרשת יעקב לוינסון (1983) - מנכ"ל בנק הפועלים שתרם רבות להתפתחותו והודח והוכפש באינטריגה מכוערת שהביאה להתאבדותו – העיר בקור כשנתבקש לעזור: "איש איש לגורלו".
הערה: הביטוי "המערכת`` (כצידוק לכל עוולה והתנערות מאחריות אישית בשם גוף "נירחב וחשוב" אך ערטילאי) צץ לראשונה באורח עלום משהו ב-83 בעיקבות האינטריגה הסבוכה שנוזמה כנגד מנכ"ל בנק הפועלים יעקב לוינסון בעת שהותו בארה``ב, ושהביאה להתאבדותו תוך הכפשתו; זאת כשהאינטריגה צברה ספין בעקבות מות אחד מראשי המנגנון ותומכו של לוינסון בתאונת מכונית מיסתורית ב-82 . חשבתי פעם, בשנות ה-80, לכתוב מחזה על הפרשה ההיא, שהיא אחת מציוני הדרך בדירדור האתיקה והכלכלה בישראל. אפשר לדבר ב-84 על ניסיון למומנטום גורף של רוח טוטליטרית, והלאמה למעשה של הבנקים הגדולים
כיום שולטת בישראל תצורה מנוונת של קפיטליזם – קרטליזם ממלכתי חמסני, דכאני ועריץ, וזאת, תחת רטוריקה של כלכלת שוק. בעוד במערב הקפיטליזם כרוך בפעולה עתירת מאמצים ויוצרת והינו חדור יושרה (כפי שהיצביע על כך הסוציולוג הדגול מקס וובר בספרו על האתיקה הפרוטסטנטית בסוף המאה ה-19) הרי התצורה המנוונת בישראל היא היפוכו של הקפיטליזם במערב - הבוז למאמץ מייצר ערכים ונכסים, ומעמד מורם של "ראשי משק ואנשי פיננסים" שרבים מהם עשו את הונם בחסות המדינה, ותוך הזרמת משאבים בזוזים אליהם מצד פקידי המדינה. כך למשל מזרימים הבנקים אשראי בשפע ובתנאים מפליגים לקומץ מקורבים ואנשי אוליגרכייה, תוך חנק מגזרים רבים במשק. בשם ה"הפרטה" נימכרים ניכסי המדינה במחירים מגוחכים לקומץ מקורבים (שימו לב שניזכרים תמיד אותם שמות). ראשי האוליגרכיה החמסנית בישראל מתעופפים בקלילות ממקום למקום במסוקים ונבנו לרשותם מנחות מסוקים רבות תחת כל עץ רענן, בעוד "עמך" משרך דרכו בכבדות תוך תנועה מקרטעת בכבישים פקוקים (אף שמספר המכוניות ל-1000 נפש בישראל נמוך בישראל הרבה מזה שבארצות המערב).
ד"ר משה קרוי
ונחזור למשה קרוי, מקדם הרטוריקה הניאו-ליברלית בישראל בשנות ה-70 , זו שכשלה. והיכשירה את הביזה מצד ההגמונייה היוזורפאטיבית (הגמוניית עושק) ביתר שאת. זאת בניגוד לאנגליה של מרגרט תאצ`ר או ארה"ב של רונלד רייגן, או בניגוד למדיניותו הכלכלית עתירת ההצלחה של נגיד הפד, אלן גרינשפן – תלמידה של הפילוסופית והסופרת האמריקנית-יהודית הניאו-ליברלית איין ראנד. אם איני טועה, קרוי לא דגל באי מתן צדקה ועזרה. הוא אמר שאין זה תפקיד המדינה, אלא עניין רצוני של בחירה של הפרט. קרוי קידם בארץ אידאולוגיה כלכלית/חברתית ליברלית, לא מרקסיסטית ולא סוציאל דמוקרטית. האיש הפיץ ועורר עניין עקב בהירות דבריו ומידה של דרמטיות ואף מוקצנות אקזוטית-משהו שליוותה אותו בדבריו בציבור ובתקשורת, בגישות כלכליות/חברתיות שמקורם בליברליות הבריטית מהמאות ה- 18 וה-19 והינו במבחינה זו בעל זכות.
היו שפרשו את גישת "האגואיזם" של קרוי או איין ראנד כזכות לרמוס, תוך היפוך כוונת איין ראנד, ותוך היפוך המקור - גישת הליברליזם הכלכלי/חברתי הבריטי הקלאסי מהמאה ה-19 של "אגואיזם נאור". הכוונה לכך שהפרט משכיל לדאוג לענינו טוב בהרבה מפקיד הממשלה. הן הליברליזם הכלכלי/חברתי הבריטי בן המאה ה-19 (ג`והן סטיוארט מיל, הרברט ספנסר ואחרים) והן זה של אדם סמיט מהמאה ה-18 והן איין ראנד וגם חתני פרס נובל לכלכלה בעלי הגישה הליברטריאנית, פ.א. הייק ( The construction of liberty, 1959) או מילטון פרידמן - אינם דוגלים באי מתן צדקה ועזרה. קרוי הפיץ ועורר עניין אכן בגישות כלכליות/חברתיות של הליברליזם החברתי/כלכלי השמרני או הליברטריאניות הכלכלית-אתית בת המאה ה-20 . אבל - דבריו (כפי שנוסחו בספרו ובמסריו) הידגישו מסר של אי מוכנות לעזור באופן אוטומטי לכל אדם המציג עצמו כניזקק מבחינה כלשהי - דבר סביר לכשעצמו.
אחד מסמלי התנועה האובייקטיביסטית שהקימה איין ראנד
אך הפרקטיקה הקרויאנית כפי שמשה קרוי יישמה וניסח אותה הלאה ומעבר לאיין ראנד הינה ככל הסביר בעלת גוון אישי ובעייתית במובן שנראה עוד מעט. איני יודע מהי ההיסטוריה האישית של האיש שדחפתהו להראות מידה של קור מובלט, תכופות בעל מראית אכזרית, בבחינת "מופת" ותוך הכברת מלל-שיכנוע ברוח ההטפה ביחס ללא קביל, כלפי אנשים כאלה ואחרים (התאכזרות לאימו האוהבת ומכירת תמונות בתו התינוקת לסבתא במחיר מופקע. בקשת תשלום עבור התה שהיגיש לאורחיו, וכיוצא באלה)
האם הגישה האיין ראנדיסטית או הליברלית/ליברטריאנית של כפיפות קשר לשיקול או לסנטימנט וולונטאריים (רצוניים) יושמה כאן כהלכה, ואוסיף, בצורתה הצודקת על פי מידת תחושות הצדק הטיבעי? העמדה השמרנית הינה מכל מקום זו של עזרה תוך היענות לסנטימנט ואף למידת הרחמים. עמדתי היא שרגש הרחמים לא היה מתפתח באדם וביונקים אם לא היתה סיבה מצויינת מדוע יהיה ויפעל פעולתו. עמדת קרוי בנושא היתה זאת של השלכת חול "מיותר" מכדור פורח, בבחינת - "רבים הטפילים הניתלים על צווארי", כיד הרטוריקה הגאה והאסרטיבית, ותכף נראה מה קורה כאן. וכבר ניסחתי חלק מפרגמטיקה זו, שהיתה קיימת כאן לפני קרוי, בגירסתה הפרוטו-סטליניסטית כדלקמן:
כולנו בכדור פורח,
נשאר רק מי שלא טורח,
אנשים כחול נשליך,
זה הרי התהליך.
ובמאמר מוסגר - קרוי הפך את איין ראנד על פיה, בהתאמה עם המציאות והפרגמטיקה שרווחה בארץ בימיו, בשנים 1973-5. עמדה זו לא היתה חדשה, אלא שקרוי הושפע מגישה בולשו-סטליניסטית מאיינת ראה המאמר בשני חלקיו: מוטיבים מאיינים בציונות המדינית מהעלייה השנייה ואילך. גישה זאת היפליאה את פריעתה בחסות רטוריקה חסודה על ערביי פילסתין, החל מגישת העלייה השנייה, 1903 - "כיבוש הארץ, כיבוש העבודה", ניכוס ונישול קניין קרקעי באופן מסיבי בתערובת של מקל, גזר והונאה, גרוש היושבים על הקרקע מאות שנים, הפיכת דוכנים של מוכרי תוצרת חקלאית ערבים, חבטות מצד ביריונים בפועלים ערבים, ולבסוף, הטהור האתני של 1948). מדובר איפוא בגישה מאיינת וותיקת-ימים שהפרקטיקה שלה הינה רטוריקה אמיצה וראויה בראש מורם ובאסרטיביות, כיאה לאדם צודק.
וזאת בצד התנערות מאחריות, דהיינו ממה שמקובל במשפט לקרוא חוזה מכללא או חוזה מובלע.
איין ראנד
הכוונה לכך שיש חוזים שאינם מנוסחים במסמך, אך חלים כחוזה לכל דבר בכוח יחסי שותפות והשקעה:
אדם משקיע רבות לעיתים, כלפי צד אחר שנתן לו להבין שהדבר אינו לשווא וכרוך הן בתגמול מטריאלי והן/או לא מטריאלי. לא כל תגמול כידוע הינו אך ורק במונחים של מטבע ושטרות הנימסרים ליד. גישתו של קרוי אם נבינה נכון, נובע ממנה שבכל אינטרקצייה בה צד א` משקיע זמן ומשאבים, יש לנסחה בחוזה מפורט לפרטיו. אך דבר זה אינו בר ישום בכל מגע והשקעה. למשל במקרה של עובד המועסק לתקופת ניסיון, או במקרה של: "החל לבצע את הפרוייקט, זוז, נתחיל מגמול קטן, אך האפשרויות בעתיד פתוחות ובהתאם להשקעה" ובארץ מוסיפים תכופות "יהיה בסיידר".
וכללית אנשים ניכנסים לפעמים למצב השקעה שאינו מנוסח חוזית גם בגלל מידה של חוסר ברירה - כגון במצב של אבטלה רבתי, או, במקרה קיצוני, אדם בר-הגדרה כ"נואש", דהיינו בעל מרווח-ברירה מצומצםכגון -
במקרה פרדיגמטי וקיצוני אך האנלוגי לסיטואציות פחות מוקצנות: נערה הנימלטת מאב אנס ובית עריץ בו דאגו גם לחתוך ולנתק כל בן-ברית פוטנציאלי על מנת להכשירה לעבדות מסוג זה - נימלטת לידי אדם הנושאה לאשה ומוציאה מהבית המתעמר. אך מסתבר שבמצב ברירה מצומצם שנאכף בכוח היתה זו עיסקה בה "הנערה ניקנתה בזול", דהיינו נפלה בידי איש לא מוצלח ומתעמר גם הוא, שניצל המצב ל"עיסקה מוצלחת וזולה".
כן, זהו חלק קיים, גם אם לא רצוי שיש למזערו, חלק מהפרגמטיקה של השקעות רגשיות, אינטלקטואליות, משאבי עבודה פיזית וכל משאב שהוא.
הערה: עבדכם הנאמן כתב מספר עבודות החל מ- 1970 הן על ניזקיו החברתיים, האירגוניים והקוגניטיביים של תיפעול כוח-כפייה ממורכז שאינו מותיר אלטרנטיבות, כגון עבודתי מ-1970 "שילטון ונחשלות - אספקטים של השילטון והחברה במצרים של נאצר"; והן אודות דרכים למיזעור דיספונקציונליות ונזק זה מבחינה אירגונית, קוגניטיבית, חברתית, מערכתית, קבוצתית ומקרו-כלכלית.
אבל הרטוריקה הקרויאנית, שכאמור היתה המשך של "בתוך מציאותי אני חי" אותה מציאות וותיקה של רטוריקה ומנטליות כדור פורח סטליניסטית-משהו (שיש בה אולי מהעריצות הטטרית או המיזרחית בנוסח סטלין, איני יודע, או מההגליאניזם הקולקטיביסטי/מאיין, או נפילה בידי מילכוד הרטוריקה המכשירה את המעש ההפוך לה, והנושא מורכב ובעל מספר היבטים - מדוע תורת-חסד מביאה לעריצות, דיכוי, ליסטום ומנטליות גנגסטרית די רווחים דווקא כלפי אנשים בונים וחיוביים ובעלי יכולת), אותה גישה קרויאנית הביאה ביתר שאת להתנערות "כדור-פורח" מחוזי מכללא.
הגישה הזאת נתנה "הכשר" אתי למצב בו גבר שחי 20 שנה עם אשה שהישקיעה בו רבות, יכול לאמר "אין חוזה - האשה הזאת היא נטל, נפנפו אותה ממני, מדובר באשה פרזיטית והענות לפרזיטיות".
הגישה הזאת שיושמה על ידי רב-שגל צברי ידוע - הסופר הפופולרי דן בן אמוץ: "הפצפונת הזאת הרי הזדיי_ה איתי מרצונה החופשי" (ולא שחלילה, ראשה סוחרר מכוחו הציבורי של אדם קשיש בעל מהלכין, שבידו להעניק לשיריה שבמגירה או לסיפורי הבוסר הקצרים שרשמה, קידום ענק באחת, או לפחות שנירמזה משהו כגון הא בלהט מילות התאווה והשידול של "האינטלקטואל" הצברי) "ומדוע אם כך, לא התנפנפה-לה ללא כל ציוץ נוסף מייד לאחר מכן - הרי לא ניסחתי אתה כל חוזה". גישה זו קידמה מצב בארץ, בו בפרט חסרי הכישרון יכולים להתעלק על בעל הכישרון, על האדם החרוץ ובעל התרומה, לקחת את תוצריו ופרי מאמציו, ואחר להתנער ממנו.
כל מה שנידרש כאן תכופות זאת רטוריקה של כוח וגבריות, ואיין ראנד בגירסתה הקרויאנית/סטליניסטית-למעשה מעניקה כאן גם את זקיפות הקומה ה"אתית", להיפוך הזה.
יוצא שטופחה כאן, מאחורי הרטוריקה, פוזה של החלטיות המאפשרת לחמוס, לקחת ולא לתת שכר. זאת בהתאמה גם עם ערכי המאצ`ואיזם הגברי של החברה הישראלית.
כן, קרוי חי בתוך עמו, והישכיל להפוך את איין ראנד על פיה, בהעניקו הכשר לבוזזים בעלי נחרצות שרירותית עתירת רטוריקה (קרויאנית) בדומה לאלסוורת טוהי (המבקר ואיש הציבור הנבל והקולקטיביסט בספרה של ראנד "כמעיין המתגבר") לחמוס אנשים בעלי גישה בונה ופורצת נתיבים, נוסח האנשים המופיעים בספרי ראנד כדוגמת דגני טאגרט או ג`והן גאלט ("מרד הנפילים") או הארכיטקט בעל תנופת היצירה החלוצית אך בעלת הממשות האמיתית נטולת הקפריזה השרירותית - הווארד רוארק (בספר "כמעיין המתגבר").
הסרט "כמעיין המתגבר" עם גרי קופר בתפקיד הווארד רוארק - ארכיטקט גאוני
וחלוצי בגישתו הפונקציונליסטית, ואינדיוידואליסט ללא חת וחסר פשרות ביושרתו.
האם המציאות התהפכה כאן, כך שכל ממזר עדיין מלך, ומאז 1975 גם בעל הינף של חוסר-ניתנות-לטעות תוך מוכוונות לסאוב-ביזה מושתת-חבורה ועתיר קשרים עם אנשי שררה באופן נחרץ לחלוטין ומתנער מכל אחריות ארוכת טווח?
www.nfc.co.il/archive/003-D-5415-00.html?tag=5-44-31
עליצותם של בכירי האדמיניסטרציה
www.nfc.co.il/archive/003-D-5851-00.html?tag=5-43-42