עקרונות או ממשות?

הנקודה בבחינת הפער בין הרצוי למצוי היא הזמן, או תהליכי השיבוש של הקאונטר-קידמה החלים והמתרחשים בזמן.

אין זאת נקודה טריביאלית. כך למשל הליברטריאניזם מתווה סכמה משכנעת בבהירותה, של כל שרות חברתי, המסופק באמצעות כוחות השוק, כשנושא הסעד והתמיכה במצב של הדלדלות אמצעים מכוסה באמצעות הרחבת הקונספט של ''ביטוח'' (בדומה ל''ביטוח חיים או ביטוח בריאות".)

היתרון שבסיטואצייה הליברטריאנית הוא היעלמות גורמי עריצות קולקטיביסטים, המנצלים את מיקומם כחולשים על המשאבים הציבוריים הנאספים מהעם בכוח הכוח המדיני האלים והכפייה, זו הבולמת באופן שרירותי גם טרנסקציות מועילות ומקדמות, אלטרנטיביות לטרנסקציות ה''קנוניות'' במדינה.

אבל תמיד נאמר כאן - אילו רק.

''אילו רק'' המערך הכולל הזה היה קיים כבר בפועל, הרי שכל נידבכיו היו תומכים זה בזה, והיתה כאן ראשיתה של חברה מופלאה (באנלוגיה על דבריו של המפרי בוגרט אודות ''ראשיתה של ידידות מופלאה".)

האם ניתן להגיע אליו בדרך הדרגתית ואבולוציונית?

זו השאלה הגדולה, שכן בכל שלב *חלקי* בדרך ישולם מחיר נורא על ידי מגזרים שונים ופרטים  (זקנים, ילדים שלא יוכלו לרכוש השכלה טובה, צעירים חסרי כל וכד').

בנוסף, גורם הזמן הוא גם גורם הקאונטר-קידמה, בו סביב הקשיים הזמניים תופסים ספין גורמים המגוייסים במשים או מתוך חוסר הבנה ותמימות - לעיתים אוטופיסטית (כגון כמיהה בנוסח ז'אן ז'אק רוסו לעידן ''הטבע התמים'' או ה''פרא האציל'') להחזרת האנושות אחורה,  לעידני העריצות הקמאית.

לכן, ובהקשר זה נוסדה הקונספצייה במאה ה-‏18 של   "מהפכה רדיקלית'' - קונספציית השינוי הרדיקליסטי.

הבעייה שקונספצייה רדיקלית, ולא אבולוציונית המשמרת יסודות מעולים קודמים, שופכת תכופות התינוק עם המים, וגולשת מתוך ''כוונות טובות'' לגישה סלקנית (אלימינטיבית, כפי שאני מכנה אותה) של איון היסודות ''בולמי הקידמה'' באמצעות גיליוטינות נוסח רובספייר וסן ז'יסט או סטלין ופול פוט. כבר הוגי דעות בריטיים בראשית המאה ה-‏19 היצביעו על כשלי המהפכה הצרפתית ורוח העריצות והדמים שהרדיקליזם חסר הסבלנות הישליט בשם ''הרצון הכללי'' או האצנות בשם רוח הדברים ורוח ההיסטוריה.

אכן בפרקטיקה הרדיקליזם עשוי להביא לאלימינטיביזם (סלקנות) וכינון נישה שילטונית של עריצות הרמטית, חסרת סובלנות ונימהרת, ועד מהרה יבלוט שוב הפער בין הרטוריקה לפרקסיס.

מכאן, שאם גורם הזמן מציג פער בלתי ניתן לגישור למעשה בין הרצוי - הסצינה המוגמרת - ובין המצוי בכל נקודה בזמן, אזי יש לעוקפו.

הדרך לכך היא באמצעות הקונספצייה של סימולטניות שקידמתי למשל בספרי המדעי ''חלוקת קשב'' מהאספקט הקוגניטיבי, וכן שקידמתי בהקשרים אחרים.

מדובר בפעולה בו זמנית ב*כמה ערוצים*, המאופיינת בגישה *תהליכית* ואינטרקטיבית, תוך *תוכנית אב מינימליסטית* (ראה נא גישתי למהפכה בחינוך, להלן).

הפעולה הרב ערוצית, אינה שואפת לזיקוק ה''עיקרון הטהור עד הסוף'' - גישה הננקטת על ידי כל מהפכן מדיני/חברתי, וסופה שמביאה בצידה הרטורי לקטבים של פלפול-יתר וסכולסטיקה ותרצנות המתרחבת והולכת.

המציאות והפרגמטיקה שלה הינה כאן היסוד הראשוני, והרב ערוציות או הסימולטניות הינה הדרך המובנית בתוך הקוגניציה של האדם להתמודד איתה באפקטיביות ולפרוץ קדימה, דרך שרובנו שכחנו. שכן המציאות היא סימולטניות.