תכול המרחב הלבן - ירושלים-חדשא, בית-לחם הגלקטית וגמלא-און

יתכן שכבר בעוד אלף שנה נהיה פזורים במרחבי ענק ברחבי הגלקסיה. ב"ירושלים החדשה" על פני סיריוס יעטרו מערכות מבני ענק - "מגדלי ציון" - בעלי מודולים הנעים בצירים המבטאים N-מימדים (כש-N מוגדר כל פעם מחדש במסגרת "ארכיטקטורה" מתימטית מתחלפת) יעטרו את תפארת בית דוד המתחדשת.

"מועצות המעולים" של ארכיטקטים, פילוסופים ואנשי הרוח היהודים הגבוהים ביותר בהיקף תבונתם - תוצר חוכמה של עם עתיק שנסקה במרחב הזמן של 1000 שנים - יהגו פרוייקטים חברתיים ומחשבתיים כלל-גלקטיים.

חברון-חדשא, בית לחם הגלקטית, גמלא-און ושאר ערינו העתיקות-מתחדשות תהיינה קבוצות פלנטות מעטירות המשתרעות סביב ירושלים החדשה, תוך התפרסות ברדיוסים של עשרות ומאות שנות אור, אך תוך דינמיקת נסיקה תרבותית והתפתחות הציויליזציה העיברית באופן מואץ עקב תקשורת יעילה, המתפעלת אינטראקטיביות רב-כוונית.

מריבותינו הישנות עם שכנים עוינים על האדמה ממנה יצאנו לפני דורות רבים להפיץ את אור תרבותנו והוויתנו במרחב הגלקטי, יראו כריב יונקים זעירים על פרורי לחם, אך גם כגורם שבהתנגדותו פיתח בנו את אותה רוחניות כבירה וכוחות רצון שהביאונו לנסיקה למרחבי היקום - שאינם אלא שיקוף של מרחב הרוח.

במרחב האין-סופי כמעט, אין מקום רב לחמדנות רצון הנישול של האדם העיברי מפלנטת חייו.

אם כל קבוצת פלנטות מיושבת הינה פחות או יותר דומה ברוב האספקטים הקיומיים המשמעותיים לכל קבוצת פלנטות אחרת, הרי שהגורם המייחד הוא וקטור הרוחניות (על מימדיה השונים) הספציפי לכל מערכת, ולא נכסים קרקעיים וגאולוגיים או משאבים טבעיים אחרים.

ואם מפריע למישהו עצם נבדלותו של העיברי הנמצא במערכת הפלנטות שלו - כן, אזי יש מקום להתפתחות רוחנית מחוקקת המטביעה במרחב התודעה קוד כל-גלקטי. למשל כזה הרואה בשנאת הנבדל והאחר - כל זמן שזה אינו מנסה לפגוע בך ממרחק שנות אור - רואה באנטי-ישראלי כזה חבלה ברברית המכווצת לאחור - לתקופות קדומות וחשוכות - את מרחב ההוייה/תודעה הבין-גלקטי הכולל.

מכיון שהגלקסיה כולה היא שיקוף רוח האדם, הרי שהמחבל בעקרונות הגלקטיים העליונים פוגע בצלם האלוה. מרעים כאלה ימצאו עצמם לא מול ארה"ב ומיקרונזיה, אלא מול היקום כולו.

ועדיין יהיו נוכחים וייקראו מתוך הבנה מחודשת הטקסטים הקדומים -- "מי יעלה בהר ה` ומי יקום במקום קודשו - נקי כפיים ובר-לבב אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה". ישא ברכה מאת ה` -"

האם פסוק תנ"כי זה הינו פסוק בעלמא, אחד מאותם רבים המבטאים אמירות אמונה דתית? או שממרחבי הדורות צפון כאן מסר קדום המושלך לעתיד הפתוח והמתהווה במהלך התפתחות הציויליזציה האנושית?

בהבזק סתום מכה בנו לפתע ההבנה העתיקה שפרט לשכונות הדרומיות של ירושלים וההרחבות "צפונה וקדמה", תהיינה אי פעם בעתיד המרוחק גם השכונות העליונות של ירושלים, בבחינת `הר קודשו ב``.

מי ש"יעלה" לשם, יהיה "נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה".

יסע ברכה ---

המעפיל על "ההר", כלומר היוצא למסע הבין-גלקטי, יהיה איפוא בן אותה התפתחות-אור רוחנית של טוהר לבב ורחבות שכל, במהלך המאות הבאות. גם כך ניתן להבין את הכתוב. לגול את עורלת הלב, רבותי.

הערות והבנות משלימות:

מה הרבותא המתרגשת עלינו עם האסטרונאוט הישראלי הראשון? תחושתי ממחשבה שנייה היתה מעורבת. שכן מה, איפוא כאן הפיתוח הטכנולוגי הישראלי ועל מה בעצם הגאווה? מילא, אילו לפחות היו מכשירים את האסטרונאוט בארץ, אפילו חלקית למשימות ספציפיות, אבל לא - דומה שההכשרה היא כמעט כולה על טהרת הדוד סם.

והרי אפילו את מנועי מטוס המנהלים הישראלי קונים בארה"ב, שלא לדבר על הפנטומים הניתקעים בגלל איזה מנגנון קטן בכסא המפלט, שאנגלייה עיכבה. חרט, אני מבין, יכול לחרוט תבנית לפי צורך ספציפי, אבל הטכנולוגיה הישראלית המהוללת ניתקעת בגלל היעדר גישה "חרטית"?

אז אני מבין, צוהלים על ניצחון "מכבי" ברחבי אירופה - היגיע להם ובצדק, טרחו בשביל זה והיזיעו, אבל מה כאן? אולי אני מגזים, מה אני יודע?

ובכל זאת: ניתן לדבר כאן על שותפות במפעל כלל אנושי, מעבר למרה השחורה וימי-הקטנות המעסיקים אותנו במקומנו בצוק-העיתים.

מדובר על רוח האדם, על הרצון מהסדר-הגבוה לנסוק, המבוטאים עוד אצל האדריכל הקדמון דדלוס האומר לבנו איקרוס במעמקי סבך הלבירינט-ללא-מוצא בו הם תועים/כלואים: "הבריחה לחופש תסוכל על ידי המים והארץ, אך האויר והשמים - חופשים".

במרחבי היקום בוודאי ימוזערו ההתנגחויות הטריטוריאליות המרות, הנואשות והנראות כחסרות מוצא. אלו יראו אז כמו מאבק עכברים על פרורים. "כחגבים היינו". ואם לא נגיע לשם במהרה, לפחות ניתן לדבר על ההיסט הרגעי לתודעה מרחבית כלל-גלקטית, על שותפות בנסיקה הכללית של רוח האדם במהלך התפתחות הציויליזציה.

אני בדרך כלל איש מפוקח ומטיף לפיקחון ואפילו למינוריות מסויימת לעיתים, כניגוד ל"ניפוחי ראש" מסמאים ומלהיבים, זוקפי חזה למיניהם. אבל, הרי קיומנו חד-פעמי, לא?

צריך עוד משהו בחיים, משהו הקשור אולי בתחושת הייעוד האנושי, ההתקדמות האנושית, משהו הכרוך בכך שאיננו רק הבזק חיים קצרצר ורעשני/הומה על לא כלום, בדומה לנפיחה בסערת טורנדו.

על כן, אפילו נגיעת-רגע המבזיקה בתודעה את ההוויה הקוסמית/מרחבית עשוייה להיות אולי מקדם לפריסת מרחב אפשרויות חדש.