פרשת אגממנון ואיפיגניה והתגודדות השחיתות והקירבון

לעיתים, הסיכול והתיסכול המתמשך מביאים את מחנה המסוכלים לכמוה ביתר שאת להתקדמות ופרץ: נו, שתישוב כבר הרוח במפרשנו, אנו הלוא כה נחושים, אחוזי זעף ותאבי עשייה... למשל: שהכלכלה המקרטעת תשוב ותפרח, שהטרור יבלם, שהכל יעלה שוב על הפסים הנכונים...

במצב כזה גובר גם יצר הקירבון: האלים הסירו חסדם מאיתנו, אך הדבר זמני... צריך כאן איזה קרבן משחרר.

ההקרבה היא קודם כל של עצמך והיקר לך - הקרבת היכולת לעצב את העתיד ואת גורל הרבים.

ושנית - אתה מקריב גם את העם ש"בגד בנו". כזה הוא למשל אקט הקירבון וההחרבה בפרשת גוש קטיף. 

אז ראו גם ראו מה ניתן להבין מפרשת אגממנון ואיפיגניה מתוך ה"איליאדה" של הומרוס.

אגממנון, פרט מתוך אגרטל, המאה ה-6 לפה"ס, המוזיאון הבריטי


תובנות אודיסאוס, מתוך מונולוג:

תמיד תהיתי מדוע איפיגניה המוצלחת, היפה, היצירתית, זימנה עצמה בין גברים תאבי קרב ברגע של תיסכול קשה שלהם.

כלומר תקופת מה של היעדר רוחות מנעה את הפלגתם המיידית לטרוייה, בעוד אש הקרב בוערת בעצמותיהם, והרי הם תקועים בינתיים יום אחר יום בספינותיהם.

כשהופיעה, הכוהנים שנדרשו יום אחר יום, בחוסר סבלנות הולך וגובר, על ידי הגברים תאבי הלוחמה הללו להוכיח כי אינם סתם הולכי בטל, עטו על איפיגניה כמוצאי שלל רב.

ככל המסופר, אגממנון אביה היה נואף לא קטן, ומשך רוגז רב מצד גברים מקורננים, ואין להוציא מכלל אפשרות שאיזה כוהן - בעל לאישה יפה המצמיחה לו קרניים - רצה להתחשבן כאן.

הכוהנים מציגים איפוא לאגממנון קבל עם, דרישה להקריב את בתו איפיגניה לאלים, ואז הכל יסתדר לו, ויופיעו הרוחות.

איפיגניה היפה והמחוננת מתחננת על נפשה ככל יכולתה, אביה מקשיח את ליבו ושוחט אותה, הרוחות מנשבות במפרשי אוניות היוונים כפי שהיה קורה ממילא באותו איזור - רוחות מנשבות ורוחות גם אינן מנשבות לפרקי זמן.

מה בער איפוא?

המלחמה נמשכה לה לאחר מכן באיזור טרוייה 10 שנים ממילא. אולי היתה קצרה יותר אילולי היו היונים מבצעים מעשה חזירות מיסטי/ארכאי כזה ומכניסים רקב אפוף אמונות טפלות למחנם, דבר המנוגד, דומני, למגמה המתפתחת ביוונות דאז של התנתקות מהארכאיות העריצה.

במלחמות מאוחרות יותר ובמפעלי-מעלה נפלאים עמדו היוונים בעת הקדומה מעטים ובהצלחה מול משטרי עבדות-המונים עתירי כוח אדם וטרור אישי – האלמנט היוצר/חיוני עתיר החן וההבנה החכמה/בונה היה סוד הצלחתם ויסוד התקדמות יוצרת ולא הדבר שיש לגדום אותו.

 

ומגמות שחיתות וקירבון בישראל

דוגמא אופיינית לפגיעה פרועה בלוחמי האור וחושפי האמת בישראל היא החרם רב השנים על ד"ר אורי מילשטיין, שחשף אלמנטים בעייתיים ויצירת מיתוסים שקריים ומניפולטיביים מצד חלקים באליטות כלפי אוכלוסיית ישראל (ראו הקישור למעלה: ד"ר מילשטיין מספר על החרמתו)

מן הנמנע שלא להבחין כי בהחרמתו של ד"ר מילשטיין יש, יתכן, מעין תגובת יתר משונה, הכרוכה בהתגודדות פרע מחרימה של רבים. זאת כנראה הרבה מעבר לפרופורציה סבירה המקובלת בעולם, עקב אי הסכמה לדעותיו של מישהו.

דומה שלעיתים הנטייה לחרם היא מעין דפוס שגור א-פריורי, שמחפש כל הזמן אובייקטים חדשים-לבקרים להחרמה. זהו למעשה דפוס התגודדות של הקרבה למולך, ועשוי להתבטא במקרים מסויימים גם בקירבון קציני צה"ל מצטיינים על ידי הפרקליטות הצבאית, בקירבון ועדת אור את הדרג המבצעי תוך הוצאת הדרג המדיני (רוה"מ אהוד ברק) טהור כישבן של תינוק ובאלף ואחד דרכים נוספות.

דומה והנטייה לחרם חברתי ולהקרבה למולך היא שם, ורק מצפה כל העת לבני אנוש חדשים שיושטו לה, לאדם נוסף שיזרק לכלבים, וזאת בדומה לאדי מים המצפים לגרעיני גיבוש לענני גשם.

לעיתים ההתגודדות ההמונית הפרועה והאטאביסטית סביב החרמה ופגע חברתי, נסובה כלפי בני האנוש המעולים ביותר, ממש כשם שבני המאייה הקריבו לאליליהם על מזבח הדמים את הטובים שבאנשיהם, וכשם שאגממנון מקריב את בתו הנהדרת לאלים ערב מלחמת טרוייה. אכן, ד"ר מילשטיין הוא בחברה טובה.

מולך הדמים - יסודות קירבון חברתי בישראל
/a.php?c=msharon&a=77&rc=msharon

מגמת ההקרבה למולך כרוכה ומזינה את השחיתות הנוראה ואווירת סדום בישראל
http://www.nfc.co.il/archive/003-D-12478-00.html?tag=5-35-10

ראו הודעות זועקות חמס בשולי הכתבה (וכן הודעתי, מס' 2)

בהקשר זה, שנים הוצגתי כמוקצה, ואולי עדיין. וזאת על-רקע של חמס רב שנים של קניין רוחני - מעשה נבלה ושחיתות סמי-ממסדיים - והשחרה שנועדה להשיג בטיחות למבצעי פגע הגניבה וההשחרה.

מה גם שב-1985 חקרה המשטרה אי סדרים כספיים במכון המחקר בו עבדתי (שהיה שייך לקופ"ח של ההסתדרות, אך קבל תקציבים גם מהתאחדות התעשיינים ומביטוח לאומי), ונחשדתי ב"הלשנה" למשטרה, "טופלתי" שנים כחושף שחיתויות, ונאמר לי כי לא אוכל להשיג עוד עבודה בארץ ושייתפרו לי "חליפת ברזל" כלשונם (הדבקת קופת שרצים). רואים אנו כאן אגב גם את שיכרון הכוח הבוטח ביכולתו להדביק השחרה ודברים משונים, לאדם שסברו, אחר הכל, שהוא בעל שיעור קומה אינטלקטואלי, ואין דבר באישיותו שיכול להצדיק הכפשות תועבה משונות.

לא מעטים גם מנצלים מצבים כאלה לרעה, מתעמרים, מבזים, ולעיתים גרוע מזה, כך שהמצב נימשך באופן זה או אחר ומנציח עצמו.

הנשיא קצב היכריז ב-2002 שיוקם גוף ממלכתי להגנה על חושפי שחיתויות, אך הוא לא הוקם.