הסגנון האסטמתי-פסיכופטי: על אלה

  
הסגנון האסטמתי-פסיכופטי: על אלה "המבליגים בכל כוחם" ומתאפקים (בנוסח המקורות: "ויתאפק המן").

מה רבה היא התדהמה כשמסתבר שרשע בלתי ניתפס הנותן מקום בדמיון לאיזה רב-מג רב תעצומות, אינו אלא בנאליות ורזון המחשבה והמעשה - אלה שבאופקיהם הקפאת התנועה והאפס. האם המשאבים הגדולים העומדים תכופות לרשות הרע הושגו בדרכי הונאה ורמיה תוך רתימת מאמציהם של אחרים - הנופלים שבי להשאה ולפרוייקציה של דימיונם סביב ה-0 וסרובם להכיר שהוא כזה?

הרב-מאג לכאורה המתגלה לא רק לבסוף אלא מידי פעם - אף בארוע התבכיינות סביב כאב שיניים רגיל - בחידלון-האישים של "הקוסם מארץ עוץ".

עוד אפלטון הדהים אותנו באמרו שהרע הוא למעשה היעדר ולא ישות בעלת נפח ממשות כלשהי. חנה ארדנט בספרה "אייכמן בירושלים - דווח על הבנליות של הרע" (1963) מציגה את האספקט הפקידותי- הקטנוני והנברני במיוחד של אחד האחראים העיקריים על ביצוע הפתרון הסופי - שבאובססיה של המנסה לסלק גירוי טורדני ולא מרפה הפנה מיליוני יהודים ליעדי ההשמדה.

כאן יוצג איפוא הסגנון האישיותי/קוגניטיבי האסטמתי-פסיכופטי שהינו גורם מרכזי בפסיכולוגייה האינדיוידואלית (ובמידה גבוהה גם בפסיכולוגיה החברתית) של הרשע. ושוב, נדבר על אלה "המבליגים בכל כוחם" ומתאפקים (בנוסח המקורות "ויתאפק המן").

 פגיעתם רעה במיוחד.

בעייתם - כפי שמראים מחקרים רבים אודות הפרעת האישיות הסוציופאטית: תת-פעילות של ההמיספרה הימנית. הם מתקשים לשלב ריבוי אלמנטים במבנים מרחביים מורכבים, והאירגון קורס אצלם למבנים ומורפולוגיות קוויים (לינאריים) תוך הצבת מוקד יחיד. זאת בדומה למילה או פיסקה שגם הן, בדומה למכלולים בקונפיגורציות מרחביות מורכבות (כמו "אגם הכינרת" "הר תבור" "גביע-יין") מהוות מכלול, אך סידור האותיות או המורפמות הוא לינארי (ולא מרחבי), תוך גיבוש מוקדי (uni-focal consolidation) מסביב להברה מודגשת.

אין הם מסוגלים לראות דברים בפרספקטיבה ובאוביקטיביות - ולכן האלמנט האפיסטמולוגי - הנאמנות למציאות האוביקטיבית כפי שהיא - כמעט ולא קיים אצלם. מכאן גם היעדר מוחלט של אתיקה.

הדברים נראים להם נזילים - ומכאן חוסר אחריות קיצוני, וגם השקר הפתולוגי.

מכיוון שהמציאות הממשית ניתפסת על ידם כחסרת בסיס ומוקד גרויטציה משלה - הם נוטים לראותה כנזילה, ברת-עיצוב ככל שיעלה על הדעת.

חוסר יראת הכבוד שלהם בפני המציאות וכובדה מביאם לשייך לעצמם כוח - "הכל כוח" - רק כוח זה כל מה שיש, בבחינת יסוד המציאות; והוא שקובע את המציאות עד הסוף. דהיינו אין לכאורה מציאות - והגורם הסיבתי המעצב הוא ה"אני" בלבד. כלפי אני זה, ועקב המגבלה לראות מציאות אוביקטיבית לא תלוייה, הם יבצעו את ההיפוך של הסטת מרכז עיצוב המציאות כלפיו, ויראו בו, באני, את גורם ה"כוח" היחיד הפועל בסביבה.

האם הם אם כן בעלי אישיות רבת-כובד? נהפוך הוא - הם מפיצים על סביבותם מעין קלילות קולחת, "משחררים" בנוכחותם גם אחרים מתחושת כובדה של המציאות. לכן הם ניתפסים על ידי רבים כ"מקסימים" - הקסם הכמו-נרקוטי של ההתנערות מאחריות והתחושה שאין שום מוקד כובד חוץ מעצמם - העצמי שאינו קיים, אלא נוטף בקפידה רשלנית אף הוא. הפסיכופט אינו מסוגל לשטף דיבור המבטא רצף מושגים מורכבים בזמן אמיתי (בדומה לאילתורי ג`ז). במידה שדיבורו קולח, בדומה מהותית לזה של נרקומן, הרי שהוא יכלול פרזות "מוכנות" בשביל לא להחשף בהתבטאות מניפולטיבית חסרת בסיס אפיסטמולוגי תקף. לכן ישמור על דיבור מדוד, או יטפטף משפטים קצרים למדי, כאשר תכופות איזה גורם השאה (סוגסטיה) או ידע קיים בעל אימפקט כלשהו יפעל להסיח את דעת השומע מהרדידות.

עם זאת, פסיכופטים יוכלו בנקל לאמץ לעצמם "סיגנון" על דרך החקיינות, ולכן הם עשויים להתפס כמרשימים. לעיתים הם ניראים "ממלכתיים", "אחראים".

סממן היכר שלהם הוא הסגנון האסטמתי בדומה במקצת במספר קווים לחולה אסטמה. דומה שראותיהם מתאפיינות לכאורה במצבי יום יום רבים באי-ספיקה, בדומה למצב אסטמתי, דבר היוצר גם מעין סגנון של "אני מתאפק מול החוצפה" כלפי זה הניתפס על ידם כסכנה למעמדם, זה שגילה מי הם ומה הם - אותו יציגו בשרות השרדותם האישית, כפוגע בעניין כללי "חשוב" כלשהו (גלובליזציה).

סגנונם האסטמתי הינו מעין נשימה עצורה של "הבלגה" - ברוח "אני מתאפק בכל כוחי", דבר היוצר מעין אוירה של לינץ` כנגד אויבם הטיבעי.

מקור הסגנון האסטמתי של הסוציופאט הינו נקודת תורפה אמיתית שלו, למעשה, הנחשפת כאן לראשונה (שכן רבים סבורים שאנשים אלה הינם ללא נקודות תורפה, ומחושבים בכל מניפולציה עד הפרט הקטן ביותר):

עקב תת-פעילות ההמיספרה הימנית, הרי שהתארגנות מערכות והיערכויות פיזיולוגיות (וגם קוגניטיביות) נוטות להיות במבנים לינאריים, בפרט במצבי מאמץ. אירגון לינארי כזה מתבטא גם בכך שהגיבוש חל מסביב למוקדים או נקודות העדפה, בדומה לגרעיני התגבשות של אדי מים לגשם, או הברות מודגשות במילה או במשפט (צורות אירגון לינארי ומרחבי נחקרו בעבודה שלי מ-1991, בית הספרים הלאומי, האוניברסיטה העברית; וכן בספרי "חלוקת קשב", 1997 . מדובר שם בניתוח של כמה אופני אירגון העשויים לפעול במשולב, ולא בהתיחסות להפרעה הסוציופאטית דווקא).

ככל שמושטים יותר מצעי אירגון מרחביים מצד ההמיספירה הימנית - שתפוקתם עומדת ביחס ישר לאקטיבציה (רמת הפעילות) שלה - כך גיבוש כזה הינו פחות ניכפה-גירוי data-driven ויותר גמיש.

אצל הפסיכופט, על פי התאוריה שפיתחתי ומוצגת כאן סכמטית ובפשטות, גיבוש כזה יעשה באופן כמעט לא נישלט, בשעה שגירוי בעל בולטות (שהינו בבחינת הצגת והזדקרות נקודת העדפה במרחב הגירויים הזמין למערכת) יתפוס את קישבו: ריח עז לא צפוי, תנועת כף יד או אפילו תנועת אצבע לא צפויות אך כובלות/מזדקרות לשימת לב (attention capture), התזת גז מדמיע ממיכל קטן וכד`. כתוצאה מכך ההיערכות הפזיולוגית/קוגניטיבית ברגע נתון תעבור התפוררות (דקומפוזיציה) וחלקם של הרכיבים העכשויים בתוספת לרכיבים אחרים יתגבשו באופן המאופנן על ידי המוקד החדש שהשתלט על שדה הגרויים.

זהו מצב של דיסאוריינטציה מוחלטת שאינה מוכוונת-למצב תוך שיבוש ובלימת הכוונה המקורית. במצב דיסאוריינטציה טוטלית כזה ישלפו מערכי פעולה הנוכחים באופן מיקדמי במאגר הערכויות-המצב של האיש - כאלה בעלי עדיפות אוטומטית שנועדו להיות מעין "טייס אוטומטי": מכיון שתצורת התמודדות מועדפת על הפסיכופט היא ביחס למצבים , אובייקטים ואנשים בעלי תנועה וגיוון מינימליים - דהיינו הוא חותר למצבים מעוטי שונות - הרי שדפוס הפעולה הראשון שישלף הוא בראש וראשונה קיפאון, בדומה לתגובת המוח הזוחלי (קרוקודילים, אלגטורים, נחשים, לטאות וכד`) כלפי מצבים לא מוכרים.

לאחר מכן עשויים להשלף בזה אחר זה מערכי פעולה אוטומטיים בבחינת ברירות מחדל כאשר משותקת זמנית היכולת ליצור בזמן-אמת מערכי תפיסה-קוגניציה-פעולה מוכוונות ותפורות-מצב. זאת בדומה לתאור תגובתו של "האל" - המחשב המשוכלל שהשתלט על החללית, תגובתו כאשר עומדים לנטרלו, בספר  "2001  - אודיסאה בחלל" של סופר המדע הבידיוני ארתור ס. קלארק :

1) הפגנת דפוס התנהגות של כעס (אך ללא התחושה, הטון הרגשי emotive-tone של כעס) כדפוס אוטומטי שכוחו יפה לקפד פגיעה אפשרית,

2) או בכי (אך ללא תחושת עצב, צער או כאב) על מנת לעורר חמלה וכיוצא באלה.

כל אלה הם דפוסי פעולה כלליים שאינם כלל מוכוונים ותפורים למצב הספציפי. כוונתו הראשונית העשוייה להיות ניזקית ומסוכנת של הפסיכופט נוטרלה איפוא, והוא מתגלה במלוא אפסותו בשרשרת של תגובות משונות, ובניגוד בוטה לדמות הזדונית, המקסימה או המחושבת בה התגלה קודם לכן.

על מנת לקזז חשיפות זאת, הרי:

1) שרמת העוררות האוטונומית של הפסיכופט נמוכה מזו של האדם הממוצע, כך שהוא "נע" ברמות מאמץ נמוכות (הפרשה נמוכה של קטקולמינים), וניתפס לכן כדג קר, איש קר רוח.

2) בנוסף, לפסיכופט יש מערכי הטרמה וניבוי  (anticipatory set-ups) רבים בפני מצבים ומערכים לא צפויים, בדומה לאוצר מילים לשוני נרחב מאד. דבר זה שומר אותו בסבירות גבוהה מ"הפתעות" ונותן לקורבנו את התחושה חסרת הישע שכל תגובותיו ידועות וצפויות לפסיכופט (מצבים אלה שכיחים בין בני זוג שאחד מהם פסיכופט ופועל לבודד את בן הזוג מגורמי תמיכה אפשריים, תוך מתן תחושה שכל מה שיעשה הלה "גלוי" לפניו ואין מוצא).

3) דרך אחרת של הפסיכופט לצמצם את טווח ההפתעות היא באמצעות צימצום טווח הפעולה האפשרי של הזולת והגבלתו.

הדבר נעשה באמצעות יצירת לחץ. אך הדרך הפסיכופטית המוכרת ביותר לשם כך היא זו של בידוד קורבנו. לעיתים מאומץ סגנון זה גם כסגנון חבורתי (באירגון כלשהו; על ידי חבורת-רחוב; על ידי כנופייה עבריינית או ממסדית; במרחב הפוליטי וכיוצא בזה). אזי, כשהסגנון הפסיכופטי מאומץ באופן חבורתי או אירגוני, ומאפנן את האקלים האירגוני, או אז ניתן לדבר על נישה פסיכופטית.

בהתייחס לנאמר קודם אודות גיבוש מוקדי  (focal consolidation)  לא נשלט במצב של זימון מפתיע של נקודת העדפה , הרי שעקב אכילס של הפסיכופט הקובע תכופות גם את סגנונו היא החשיפות לאלרגיה. ריח חזק, פרוות חייה, אבקנים באוויר, כל גירוי שמוענק לו בולטות עקב שוני וקונטרסט לא צפוי ביחס לסביבת הרקע. זאת בדומה לצמצום ספיקת הריאה במצב אסטמתי, שמקורה על פי התאוריה שהצבתי, בצנטרליזציה מוקדית (focal centralization) של משאבים באיזורים מסויימים בלבד, דהיינו ביצירת פאזיות של רמות פעילות במערכת.