מדיניות החוץ האמריקנית - פשרה או הכרעה?
|
מאמר זה מתאר את מדיניות החוץ האמריקנית הנוכחית - כפי שהתפתחה מימי רייגן ויושמה בקווים רייגניסטים בולטים בתקופת ממשל בוש הנוכחי - בבחינת תנגודת (אנטיתזה) למדיניותו של האיש שנחשב לאדריכל הגדול של המדיניות האמריקנית בתקופת ממשל ניקסון: ד"ר הנרי קיסינג'ר - מפשיר המלחמה הקרה, אבי מדיניות הדטנט וגישת הרב-קוטביות במערכת הבין לאומית (כתחליף לבי-פולריות של תקופת המלחמה הקרה), ומציב הגישה המערכתית של מאזן כוחות ביחס למערכת הבין לאומית. וכללית, אדם שהעלה על נס את מיתון השימוש בכוח, ויתור על הניסיון להשגת עליונות והכרעה, ואת הדטנט ושיתוף הפעולה עם בריה"מ.
מאמר זה מתאר את מדיניות החוץ האמריקנית הנוכחית - כפי שהתפתחה מימי רייגן ויושמה בקווים רייגניסטים בולטים בתקופת ממשל בוש הנוכחי -דווקא כפיתוח אנטיתזה למדיניותו של האיש שנחשב לאדריכל הגדול של המדיניות האמריקנית בתקופת ממשל ניקסון: ד"ר הנרי קיסינג'ר - מפשיר המלחמה הקרה, אבי מדיניות הדטנט וגישת הרב-קוטביות במערכת הבין לאומית (כתחליף לבי-פולריות של תקופת המלחמה הקרה), ומציב הגישה המערכתית של מאזן כוחות ביחס למערכת הבין לאומית. וכללית, אדם שהעלה על נס את מיתון השימוש בכוח, ויתור על הניסיון להשגת עליונות והכרעה, ואת הדטנט ושיתוף הפעולה עם בריה"מ.
להלן סקירה של מר תומר ריבל אודות מדיניות קיסינג'ר
http://www.e-mago.co.il/e-magazine/nixon.html
גישת קיסינג'ר - יתרונות וכשלים היסטוריים
אם כן, בגישה שהיציב פרופ' הנרי קיסינג'ר, ראוי להדגיש את מושגי "המערכת" ו"מאזן הכוחות" - שהחיו מחדש את חשיבתו המדינית המבריקה של הנסיך האוסטרי קלמנס פון מטרניך (1773-1859), שהיה ארכיטקט הסדר החדש-ישן השמרני באירופה ב- 1815, בעקבות מלחמות נפוליאון.זאת כתחליף לגישה הלוקליסטית (או הנקודתית) המגיבה לאיומים נקודתיים במטרה למנוע תגובת שרשרת (או כפי שכינו את הדבר בממשל קנדי: תאוריית הדומינו)
ראו בנושא מאמר תמציתי "מדיניות החוץ כמשאב עוצמה עצמאי" - בפרט החלק השלישי והאחרון
.http://www.faz.co.il/story_547
חשוב גם הרעיון של רב- קוטביות כתחליף לדו-פולריות, הנושאת פוטנציאל מאיים וחד לערעור יציבות המערכת הבינלאומית והסלמות מהירות וחדות, עקב חוסר הגמישות התגובתית הנעוצה במשחק סך- 0 בי-פולרי, שאינו יכול להיות ממותן או מדולל diluted או מבוזר decentralized מבחינת משחק הכוחות על ידי גורמים חזקים או שווי ערך נוספים.
עם זאת, חשוב לציין שגישה זאת מניחה גג קבוע לכאורה constant limit על משאבים, באמרה שלארה"ב אין משאבים אין סופיים, ולכן יש למתן את גבולות השימוש והניפנוף בכוח ולוותר על הניסיון להשיג עליונות והכרעה Supremacy . גישה זו בכל היבטיה נידחקה באופן רדיקלי למדי לשוליים בזמן ממשל רייגן, ובוודאי בזמן ממשל בוש הנוכחי.
מאידך, הגישה הרייגניסטית לגבי משאבים היא גישה של התרחבות מתמדת continuous expansion כתחליף לגישה של הגבלה קבועה על משאבים constant limit on resources . כך, לפי הרייגניזם, ניתן ליצר משאבים משקיים, כלכליים וטכנולוגיים באופן לא חסום unbound וזאת על ידי הקלה relaxation בחסמים ביורוקרטיים, כלכליים ורגולטוריים.
ההנחה היא שכתוצאה מגידול מתמיד בעוצמה כלכלית וברמה טכנולוגית ומדעית, ארה"ב יכולה להשיג עליונות רבה מאד במשאבים על בריה"מ. כך, המלצת ההסתפקות בדרישת ה- sufficiency של קיסינג'ר (הסתפקות באיזון ויציבות ביחס ליריב) נידחית ושוב חוזרת גישת ה-supremacy (השגת עליונות והכרעה כלפי היריב).
בהקשר זה, עוד ב-1970 (בהיותי בן 20) כתבתי עבודת ניתוח לא מסווגת במסגרת צבאית "נתונים ומשמעויות במלחמת ההתשה" (שהופצה לגורמים רבים במהדורה שנייה על ידי קצין חינוך ראשי) בה היצבתי את ההנחות הבאות:
(1 לישראל עליונות טכנולוגית בולטת על מצרים.
2) על כן, ככל שהלוחמה בחזית תעלת סואץ מסלימה כלפי מערכות לחימה מורכבות ומתוחכמות יותר, כך באה יותר לידי ביטוי עליונותה של ישראל.
מכאן ניגזרת המלצה: במטרה להשיג הכרעה ברורה במלחמת ההתשה, ולא להגרר לשחיקה והתשה כפי שהיתה הכוונה המיצרית, על ישראל לשאוף להסלים את הלחימה יותר ויותר, ועדיין לשמור על מסגרת של לוחמה מוגבלת ללא הגררות למלחמה כוללת all out war .
דומה אם כן שממשל רייגן נקט בגישה דומה: לארה"ב עליונות בולטת במשאבים טכנולוגיים וכלכליים על בריה"מ. המטרה איפוא היא לא דטנט (גישה שהחלה להתפס כשגיאה בתקופת רייגן) אלא הכרעה.
אכן הסלמה כזאת של מרוץ החימוש במטרה לממש את עליונותה במשאבים של ארה"ב הוצגה בדמות מלחמת הכוכבים שיזם רייגן כלפי בריה"מ במגמה להשיג יכולת הכרעה אסטרטגית ללא נזק בלתי קביל שייגרם לארה"ב כתוצאה ממלחמה גרעינית.
ועל מנת שלא תהיה עמימות אצל הסובייטים לגבי כוונות ארה"ב לשוות למערך הזה אופי של משחק סך- 0, או למעשה, מאבק חסר פשרות, כינה רייגן את בריה"מ "אימפריית הרשע".
כך, לא עוד דטנט, אלא היפוכו, הפרת כל איזון בשאיפה להשגת עליונות ברורה וחדה. "מאבק חסר פשרות והכרחי" (מאבק ברשע כמובן, ו"לכן הוא הכרחי", על מנת שהסובייטים יבינו חד משמעית את הכוונה האמריקנית).
כתוצאה מהגדרה ברורה של המצב כמאבק לעליונות supremacy בצרוף להבלטת מימוש העליונות האמריקנית במשאבים, הצטייר עד מהרה המצב מהיבטים אלה של מאבק , להנהגה הסובייטית, כחסר תוחלת.
דהיינו, ניכזבה התוחלת הסובייטית לשמר preserve במצב של יציבות וחוסן מאיומים קשים וממוקדי תבערה והתקוממות פוטנציאלית מתמידה, את המערכות המרכזיות שהוו את המסגרת החברתית-כלכלית-תרבותית "בריה"מ ומדינות הגוש המזרחי".
כך, המגמה של ממשל רייגן הייתה, לא לשמר יציבות במערכת הבינלאומית, אלא דווקא לחתור להפר אותה ביחס לבריה"מ והגוש הקומוניסטי במזרח אירופה.
הנה, רואים אנו שגישת קיסינג'ר אודות 1) הדטנט 2) במסגרת חתירה לשמירה על מאזן כוחות 3) ומגבלות על מירוץ החימוש, ניתפסת, לפחות חלקית, כמשגה היסטורי, לפחות ביחס לבריה"מ ומדינות ברית וורשה.
כתוצאה מגישת רייגן, אנו חיים כיום בעולם חד פולרי. עם זאת, הגישה המערכתית יושמה בדמות הגלובליזצייה וסדר עולמי חדש, על ידי ממשל קלינטון.
עלינו לשים עם זאת לב, שממשל בוש, יחד עם הגישה המערכתית של הסדר העולמי הקלינטוני, חוזר כיום לגישות רייגניסטיות צרופות: יצירת סדר אמריקני-דמוקרטי בחלקים שונים של העולם, בכוח היכולת להשיג הכרעה צבאית מהירה. את זאת אנו רואים כיום במזרח התיכון, בדמות ה-Freedom agenda למזה"ת של ג'ורג' בוש. את זאת אנו רואים כיום גם בדמות רוויזייה של ההבנה ההיסטורית כפי שנוסחה בנאום בוש במלאת 60 שנה לניצחון על גרמנייה, נאום בו היגדיר את הסכם יאלטה כשגיאה. דהיינו, לגישתו לא היה מקום, בבחינה היסטורית מחודשת, ליצירת הסדר עולמי המכיר בנוכחות סובייטית רבת משקל, היקף ועצימות, באירופה תוך חתירה לדו-קיום עם הקומוניזם.
בשולי המאמר: תגובות לקוראים
תודה על תגובותיכם הנבונות.
1) לכרמית: אכן יש רהביליטצייה של ניקסון ובדין, שכן מדובר באדם רציני ביותר ומסור, בעל הישגים מהפכניים במדיניות החוץ שלו, וגם בגישות כלכליות ובעל מסרים של יושרה והגינות. אלא שמסירותו לאג'נדה הרפובליקנית שלו, ותחושתו שהדמוקרטים מזיקים לאומה האמריקנית העבירה אותו על דעתו.
זהו אדם שבימיו הפך העולם מקום נעים יותר לחיות בו, שכן המס את המנטליות הקשיחה של המלחמה הקרה, ויצר מציאות של עולם רב קוטבי ופלורליסטי, ולא כזה בו ניטשת בו מערכת אימים בין שני שחקנים מחופרים בקנאות בעמדותיהם.
אין להכחיש כי הדטנט, ההדברות וגישת מאזן הכוחות והרב-קוטביות כתחליף לעימותים, הוציאו את בריה"מ וסין ממצב ההתחפרות וההתבצרות בתחושת חוסר ברירה, וגרמו לשילובם במערך הגלובלי. עם זאת, אין לשכוח כי התגלה, עם פתיחת הארכיונים הסובייטים לאחר 1989, שארה"ב בימי ניקסון יצרה הערכות מוגזמות מאד לגבי כוחה הצבאי והכלכלי של בריה"מ.
כך למשל, ארה"ב ספקה סחורות לבריה"מ ושילבה אותה ואת סין בסחר העולמי בהתאם למדיניות קיסינג'ר, בהורידה את רמת המצוקה הכלכלית בבריה"מ ובסין. אלא שגישת קיסינג'ר וניקסון היתה להציב linkage בין נושאים שחשובים לבריה"מ וכאלה שחשובים לארה"ב. למשל, סחר, תמורת אי התעמרות בלוחמי זכויות אדם סובייטים. כך, תקופת ברז'נייב היתה תקופת שפע יחסי.
ועל כן, כאשר לא נותרה לבריה"מ ברירה, בימי רייגן, הרי שהגלסנוסט והפתיחות מצד בריה"מ שוב לא ניראו כחלופה כה גרועה.
ובימינו קיים במדיניות האמריקנית שילוב בין הדברות, חתירה לאיזונים וגישה מערכתית ביחס למערכת הבינלאומית (גישת נקסון-קיסינג'ר) בצד חתירה לעליונות והכרעה כלפי גורמי עריצות ובריונות שהינם בלתי ליברליים באופן קיצוני (מורשת רייגן).
(2לדוד: קיסינג'ר וניקסון שאפו במסגרת מדיניותם להוציא את בריה"מ מהאיזור ולחדור ביתר שאת לאיזור, בפרט למצרים. ואכן מלחמת יום כיפור, והצלת הארמייה השלישית סייעו לכך. במידה מסויימת אכן ארה"ב היציגה לעולם הערבי מסר, כאילו רק היא יכולה להסיג ולהוציא את ישראל מהישגי מלחמת ששת הימים. עם זאת, אין לשכוח כי ניקסון ספק רכבת אוירית של סיוע לישראל בזמן מצוקתה. אכן, גם הדיפלומטייה הערבית ידעה לנצל היטב את ההישגים הצבאיים היחסיים, ולהוציא את ישראל מסיני, תוך המשכה במומנטום של חתירה להוצאתה משיטחי יו"ש והגולן.
ראה מאמרי על מדיניות החוץ, ובפרט הערבית והפלשתינאית
http://www.faz.co.il/story_547
3) לר': ארה"ב אכן מגיבה כיום בחוסר סובלנות כלפי משטרי עריצות. אך עם זאת, מדיניות זאת משולבת גם בגישה של הדברות וחתירה לאיזונים (פרי המורשת של קיסינג'ר-ניקסון). כך, לפרקים היא חתרה להדבר עם הפלג של זרקאווי בעיראק, לשלב את הסונים, ואף בנושא איראן מדיניותה היא של הדברות חלקית. שלא לדבר על קריאתה מלפני יומיים לאפשרות הדברות ושילוב פוליטי של החמאס בשטחים ואולי גם החיזבללה בלבנון. עם זאת, מדיניותה היתה של אפס סובלנות כלפי הנוכחות הסורית בלבנון.
אגב, יש המדברים על ה"פשלה" האמריקנית בעיראק. אלא שנושא ה"פיאסקו" בעירק... הוא מנטרה סהרורית של כמה פובליציסטים מישראל. בעיתונות העולמית אין זכר למושג "פיאסקו" בהקשר עירק. רבות ממדינות אירופה משתפות כיום פעולה עם ארה"ב בנושא ה-Freedom agenda שהיא הגישה הרחבה יותר של הנשיא בוש באיזור.
כך, ההתערבות בעיראק, תוך מימוש העליונות הטכנולוגית האמריקנית, זה peanuts כסף קטן מאד לעומת וייטנאם. ממוצע של 7 הרוגים בחודש או פחות מול מאות אלפי אמריקנים שנהרגו בויטנאם. מוצבים שם דומני כ-100 אלף לוחמים אמריקנים, מתוך 2 מליון.
והיתרון: מהפך במזרח התיכון כולו. סלוק אסאד מלבנון. לבנון הופכת דמוקרטית. עד מהרה יגיע כנראה תורו של הבעת הסורי. ניבלם הרדיקליזם האיזורי הערבי.
עם הצלחה גורפת לא מתווכחים...