פרשת "האזינו" נקראת סמוך ליום כיפור - שהינו היום הקדוש ביותר בשנה - ברוב השנים בשבת שלפניו, המכונה "שבת שובה". מעמד השמעת שירת האזינו, טרם מותו של משה, הינו מעמד יחודי והרה גורל, בו מעיד משה את השמים ואת הארץ. ניתן ממש להנשא במעמד זה על כנפי הזמן לערפילי עתיד רחוק.

הדברים הנאמרים אינם דברי נועם. דומה שהממשות עצמה, מעבר לטוב ולרוע  מרעימה כאן:

דברים ל"א

כז) כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם יְהֹוָה וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי:

כח) הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ:

כט) כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם:

ל) וַיְדַבֵּר משֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם:

ניתן להבין מפסוק כ"ט כי מדובר במעמד הרה גורל זה לא פחות מבאחרית הימים.

השירה עצמה מופיעה בפרק ל"ב - ניתן למצוא תאור נהדר ורב השראה בקישור הבא למאמר של הרב נסים ישעיהו:

http://www.nfc.co.il/archive/003-D-3627-00.html?tag=12-48-24

דומה ומדובר במשא החודר מעבר למאזינים לממשות עצמה במלוא משרעתה - השמים והארץ - כפי שרואים אנו בתחילת הדברים:

א) הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי:

הפרספקטיבות הן מעבר לזמנים, מימות עולם ועד קץ הדורות:

ז) זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר

ואנו רואים כי מדובר אמנם באחרית, כלומר בשלב סופי ולא בשלב ביניים זמני כלשהו:

כ) וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם:

והנה, למרבית התדהמה פרשת האזינו מתאימה להפליא לימים אלה ממש:

כ) וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם [מישראל] אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם:

כא) הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם  וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם:

ומי הוא אותו "לא עם" אם לא הפלשתינאים, שזהותם הבידיונית באה להם מחזיונות השווא של הפוסט- ציונים  וקודמיהם להצבת אותה זהות כזב?

האם המושג "לא עם" הינו הדגשה אלוהית שבפרוש לא מדובר כאן בעם, וזאת כנגד אלה העשויים לכנות גוי נבל זה "עם"?

והרי כל אלה שרדפו את ישראל לפני כן היו עמים וותיקים ומובהקים: המואבים, האשורים, הבבלים, הסילקים הסורים, הרומאים, הספרדים בתקופת פרדיננד ואיזבלה, האנגלים בימי הביניים שגרשו את היהודים מארצם, הסורים בתקופת פרעות דמשק ב-1846 וכיוצא בהם. וכאילו להסיר ספק שלטרור הפלשתינאי הכוונה, הולמים הדברים בהמשך:

כה) מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה:

וכי אין אותה אימה בחדרים אימת הטרור, שאינו חומל על איש מיונק עד איש שיבה?

כח) כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה [ישראל] וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה:

כט) לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ - זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם:

האם ה"אחרית" היא מועד אחרית הימים, לאחר ככלות הכל?

והדברים מדהימים אף יותר בהמשך:

ל) אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַיהֹוָה הִסְגִּירָם:

והרי אין כאן אלא מהות הטרור הפלשתיני בו אנשים בודדים זורעים אימה כלפי רבבות, לא כן?

לא) כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים:

דהיינו מלחמתם - דרכה שונה מדרכי מילחמתנו. "כי לא כצורנו צורם" - שהרי צור מורה גם כלפי כוח ותעצומות; שכן אין מדובר כאן בכללי הלוחמה המקובלות, אלא בפעולות פרע  לכל דבר, בכוח שהינו במהותו פלילי, לוחמה שעקרה פשיעה ולא אבירות לוחמת.

שלכך הכוונה ניתן ללמוד מהמקבילה בפסוק זה ל"צור" - "פלילים".

כך, "לא כצורנו צורם - ואויבנו פלילים" מתייחס במלה "צור" לדרכי הכוח לשמו ולמאפייני הכוח; ולא מתייחס כאן לאל או אלוהות - שהינם מקור הכוח האולטימטיבי, כמובן. אמנם בפסוק הקודם "צורם" עומד בהקבלה  לאלוהות ("צורם מכרם - ויהוה הסגירם"). אך בפסוק ל"א המקבילה "צור-פלילים", מייצגת מעבר לקונוטציה (הוראה) אחרת של "צור" - כוח או הפעלת הכוח.

לב) כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ:

לג) חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר:

הנה כי כן, מדובר באויב "לא-עם" שהינו שפל, שטני וברברי במיוחד.

אך הברית של ה' עם עמו נשמרת, והישועה היא בבחינת צומחת ברגע האחרון, כחוט השערה מהאבדון.