רבין - בין הלם קרב למורשת אינטלקטואלית

אשר למורשת רבין, ניתן אולי לדבר גם על מורשת החשיבה. דומה, שצמח כאן סגנון ייחודי של תקיפת בעיות, המצטייר קמעה כבעל גוון היסטרי-נוירוטי – מגמה היסטרית מרכזית: מזעור והנחתה של גורמים מרכזיים וחשובים לקיום; והעצמה, הגברה (אמפליפיקציה) של גורמים שוליים וטריוויאליים (Sharon, 2004), שאפיין במידת-מה שנים רבות את דפוס החשיבה הגבוהה בצומתי כוח, ובפרט בחשיבה הצבאית, הישראלית. ניתן להבחין בו בשלושה רכיבים עיקריים:

1. היסט מלב הבעיה, או דילול לבת העניין בעזרת רכיבים היסטיים ((displaced לא-רלוונטיים, או שוליים. ההיסט מוסיף ממד חדש, אך חסר כל משמעות וביטוי אופרטיוויים, ואינו מוסיף כל מידע רלוונטי ואפקטיווי לתקיפת הבעיה. עיקרו בדילול בתפיסת הגורמים המרכזיים, במצב הבעיה והקהיית חרדה, שאלה עלולים לעורר, והוא מוצב, בתצורתו הראשונית, במסגרת מנגנון הגנה קוגניטיווי.

2. ניתוח נושאים ובעיות באופן קווי (לינארי), תוך היצף בעודף מידע לא-רלוונטי, כתחליף לגישה אינטגרטיווית ומערכתית – כזו החודרת ללב הבעיה הכללית והתמונה הכוללת של המצב, במסגרת התמקדות ושילוב פרטים רלוונטיים.  האלמנטים השונים משורשרים בזה אחר זה, כמו הצגת שורת ספרות, אך אין שלוב ותאום שלהם זה עם זה, תוך פיתוח הרעיון בריבוי היבטיו. על דרך האנלוגיה ניתן לאמר כי האלמנטים והמושגים המשורשרים "אטומים" זה לזה, בעוד בפריסה מערכתית האלמנטים שקופים זה בפני זה, נימצאים בדיאלוג הדדי ביניהם, משולבים הדדית זה עם זה ומתפתחים לקראת אינטגרצייה מקיפה, לעיתים תוך חילול תפניות מושגיות. עם זאת, בניתוח לינארי מסוג זה יש בדרך כלל חזרה והדגשה כמעט כפייתית של מוטיב יחיד או תמה מחשבתית אחת, תכופות היסטיים ושרירותיים, בדומה להברה מודגשת בתוך פסקה. בספרי "חלוקת קשב" (Sharon, 1997 ) תצורת אירגון לינארית זאת מכונה "אירגון לינארי חד-מוקדי". השטחה לינארית זאת של מערך מורכב, תוך הדגשה של נקודה מוסטת ושרירותית, מונעת שילוב האלמנטים השונים במבנה מורכב יותר בעל מבנה דו- או רב-מוקדי ומערכתי, הקולע בריבוי היבטים ללב הבעייה איתה מתמודדים ו"סוגר" עליה כביכול, בכל היבטיה והשלכותיה החשובים (ראה דוגמאות בהמשך).

3. הסתמכות, תוך הפלגה, על גורמים דמיוניים, הנתפסים כמחוללי אירועים ותהליכים ועל גורמי עוצמה מדומים ומיתולוגיים.

כללית, הנושא מתמצה בתצורה נוירוטית, המוכוונת להיצפים מילוליים, במבנה סדרתי (סריאלי)-עוקב כשאלה מוכוונים בעיקרם לדלל, להקהות, או למזער, גורמי חרדה עיקריים. זה מעין דפוס חדור נסגנות, היוצר גודש אינטלקטואליזציה (כמנגנון הגנה פסיכולוגי), כתחליף לחשיבה יעילה ואפקטיווית בפתרון בעיות, ונסגנות וחרדה מפני החלטה והכרעה. הטבעה במלים, אותה אינטלקטואליזציה, נועדה להחליף גיבוש קווי הכרעה, תוך עמעום גורמי איום. אלה נתפסים כגורמי חרדה משתקים, ועל כן מטרה עיקרית של המאמץ האינטלקטואלי, שמכוון לעמעומם ולהקהייתם בתודעה, כתחליף לסיכול האיומים. דומה, שההתמודדות, המופנית פנימה, עם חרדה נפשית (הנתפסת כמשתקת, ולכן היא יעד ראשוני להתמודדות) באמצעות השטחה לינארית, היצף של אינטלקטואליזציה, עמעום תודעתי של הגורם המאיים והתייחסות לגורמי עוצמה מטפיזיים ומדומים, הופכת תחליף לפעולה, המופנית החוצה, כלפי גורמים חיצוניים – המאופיינת בתכנון קולע, בתושייה וביכולת למצוא פתרונות למצבים מורכבים בזמן אמת.

דפוס ההיסטיות ועמעום החרדה בגילוייו השונים:

א) בתשעה בדצמבר 1947, עשרה ימים אחרי פרוץ מלחמת השחרור, הטיל יגאל ידין על הפלמ"ח את האחריות לאבטחת הדרך בין תל-אביב לירושלים. יגאל אלון מינה את רבין  לפקד על החזית. אחרי ימים אחדים העביר רבין פקודה בכתב למילואי הפלמ"ח:

האויב החל בהתקפה כללית על היישוב במגמה לשבור את כוחו הכלכלי ולחסלו פיסית. האויב מתנכל לכבישים וליישובים מרוחקים במגמת ניתוק ובידוד מוחלט. כוחות המשטרה והצבא הבריטיים משתפים איתו פעולה ומבצעים את ה"תוהו ובוהו" המובטח.

א. המטרה: למנוע את האויב מביצוע זממו ולהעתיק המערכה לשטחי האויב ובסיסיו.

ב. התפקיד: להבטיח שיירות אספקה ונוסעים בדרכים לירושלים – לטרון, ירושלים – ים-המלח, ירושלים – כפר-עציון. ²  .

יש לשים לב כי כאן הגורם ההיסטי חסר הרלוונטיות, הבא במקום ראשון בציון מגמות האויב הוא שבירת הכוח הכלכלי של הישוב. האם באמת שבירת כוחו הכלכלי של הישוב היה הדבר הראשוני והבסיסי ביותר שעמד אז על הפרק?  והרי המגמה הערבית היתה הן במישור הקיומי של סלוק או מזעור הנוכחות היהודית, והן במישור הבינלאומי של סילוק התמיכה במדינה היהודית. הנושא הכלכלי מאידך אינו לב העניין, אלא לכל היותר גורם ניגזר או נילווה. ובנוסף, גורם זה, אינו נושא איתו בהקשר הדברים כל תכניות פעולה אופרטיביות. זהו אם כן גורם היסטי, החסר רלוונטיות כלשהי לפעולה אפקטיבית. גם ציון כוחות המשטרה והצבא הבריטיים הינו בגדר שירבוב גורם היסטי, שאינו נושא כל רלוונטיות אופרטיבית (והולם יותר את מה שניכתב בעיתונות המגוייסת דאז). לגופו של עניין, כוחות בריטיים חילצו מספר פעמים שיירות בדרך לירושליים מגורל ביש בידי לוחמים ערבים והמון צמא ביזה, והתמונה של "שיתוף פעולה בין הבריטים לערבים" רחוקה מלהיות נכונה, אך התיישבה עם תמונת העולם הסוציאליסטית, וקיבלה ממשות מיתולוגית גם זמן רב לאחר אותה תקופה.

כך איפוא, מאחורי פסאדה של ישירות ותמציתיות צברית יעילה כביכול, אנו רואים כיצד מוגנבת לדברים היסטיות נוורוטית. וכיצד דפוס הגישה האנליטית הלובש אופי ענייני ותמציתי אף הוא, אינו אלא אינטלקטואליזצייה (כמנגנון הגנה פסיכולוגי)  דמויית פלפול, אך בלבוש כמו צברי של האדם החדש הציוני. נראה זאת בפרט בהמשך.

ב)  דפוס ההיסט - הבלטת גורם שולי תוך דילול או עמעום גורם מרכזי, בולט במכתבו של יצחק רבין לאביו, נחמייה, ב-26 אפריל 1948. דפוס זה מתגבר לאחר שהנסיבות הופכות קשות: תבוסות בקרבות מרים בפיקודו של יצחק רבין, מח"ט חטיבת הראל, בדרך לירושלים - תבוסות מהקשות במלחמת העצמאות. זאת,  שישה ימים אחרי בריחתו משער-הגיא וארבעה ימים אחרי תבוסת חטיבתו בנבי סמואל. במכתב מצטיירים הערבים (שההתייחסות אליהם היא בחצי פיסקה בלבד) כגורם חסר חשיבות, בעוד דווקא הבריטים -  שחילצו שיירות ישראליות ממצב ביש תוך ירי על ערבים - מוצגים באריכות, וכגורם הבעייתי ביותר, דבר מופרך.

לאבא שלום,

אני נמצא עתה בירושלים, בקשר לתפקיד שהוטל עלי; מצבי – טוב. אני גר בפנסיון יפה בבית הכרם וכעת העניינים הולכים ומסתדרים. איני ידוע מתי אגיע לתל-אביב. אני מניח שאין הדבר קרוב.

בדרך כלל אני עסוק עד למאוד ואין באפשרותי לחשוב על דברים שאינם בתחומי תפקידי. חשוב יהיה אם תוכל להמציא עבורי ידיעות על שלומך ומה ידוע לך על מצב אחותי הצעירה אשר גם היא מנותקת במקצת מקשר איתך. אני מתאר לי שאתה כרגיל חי בדאגה גדולה, אולם אני אופטימי עד למאוד ביחס לסיכויים הקרובים, אם כי באזור בו אני נמצא יש סיכויים לסיבוכים בעיקר עם הצבא (הבריטים) . הרי לגבי הערבים הנני שקט.

אתמול בערב בקשר לכיבוש שייח ג`ראח וההסתבכות עם הצבא [הבריטי] יצא לי להיתקל עם הצבא בקשר למשא ומתן. הם נראים לא בטוחים למרות הטנקים העצומים והתותחים שברשותם. (אגב, אני לא הייתי בשייח ג`ראח אלא הגעתי לשם עם הצבא בקשר לסיום המשא ומתן).

שלום ולהתראות בקרוב,  

יצחק.   ³

כך, לנושא הבריטים, המובלט מאד ובאופן הנראה מאיים כביכול ("הטנקים העצומים והתותחים שברשותם") - הגם שהקורא יודע שמדובר בבני תרבות והסכנה הינה מדומה, מוקדשים במכתב  53 מילים, ואילו לאיום הקיומי האמיתי, הערבים,  איום שהתממש בתקופה האחרונה באופן אסוני, מוקדשים 5 מילים בלבד. יחס של 1 ל-10 בהבלטת הנושא השולי על חשבון עימום הבעייה הקיומית המאיימת בעצימות גבוהה. ניתן להניח כי דפוס היסטי זה מתעצם הפעם, עקב הלם קרב בו לקה רבין בקרב האכזרי בשער הגיא, קרב בעקבותיו ברח בג`יפ משדה הקטל, והשתקע בשינה עמוקה ותשושה במטה הגדוד הרביעי של הפלמ"ח בבית פפרמן במעלה-החמישה בעוד פיקודיו במצב נואש. בריחתו אל השינה חזרה על עצמה אחרי שלושה ימים – ביום שישי, ערב פסח, 23 באפריל, ביום בו סבל הגדוד הרביעי תבוסה קשה בקרב נבי סמואל במבצע "יבוסי".  בעניין זה, בסדרת ראיונות עם ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין העיד יוסף טבנקין, מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח באותו זמן, וכעבור חודש - מח"ט חטיבת הראל, כי רבין נכנס להלם קרב. מחקר מהתקופה האחרונה מגלה, כי פגיעות להלם קרב מותנית במידה רבה במגמות נוורוטיות שהיו נוכחות באדם קודם לטראומה  - כגון רמת חרדה גבוהה; תגובתיות גבוהה ללחץ; תנודתיות רגשית   Emotional lability  ודיכאון. ⁴     סביר להניח איפוא כי התצורה הנוורוטית ההיסטרית (המתאפיינת ב: 1) היסטיות; 2) אירגון סריאלי-לינארי; 3) השאת עוצמה לגורמי תמיכה וחיזוק מדומים) שאיפיינתי למעלה הולכת ונעשית בולטת, דומיננטית ורבת הבעה  יותר אצל יצחק רבין בעקבות טראומת הקרב של ה-20 אפריל, 1948.

ניתן אולי לאמר כי במכתב לאב מתגלית גישה מסוככת וניסיון מכוון למנוע דאגה. אלא שהאב אינו קשיש אלא בשנות ה-50 שלו ובמלוא פעילותו (יצחק אז בן 26) ואף מגמה מסוככת, אין זה סביר שתיצור הטייה  גדולה כל כך ביחס למציאות, עד כדי התוויית תמונה וורודה ופסטורלית באופן כה מנותק של המלחמה המרה של הישוב בערבים.  צעירים אחרים דיברו במכתביהם באותה תקופה על הצורך באומץ רב ובמאמץ עליון במאבק הלאומי, ועל הנחיצות לגייס את מלוא המשאבים. האם בשעת המעטה עד כדי אפס של הבעייה הערבית, והבלטת סכנת האנגלים, נותן רבין הצעיר, מעשה אוטומאט - במצב של הנסיגה הקוגניטיבית והרגשית בה היה שרוי, קדימות לתעמולה האינדוקטרינארית הסוציאליסטית שרווחה אז, על חשבון התייחסות למציאות הממשית בשטח?

רואים אנו כי האפקט הפוסט טראומטי נימשך הן ב-23 באפריל, ומתעצם עד לידי ניתוק מהבעיות המאז`וריות שבמציאות בתאריך ה-26 באפריל: במכתב לאב מצטיירת תמונה פסטורלית של "פנסיון יפה בבית הכרם" "אופטימיות גדולה ביחס לסיכויים קרובים" (שאין לה כל רגליים במציאות באותו זמן), "שקט נפשי ביחס לערבים מול דאגה בעניין הבריטים עם הטנקים העצומים והתותחים שברשותם".

ג)  מתחילת שנות ה-60 עד אמצעיתן עמד על הפרק הניסיון הסורי להטות את מקורות הירדן ומגמתה של ישראל לסכל ניסיונות אלה. והנה אנו רואים כיצד סביב הנושא הזה צומח מבנה היסטי במוחו של הרמטכ"ל יצחק רבין, כזה שהינו מוסט מלב הבעייה (ההטייה; איומי ההשמדה  הגלויים והקשים מצד מצרים של נאצר בעלת השאיפות ההגמוניות בעולם הערבי; אפשרות קואליצייה עויינת כלל ערבית בראשות מצרים וסורייה), היסט כלפי מישור מדיני מורחק שכלל אינו רלוונטי, ואף מסוכן ואוונטוריסטי ללא צורך:

כך,  בגיליון ערב ראש השנה תשכ"ו (ספטמבר 1966) של שבועון צה"ל "במחנה" פורסם ראיון עם רבין. הוא אמר: התגובה על פעולות סוריה – בין אם הן מתבטאות בחבלה בהטיה או בתוקפנות  בגבול – צריכה להיות נגד מבצעי החבלות ונגד השלטון התומך בחבלות אלה... פה צריכה המטרה להיות שינוי החלטות השלטון וסילוק מניעי הפעולות. הבעיה עם סוריה היא איפוא במהותה התנגשות עם השלטון". ⁵

רואים אנו איפוא כי בצד נושא ההטייה מוזכר גורם היסטי - עצם השילטון הסורי והכורח להתנגש עמו, גורם שדומה שהינו משני לנושא ההטייה והעוינות המצרית והסורית לישראל המתבטאים בניסיון לפגוע במקורות המים של ישראל.

אופיה ההיסטי של העלאת עניין  המשטר הסורי הספציפי (אמירה שבכל מצב עוינות תהדהד  כבעלת רלוונטיות, הגם שהרלוונטיות היא כללית וטריביאלית למדי) תובלט יותר אם ניזכור את הסצינה הכללית אז:  החל מתחילת שנות ה- 60, מופר למעשה הסטטוס קוו ששרר מאז   1949 והסכמי 1957:  מפעל  הטיית מי הירדן הסורי; ססמאות השמד  המצריות; הקמת אש``ף במאי 1964 בקהיר, תוך פעולות גרילה כנגד ישראל; תעמולת רצח, גם בעברית, ברדיו קהיר; מפעל טילי הקרקע -קרקע המצרי במסגרתו נישכרו מדענים גרמנים ששרתו את היטלר ועוד. היה מדובר בתפנית חד משמעית המוכוונת, במוצהר, להשמדת ישראל. וכך, שוב אנו רואים את המגמה המוכוונת פנימה מצד רבין של עימום חרדה, באמצעות הצבת גורם היסטי ניטראלי למדי (המשטר הסורי), כתחליף להתייחסות למגמת ההשמדה המצרית והסורית, המתעצמת מתחילת שנות ה-60.

שעניין המשטר הסורי הינו לפחות משני במעלה, אם לא בלתי רלוונטי ואף אוונטוריסטי שלא לצורך, עולה מדברי רוה"מ לוי אשכול, שנהג באותם שנים להצהיר בתקיפות: "ישראל תשיב מלחמה שערה". "הפנקס פתוח והיד רושמת".  כתגובה לזעקות השבר של  עיתון "על המשמר" וחברי הכנסת של מפ"ם שעטו על עניין "המשטר הסורי" כמוצאי שלל רב בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת - מבהיר אשכול בישיבת הממשלה כי "מדינת ישראל איננה מתערבת בעניינים הפנימיים או במשטר של מדינות אחרות". הצטיירות  עניין "המשטר הסורי" בעיני לוי אשכול בעל השכל הישר הרב, כאופק היסטי ואף אוונטוריסטי באופן מסוכן, שכלל אינו נוגע לבעיותיה הקיומיות והמהותיות של ישראל עולה מעדות  יורם פרי שהיה כתב מדיני של עיתון "דבר" ומקורב מאוד לראש הממשלה, עדות לפיה אשכול התכוון להדיח את רבין. אלא שלבסוף ראש הממשלה שפיתח תלות ברמטכ"ל לא מימש את כוונתו  והסתפק במכתב נזיפה חריף. ⁶

הנה כי כן, רואים אנו אצל רבין דפוס שלא רק שהינו היסטי, אלא מהווה אגרסייה מוסטת כלפי מטרה בלתי מהותית. ניתו לראות בכל נוורוזה היסט היתנהגותי בלתי יעיל באופן שיטתי, היסט ממטרות רלוונטיות לשרידות כלפי מטרות בלתי רלוונטיות. אגרסייה מוסטת זאת כלפי "המשטר הסורי" דווקא, מתוך מכלול הגורמים המאיימים קיומית על ישראל, ובעקר איומי ההשמדה  הנאצריסטים, מצטיירת כדפוס נוורוטי בעליל, הקיים למשל במקרה של הלם קרב.

ושוב, להבין את מצב הבעייה המיידי מולו ניצבה אז ישראל, זה של אפשרות "יבוש" מקורות המים העיקריים של ישראל, יש לשוב למסכת הארועים:

בסביבות 1960 דוחה סוריה הצעת פישור של המתווך האמריקני ג`ונסטון לחלוקת מי הירדן בינה ובין ישראל  ומחליטה להטות את מקורות הירדן בשטחה, במקום שמימיה יזרמו לשטח מדינת ישראל, הנחשבת על ידי סוריה כפולש זר לאדמות ערביות שיש להשמידו. ישראל היבשה יחסית ממים (בשנות ה-50 וה-60 התנוססה בכל מקום הססמא "חבל על כל טיפה"), שגם עמדה להזרים את מי הירדן והכנרת לנגב במסגרת מפעל "המוביל הארצי" החל מ-1964 היתה זקוקה למים הסוריים בכל מחיר. ובכן, ישראל היפעילה את השיטה הבאה של פרובוקציות והסלמה, על מנת לחבל במפעל ההטייה הסורי, ולהמשיך להשתמש במים הסוריים, שהיו אוויר לנשימה בשבילה: טרקטורים ישראלים ממוגנים היו יוצאים לשטח ההפקר, ומבצעים שם עבודות חקלאיות. סוריה שראתה בכך פגיעה בריבונותה היתה יורה על טרקטורים אלה אש נק"ל. ואז היתה ישראל מזניקה ח"א, לכאורה להשיב מלחמה שערה, ומטוסי ישראל השתמשו בהזדמנות זאת כדי להפציץ את ציוד ההטיה בשטח סוריה ולהוציאו מכלל שימוש, דבר שהביא מצידו להסלמה סורית והפגזת ישובי עמק הירדן.

יש לאזכר שמשנת 1965 נימצא המשק הישראלי במצב של מיתון קשה ומשבר כלכלי חריף. עשרות אלפי ישראלים מהגרים לארה"ב. במצעד האחד במאי 1966 צועדים רבבות אנשים רעבים במפגן מחאה ענק ברחוב דיזנגוף בתל אביב תוך קריאות קצובות: "לחם - עבודה; אשכול  בן-זו_ה". יש להבין שעל רקע זה הווה העימות עם סוריה נושא שפעל להסיח את זעם ההמונים מעניין מחדליה של ממשלת אשכול כלפי אויב חיצוני, ובכך מנע אולי מהפך או מהפכה. ועל רקע זה ניתן גם להסביר  דבר או שניים אודות התוקפנות העודפת משהו של הממשלה והצבא ביחס לסורייה ואת הצהרותיו המלחמתיות של אשכול, המכוונות כלפי האויב הערבי (אך בודאי לא כלפי אופי המשטר הסורי...). וכך, בנובמבר 1966, כחודשיים לאחר הצהרת רבין בדבר "המשטר הסורי כמטרה" נחתם חוזה הגנה בין מצרים וסוריה.

בהקשר אותה תוקפנות עודפת, ב-7 באפריל 1967 התפתח קרב אווירי נגד מטוסים סוריים שבו הופעלו רוב מטוסי הקרב של צה"ל, וב-171 גיחות הופלו שישה מטוסי מיג סוריים ומטוסי צה"ל חגו מעל דמשק. במהלך התקרית אישר אשכול, ששהה במרכז השליטה של חיל האוויר,  את הפעלת מטוסי צה"ל.  רבין, אגב,  לא היה במקום ולא שלט בהתפתחויות. בתגובה, הכריזה סוריה על כוננות בצבא הסורי, גייסה שתי חטיבות מילואים וקדמה לגבול גדוד קומנדו, מערכות טילים נגד מטוסים ונגד טנקים ויחידות ארטילריה. 

אלא שכך או כך, בין אם המטרה המרכזית הינה שאלת המים, ובין אם מטרת מפלגת השילטון, מפא"י, הינה גם הסחת דעת מבעיות פנימיות, מה עניין "המשטר הסורי" לכאן? ויוצא שבהציבו מטרה היסטית-נוורוטית זאת, המצטיירת כאיוולת יותר מכל דבר אחר - עקב היותה חסרת כל רלוונטיות הן למערכתה הקיומית של ישראל והן למטרות הלטנטיות של מפא"י - מעורר רבין, כאמור, את זעמו של ראש הממשלה, השוקל בשלב כלשהו לפטרו.

ד) בעקבות הביקורת המוטחת בו, חלה סגירות בגישתו ההיסטית של רבין ביחס למשטר הסורי, והוא דבק בה ביתר שאת ובלהיטות רגשית גדולה. גישות נוורוטיות הינן תכופות חסינות ואטומות בפני הפרכה או מחיר לא סביר וניזקי שהן נושאות. במקום עיבוד נוסף שלהן, דחייתם או הרחבתם בעקבות אלה, הן נעשות הרמטיות וסטראוטיפיות עוד יותר.

כך, בישיבת מטכ"ל ב-24 באפריל, ממלא מקום ראש אמ"ן אלוף משנה דוד כרמון מדווח,  כי הסורים פרשו (כנראה בעקבות דבריו של רבין אודות מגמתו למיטוט המשטר הסורי) את מהלכי ישראל באותה תקרית כצעד ראשון בתכנית ישראל בסיוע כוחות אימפריאליסטיים לכבוש את קוניטרה. ⁷ . עוד קודם לכן משה דיין,  שראה את ההתרחשויות באור ריאלי ומפוקח, הטיח בגיסו ראש אג"ם עזר ויצמן באופן בוטה יותר: "אתם השתגעתם?! אתם הרי מובילים את המדינה למלחמה!" ⁸

אלא שרבין באותה ישיבת מטכ"ל ממשיך למקד את תוחלת הארועים במגמתו ההיסטית הנוורוטית - המשטר הסורי -  תוך התעלמות מהמשמעות האמיתית ובזמן אמת של ההתפתחויות בשטח. הוא אומר את הדברים הבאים באופן מעורפל, עודפי במילים וחסר הנמקה כלשהיא, תוך חזרה דוגמטית בווריאציות שונות שוב ושוב על התימה המרכזית שלו - "השילטון/המשטר הסורי":

"ההתנגשות שלנו עם השלטון הסורי היא התנגשות של all out בעיני. העיתונות אסור לכתוב זאת אבל או שמשטר זה ישתנה או שעליו ליפול  [מדוע בעצם ובאיזה כוון צריך המשטר להשתנות, ומה הרלוונטיות שבכך לשאלת מקורות הירדן ומפעל ההטייה הסורי? הערת מ.ש.]... התגובה של 7 באפריל מבחינה מדינית הייתה בלתי רגילה. בעצם כולם לא יכולים לומר זאת על השולחן, אבל מתחת לשולחן אמרו כולם שהם מבסוטים; אני סבור שהרוסים לא פחות מהאחרים [מדוע שהרוסים "יהיו מבסוטים"? כאן המלל הנחרץ בא כתחליף להנמקה, כמו במקומות אחרים. הערת מ.ש.] . אני חושב שבעניינים אלה צריך להיות זמן. צריך לעשות דברים, כי אחרי הכול אי אפשר להתעלם מהאספקט המדיני שלהם.

אם רואים את הבעיה לא בשני הדונמים בחלקת הקטניות או עשרת הדונמים [דהיינו טרקטורים משוריינים ישראלים המעבדים אדמה בשטח ההפקר תוך פרובוקצייה לסורים למטרת הסלמה. הערת מ.ש.] אלא במכלול מאבקנו נגד השלטון הסורי, וכך צריך לראות זאת [אבל כלל לא מובהר מדוע שאלת ההטייה ושטח ההפקר הופכת לשאלת המשטר הסורי. וכי משטר לא סוציאליסטי, השונה מהבעת`, כן היה מבליג על הפרת הריבונות הסורית? הערת מ.ש.]. אזי לא צריך להתרגש משני דונם פה או שם.  בתנאים מסוימים זה טוב, אבל לא זו הבעיה  העיקרית [מבעד לעירפול וחוסר היעילות הוורבליים של הדובר, רואים אנו שוב את ההתעקשות באופן חוזר ונישנה סביב להיסט הנוורוטי. הערת מ.ש.]. לכן עלינו לתת שני דברים שיפעלו  [ומהם שני הדברים הללו? המישור הראלי של שאלת ההטייה. והמישור הדימיוני-היסטי של המשטר הסורי. הערת מ.ש.]. אני מאמין בתסיסה בקרב הסורים, כי הם יודעים את האמת [ומהי האמת? שהישראלים חזקים ותוקפנים? שמשבשים את מפעל ההטייה הסורי המתבצע בשטחה של סורייה? שישראל מפגינה ריבונות שלא כדין בשטח ההפקר? וכי הדבר לא יכול לפעול דווקא להגביר ביתר שאת את הנחישות הסורית וללכד את השורות כנגד "האוייב הציוני"? דומה שמדובר הן בהנחות שרירותיות וחסרות ביסוס והן בפראזולוגיה ריקה. הערת מ.ש.] זה לא יכול להישאר ללא רישום במסגרת המאבק הפנימי גם אם התוצאות לא תהיינה היום. צריך לתת לדבר להתבשל.  בסיכומו של דבר איש מאתנו אינו חושב שנכבוש את דמשק. אמנם צריך להיות מוכנים גם לכך, אבל עלינו להיות מוכנים לשנות את דעת המשטר או את המשטר [מבחינת יכולת הבנת ההתפתחויות רבין טעה, ודווקא במישור אותו הציב, בלהט נוורוטי וכמו-נבואי כמרכזי ביותר בעימות עם סוריה - המישור השילטוני. משטר הבעת` נשאר שריר וקיים עד ימינו, 38 שנה מאוחר יותר. הערת מ.ש.]

ה)  מכאן ואילך מתפתחים הארועים בקצב מהיר, בניגוד למגמה שרבין צפה בישיבת המטכ"ל ב-24 באפריל - התערערות המשטר הסורי, או הסקת לקחים מצידו בכוון הרצוי לישראל. ובעקר, שמגמות אלו ילכו ויבשילו בפרק זמן ממושך יחסית -" תסיסה בקרב הסורים";  "זה לא יכול להישאר ללא רישום במסגרת המאבק הפנימי גם אם התוצאות לא תהיינה היום"; "אני חושב שבעניינים אלה צריך להיות זמן".

אלא שהזמן הזה לא ניתן.   הצבא המצרי הועמד בכוננות מלחמתית, ומספר דיויזיות של שיריון ורגלים הוזרמו לסיני. במחצית השנייה של מאי כבר מנה הכוח המצרי בסיני 130 אלף איש ב-7 דיויזיות. בעלי בריתה הסובייטיים של מצרים עודדו אותה בהכנות אלה וגם הזהירו את מצרים בדבר ריכוזי צבא ישראליים, כביכול, והכנות נגד סוריה (בניגוד להערכתו של רבין ש"הרוסים מבסוטים מהמצב לא פחות מהאחרים"). ידיעות אלה הוכחשו על-ידי סגל המשקיפים של האו"ם.  במסגרת מימוש חוזה ההגנה המצרי סורי מנובמבר 1966 והיענות לתחינותיה הממושכות של סוריה להנהגה המצרית להחלץ לעזרתה, דרשה מצרים ב-16 במאי את פינויו המיידי של כוח החירום של או"ם מעמדותיו לאורך הגבול המצרי-הישראלי וממצרי טיראן. ב-18 במאי תבעה מצרים פינוי כוח או"ם מכל השטח שבשליטתה. מזכ"ל האו"ם, או- תאנט, נענה מיד לדרישה זו. ב-21 וב-22 במאי הטיל גמל עבד-אל-נאצר הסגר על מפרץ עקבה, על-ידי סגירת מצרי טיראן לכל תנועת ספנות לאילת וממנה, וזאת לאחר שמאז 1957, בעקבות ההסדרים שהתגבשו לאחר מבצע סיני ונסיגת ישראל היה פתוח לשייט ישראלי בפיקוח כוח החירום של או"ם. ישראל הצהירה בעבר מספר פעמים, כי תראה בכניסת הצבא המצרי לסיני וחסימת המיצרים בפניה  "קזוס בלי" - עילה למלחמה.  ארצות-הברית ומדינות ימיות נוספות אמנם הכריזו כי מצרי טיראן הם נתיב מים בין-לאומי, שחייב להיות דרכו מעבר חופשי ובטוח לאוניות של כל המדינות המפליגות בתום לב, אולם התברר, שהמדינות הימיות לא מוכנות לנקוט צעדים מעשיים בנושא. מצרים הצהירה, כי תראה כל ניסיון לפרוץ את ההסגר כפעולת מלחמה. נאצר הזמין את ישראל לצאת למלחמה ("ישראל רוצה במלחמה? אהלן וסהלן"...) בהצהירו שמצרים היא עתה חזקה דיה כדי שתוכל לנצח בה, והשמיע איומים בדבר השמדת ישראל. אף מנהיגי מדינות ערב אחרים היצהירו הצהרות מלחמתיות. זאת בניגוד להערכת ראש אמ"ן אהרון יריב שרבין דבק בה, לפיה לא תפרוץ מלחמה לפני 1970.  כך למשל,  ב-27 בפברואר התכנס בתל אביב  סגל הפיקוד הכללי של צה"ל מדרגת אלוף משנה ומעלה  במעמד ראש הממשלה ושר הביטחון. באותו כנס קבע ראש אמ"ן כי לא צפויה מלחמה  לפחות עד 1970, בין היתר כי קיים פילוג בעולם הערבי ומצרים אינה מעוניינת במלחמה כי היא שקועה במלחמה בתימן  רבין אימץ את הערכתו של יריב.  מעניין לציין כי רוה"מ אשכול, בעל השכל הישר, ביקר באותו כנס גם את ראש אמ"ן וגם את הרמטכ"ל. ליריב הוא הציע לא לקבוע בפסקנות שלא תהיה מלחמה  שהרי בשנאתן לישראל הן מאוחדות [בפרט אחרי חוזה ההגנה המצרי-סורי מנובמבר 1966 . מ.ש. ] ו"אולי אתם טועים ובכל זאת אפשר שתהיה מלחמה".  לרבין הוא אמר שפשיטות לסוריה  עלולות להידרדר למלחמה.⁹  האם בסתר ליבו ייחל אשכול  למלחמה כזו, העשוייה לגאול אותו ואת מפלגת השילטון מנשיאה בתוצאות המחדלים הקשים בתחום מדיניות הפנים, ובפרט מזעם ההמון עקב המשבר הכלכלי החריף?

דומה שרוחו של  העם שהיתה שחוחה עד עפר עקב המצב הכלכלי והפנימי הקשה והסוגר, המתיחות המתמשכת עם סוריה, הטרור של אש"ף והצהרות השמד המצריות, נעורה  במעין תקווה עתירת אדרנלין לפתרון במהלומת מחץ אחת של כל הבעיות והתעוקות הקשות שהכבידו מזה זמן. ותוך כמיהה להטהרות באחת מעכרוריות הסבל המתמשך. בקרב ההמונים, ובפרט בקרב החיילים והמילואימניקים שהמתינו בנגב, זכה לפופולריות עצומה פזמון קצר: "נאצר מחכה לרבין, אי, יי יי. פעמיים כבר חיכה, והכנסנו לו דפיקה".

אלא שרבין לא היה שם.

משה דיין, לאחר מינויו בלחץ הציבור כשר הביטחון ב-1 ביוני, התרשם בשלב זה כי הרמטכ"ל "יצחק ... לא רק עייף - דבר טבעי - אלא גם נבוך, חסר ביטחון, מעוצבן... ומאוד לא שש לקרב" . דומה כי כאשר הובילה תפיסתו התוקפנית של רבין לשלב הנגזר ממנה, זה של נקודת ההכרעה וההחלטה החד משמעית והגורלית על מלחמה כמו גם ניהולה, הוא איבד את כושר הפעולה וההחלטיות שלו ושקע בתשישות נוראה וחוסר יכולת לקבל את ההחלטה המכרעת. החרדה הנוראה המלווה את הצורך בהחלטה חשובה הינה מצב נוורוטי מובהק. דומה שהמצב הנוורוטי הפוסט-טראומטי של הלם קרב ברמה נמוכה או בינונית, בו לקה בעת הקרב הקשה והנואש בשער הגיא באפריל 1948 ,שהעמידו בסיטואצייה אישית ניתפסת של חוסר אונים וחוסר מוצא, הכה בו עתה בחריפות יתירה וגרם לשיתוקו התפקודי והקוגניטיבי. זאת מול מערך בו כל האחריות היתנקזה אליו. מנהיגים, ובהם דוד בן גוריון - אליו פנה רבין בנואשותו לתמיכה כסמכות עליונה בצר לו (ב-21 במאי) - הטיחו ברבין האשמות כבדות על שהוא גורר את צה"ל למלחמה. בן גוריון אף הוסיף לתחושת חוסר המוצא של רבין באמרו: "הבאתם את המדינה למצב חמור ביותר, אתם נושאים באחריות". בן גוריון לא האמין כי צה"ל יהיה מסוגל להתמודד בו זמנית בהצלחה עם כל הצבאות הערביים לאורך כל הגבולות. הוא סבר כי אין ישראל יכולה לצאת למלחמה ללא תמיכת מעצמה כלשהי, והמצב אליו ניקלעה ישראל באשמתו של רבין, לדבריו, ללא גיבוי מעצמתי, מהווה סכנה נוראה לעצם קיום המדינה. מנהיג המפד"ל, חיים משה שפירא, אמר לרבין: "איך אתה מעז ללכת למלחמה כאשר כל התנאים הם לרעתנו?".

סביר כי שוב, היה במצב זה דימיון מבני לאותה תעוקת אין אונים נוראה בשער הגיא ב-20 אפריל  1948 (שהיתה הגורם להלם הקרב). וכך, תפיסת חוסר המוצא, השתרבבות מחשבות סיוטיות וקשות, דכאון, תחושת כשל אישי נורא והערכה עצמית נמוכה - ליבתם של המצב הפוסט טראומתי ששוחרר  (triggered ) עכשו במוחו של רבין, הלכו והתעצמו ברגעים הקריטיים.

בספרו "לך שמים לך ארץ" כתב וייצמן כי כבר מיום העצמאות, ה-15 במאי 1967 "הרגשתי שמצבו ויציבותו של הרמטכ"ל, יצחק רבין, הולכים ומתערערים. זה בא לכלל ביטוי בשינוי החלטות, בביטויים של חרדה מפני הצפוי ובהעדר יכולת להחליט. רבין נסך חוסר ביטחון סביבו. זה היה גלוי גם בפגישות עם ראש הממשלה ובדיוני המטה הכללי". ¹⁰

שיאו של משבר הלחץ הפוסט טראומטי היה ב-23 במאי: ויצמן סיפר, כנראה בלשון מתונה ביחס למה שבאמת ארע,  שרבין קרא לו לביתו ב-23 במאי 1967, שם אמר לו: "סיבכתי את מדינת ישראל בגלל סדרת טעויות שעשיתי... אני מאמין שמי שטעה צריך ללכת. אני טעיתי. האם תקבל עליך את תפקיד הרמטכ"ל?".  ויצמן סירב להצעה, בטענה שהדבר יביא לדמורליזציה בצה"ל, והציע, לדבריו, לרבין לנוח. ראש אג"ם, עזר וייצמן, וקצין רפואה ראשי, אלוף מישנה הד"ר א. גילון, קשרו ביניהם  לפרסם כי רבין לקה בהרעלת ניקוטין, וכי לאחר מנוחה קצרה וטיפול שגרתי, הוא ישוב לאיתנו ולמלוא כישוריו. לדברי וייצמן, אמר לו גילון שהרמטכ"ל סובל מ"חרדה קיצונית".

ההיסטוריון ד"ר אורי מילשטיין מציין כי רבין לא חזר למלוא כישוריו, לא בתקופת ההמתנה, ולא בששת ימי המלחמה, כפי שניתן להסיק מחלקו בפיקוד ובקבלת ההחלטות, וכפי שסיפרו לד"ר מילשטיין סגנו חיים בר-לב וראש אג"ם עזר וייצמן. לרבין לא היה למשל חלק בשלוש מן ההחלטות  האסטרטגיות החשובות ביותר במלחמה: כיבוש ירושלים המזרחית ואיחודה של העיר, תפיסת תעלת סואץ וכיבוש רמת הגולן.

ממרחק של זמן ממקד רבין (בספרו "פנקס שרות") - והדבר מעניין ואינדיקטיבי -את שורש מצוקתו  אז בסיטואצייה הבאה:

"אשכול היה מותש... הממשלה במבוכתה, ציפתה ממני, כך חשתי, לא רק שאציג לפניה את האפשרויות ואנתח אותן מבחינה צבאית... אלא שאגאל אותה מיסורי-הספק ואגיד לה מפורשות איזו החלטה עליה לקבל". ¹¹

שורש המצוקה העולה מהדברים הינו אם כן הכורח להכריע, לקבל החלטה כבדת משקל. יש בהקשר זה לזכור, כי קו נוורוטי עיקרי הוא חוסר יכולת להכרעה ולהחלטות חד משמעיות, היעדר הדבקות המלאה בקו פעולה ברור, וההתפתלות במעגלים של אינטלקטואליזצייה (כמנגנון הגנה פסיכולוגי) והיצפי מלל שוב ושוב סביב להם תוך דחייתם. והרי דומה שבמצב שנוצר שוב לא תושיע הגישה ההיסטית, הסובלימטיבית, המדללת ומשככת החרדה,  כדרך לעמם ולהתחמק מהחלטה מכריעה הקולעת ללב הבעייה המעורר חרדה גבוהה:  מלחמה טוטלית עם מדינות ערב השכנות - התמודדות ישירה במערכה גבוהת עצימות התובעת משאבים רבים, עם העויינות השמדנית הערבית. חרדה זאת מתעוררת ברבין במאי 1967  ביתר שאת, עקב נוכחות זיכרון אותו מצב שהיה הגורם לסיטואצייה הפוסט טראומטית - תפיסה של  חוסר-אונים בלוחמה הנואשת בשער הגיא ובקרבות המרים שקדמו לה בתחילת מלחמת העצמאות, מול עוינות אנושית קשה, קטלנית ואכזרית מצד אויב חסר מעצורים בשנאתו.

בהקשר זה, מחקר בשנים האחרונות מצביע על כך כי ההתקלות בתגובות זדון ועוינות אנושית ומידת עצימות העוינות, מהווים משתנה מרכזי המסביר חלק ניכר משונות חומרת תגובת הלחץ הפוסט טראומטית  ( PTSD - Post-traumatic stress disorder   ) וזאת בניבדל מהלם עקב מצבי טבע אסוניים בהם לא מעורב גורם העוינות האנושי. ¹²

למעשה קובלנת רבין הינה אופיינית לסגנון ההתמודדות שפיתח, המאופנן על ידי נטייתו הנוורוטית שצברה עצימות בעקבות הלם הקרב: "הממשלה במבוכתה, ציפתה ממני, כך חשתי, לא רק שאציג לפניה את האפשרויות ואנתח אותן מבחינה צבאית". רבין כידוע זכה למוניטין של "מוח אנליטי" ורבים פיתחו תלות בניתוחיו, דבר שהווה מקור מרכזי להשפעה שצבר. אלא שרואים אנו שהוא עומד משתאה נוכח "הדרישה" שהניתוחים הללו יובילו להחלטות כלשהן ("אגאל מיסורי-הספק ואגיד מפורשות איזו החלטה לקבל"). יש כאן הרבה מעבר להתממות של טכנוקראט אינטלקטואלי שעיקר פועלו הוא בפריסת מידע וניתוח מידע זה בפני מקבלי ההחלטות. שהרי רואים אנו שרבין הרמטכ"ל השים עצמו תכופות במעמד של קובע מדיניות, למשל בנושא "המשטר הסורי כיעד", תוך הפתעת קובעי המדיניות, כראש הממשלה, למשל. וכי איזה ערך יש אגב, לניתוח ומידע מדוקדקים המבוצעים ביד אמן אינטלקטואלי (הסגולה שיוחסה לרבין "האנליטי") , אם לא הקטנת מידת האי וודאות ("יסורי הספק", בלשונו של רבין)?

רבין איש המוח האנליטי: 

אכן, רבים פיתחו מעין התמכרות לניתוחיו האנליטיים של רבין, ניתוחים שהקנו להם את התחושה שהם מונחים ומובלים על ידי מוח גדול, שאינו כמעט מועד לטעות. סגנונו ההיסטי (שמקורו הגנה נוורוטית) היצמיח יצירי דימיון מופלאים, חדשים ובלתי צפויים, התווה מציאות עתירת התרחשויות אקזוטיות, אך שאינן מעוגנות בקרקע המציאות, תוך התווית פרספקטיבות חדשות למצבי עניינים מוכרים עד לעייפה. להטוטי המקסם האינטלקטואלים הללו הסיחו את הדעת מהעובדה שאחרת היתה עשוייה לבלוט לעין, שבפועל, לא התווספה כאן כל אינפורמצייה משמעותית חדשה, ולמימדים החדשים והקסומים הללו שצצו באורח פלא, לא היה כל ביטוי אופרטיבי נוסף, מעבר למה שכבר נעשה. וכי אילו המלצות פעולה אופרטיביות נוספות הוסיף שרבוב מימד  "המשטר הסורי" מעבר למה שכבר נעשה בנושא סיכול מפעל ההטייה הסורי? וכי איזה המלצות פעולה נוספות או מידע חדש ואפקטיבי הוסיפה הכנסת המימד ההיסטי של "המגמה הערבית לשבירת עוצמתו הכלכלית של הישוב" (בפקודת היום של רבין בדצמבר 47)  בנוסף למידע התקף אודות כוונות ההשמדה הערביות? וכי מימד מידע זה היה רלוונטי כהו זה להיערכות הצבאית בדרך לירושלים? ומעבר לכך, וכי נשא מימד זה איזו תובנה לגבי היערכות כלכלית חדשה מצד מנהיגי הישוב? רואים אנו איפוא כיצד מקסמי מידע, הבחנות חסרות משמעות אך מפתיעות, הוספת מימדים חדשים אך חסרי ערך אופרטיבי, באים בניתוחיו של רבין כתחליף ליצור ידע אפקטיבי ובעל ערך אופרטיבי או תובנתי של ממש. דומה שניתוחים "אנליטיים" אלה פעלו להמם את קשבם של השומעים ולתת אשלייה של הבנה ותובנה מחודשות, וזאת כאשר בפועל לא היתה כאן כל תוספת מידע משמעותית הרלוונטית להיערכות  עדיפה להתמודדות עם מצבי הבעייה המדיניים והצבאיים.

אלא שיותר משאנו יכולים לראות במקסמי הניתוח האנליטי הרביני אסטרטגיה שרלטנית של השאת השומע, הרי דומה שניתוחים אלה פעלו ללכוד את קישבו של רבין במקסם ניתוחיו הוא, לטבע את המציאות על בעיותיה ותעוקותיה במלל דמוי תוצרי מנגנון ההגנה הנפשי של אינטלקטואליזציה, להציף את חלל האויר במילות ואנליטיקת הקסם. זאת כתחליף נוורוטי לצורך לנקוט בפעולה והכרעה, לתקוף את הנושא ישירות  ולגבש אסטרטגיות כוללות ואפקטיביות. 

בניגוד בוטה לתוצריו האינטלקטואליים ומקסמי השווא שהפיק, ניתן לקחת הוגה פוליטי          ( וצבאי) רב השפעה אחר בן אותה תקופה, ד"ר הנרי קיסינג`ר, ששימש מודל חקיינות לרבים, אולי אף לרבין. אלא שתוצרי ניתוחיו של קיסינג`ר, בניגוד לרבין ומורשת סגנונו הפסידו- אינטלקטואלי שהשתרר במערכת הצבאית והמדינית עד לעקרות מוחלטת כיום, חוללו מהפכה רבת כוח בכל מערכת היחסים הבינלאומיים, לקראת הפשרת המלחמה הקרה, סדר עולמי חדש ונפילת הגוש הסובייטי. ניבחן לרגע בסכמטיות, להדגמת טעוננו, מקצת  מהמושגים העיקריים שפיתח קיסינג`ר: 

כך למשל, קיסינג`ר הציב את הגישה המערכתית של מאזן כוחות ביחס למערכת הבין לאומית, ובמסגרת מערכתית זאת התווה את אפשרותה של הרב-קוטביות במערכת הבין לאומית (כתחליף לבי-פולריות של תקופת המלחמה הקרה). הרב- קוטביות מוצגת כתחליף עדיף לדו-פולריות, הנושאת פוטנציאל מאיים וחד לערעור יציבות המערכת הבינלאומית והסלמות מהירות וחדות. זאת עקב חוסר הגמישות התגובתית הנעוצה במשחק סך- 0 בי-פולרי, שאינו יכול להיות ממותן או מדולל diluted או מבוזר decentralized מבחינת משחק הכוחות על ידי גורמים חזקים או שווי ערך נוספים.

מכיוון שאליבא דקיסינג`ר לארה"ב אין משאבים אין סופיים, לכן יש למתן את גבולות השימוש והניפנוף בכוח ולוותר על הניסיון להשיג עליונות והכרעה   Supremacy.  ומכאן המלצת ההסתפקות בדרישת  ה- sufficiency של קיסינג`ר (הסתפקות באיזון ויציבות ביחס ליריב). כפועל יוצא מגישה זו, אין להכחיש כי הדטנט, ההדברות וגישת מאזן הכוחות והרב-קוטביות כתחליף לעימותים, הוציאו את בריה"מ וסין ממצב ההתחפרות וההתבצרות בתחושת חוסר ברירה, וגרמו לשילובם במערך הגלובלי.  ועל כן, כאשר לא נותרה לבריה"מ ברירה, בימי רייגן, הרי שהגלסנוסט והפתיחות מצד בריה"מ שוב לא ניראו כחלופה כה גרועה.

יש להבין כי תרומתה של מורשת אינטלקטואלית עמוקה ואמיתית מתבטאת גם בהפקת אנטיתזות פוריות לה,  וכך ניתן להבין את מדיניות החוץ האמריקנית הנוכחית - כפי שהתפתחה מימי רייגן ויושמה בקווים רייגניסטים בולטים בתקופת ממשל בוש הנוכחי - בבחינת תנגודת (אנטיתזה) למדיניותו של קיסינג`ר, האיש שנחשב לאדריכל הגדול של המדיניות האמריקנית בתקופת ממשל ניקסון. כך איפוא, לאחר שהוצבה מערכת נידבכים אינטלקטואלייים רבי עוצמה על ידי קיסינג`ר, ניתן להבין גם את ההתפתחות המאוחרת של המערכת העולמית, כאשר  גישת קיסינג`ר זו בכל היבטיה נידחקה באופן רדיקלי למדי לשוליים בזמן ממשל רייגן, ובוודאי בזמן ממשל בוש הנוכחי.  למשל, הגישה הרייגניסטית לגבי משאבים היא גישה של התרחבות מתמדת continuous expansion כתחליף לגישה של הגבלה קבועה על משאבים constant limit on resources  אליבא דקיסינג`ר. לפי הרייגניזם, ניתן ליצר משאבים משקיים, כלכליים וטכנולוגיים באופן לא חסום unbound וזאת על ידי הקלה relaxation בחסמים ביורוקרטיים, כלכליים ורגולטוריים.

ואם כן, ההנחה היא שכתוצאה מגידול מתמיד בעוצמה כלכלית וברמה טכנולוגית ומדעית, ארה"ב יכולה להשיג עליונות רבה מאד במשאבים על בריה"מ. כך, המלצת ההסתפקות בדרישת  ה- sufficiency של קיסינג`ר (הסתפקות באיזון ויציבות ביחס ליריב) נידחית ושוב חוזרת גישת ה-supremacy (השגת עליונות והכרעה כלפי היריב).  מכל מקום, קיסינג`ר יזכר כמפשיר המלחמה הקרה, אבי מדיניות הדטנט וגישת הרב-קוטביות במערכת הבין לאומית (כתחליף לבי-פולריות של תקופת המלחמה הקרה), ומציב הגישה המערכתית של מאזן כוחות ביחס למערכת הבין לאומית. וכללית, כאדם שהעלה על נס את מיתון השימוש בכוח, ויתור על הניסיון להשגת עליונות והכרעה, ואת הדטנט ושיתוף הפעולה עם בריה"מ. ובנוסף , חשובה העובדה שמורשתו שרדה שנים רבות בהשפיעה על מדיניות ארה"ב הן ישירות והן על דרך הניגוד. כך, הגישה המערכתית של קיסינג`ר יושמה בשלב מאוחר בדמות הגלובליזצייה וסדר עולמי חדש, על ידי ממשל קלינטון, ומיושמת כיום חלקית במזרח התיכון בדמות ה-freedom agenda   של ממשל בוש, תוך הידברות עם הפלגים היריבים בעיראק . ¹³

זו היא מורשתו האינטלקטואלית של קיסינג`ר. ומהי מורשתו האינטלקטואלית של רבין? גישתו בניגוד לגישת קיסינגר, לא היתה הצבת מערכות מושגיות ולא גישה מערכתית, אלא גישה לינארית -אנליטית וסריאלית, תוך הצבת מושגים היסטיים בלתי צפויים, באופן אקראי למדי, ובמידה רבה בשרות מנגנוני הגנה נוורוטים. ולא כתוצאה מתקיפה שיטתית של בעיות תוך אימוץ ראייה מורכבת של המציאות. במידה שקיימת מעין מורכבות בניתוחיו, הרי זהו סיבוך וסירבול מושגי חסר יעילות, ולא אירגון אפקטיבי וקוהרנטי (ראה פיתוח הגישה המערכתית לפתרון בעיות, ודיון במושגים "סרבול וסיבוך מבני" מול "מורכבות מארגנת", שרון,         1997  ¹⁴  ). בשונה גם מנלסון מנדלה, שמורשתו הרוחנית כוללת ספרים המעלים הגות שיטתית ותובנות אינטלקטואליות ומוסריות, הרי שרבין לא הישאיר אחריו משהו בדומה. נראה  שכוחו במידה רבה היה במקסם של הרגע, בכוח ניתוחיו האנליטיים שהעלו גורמים בלתי צפויים, אך לא ברי קיימא, כאלה שהינם טריביאליים מבחינה אופרטיבית.

כך איפוא, מורשתו של רבין התפשטה וקנתה אחיזה איתנה בהווית הישראליות, ומתבטאת בטיבוע המציאות, בעיותיה ותעוקותיה במלל עצום ועקר למדי, בעל אופי פרגמנטרי, אקלקטי וחסר שיטתיות שמציף את התרבות, המדייה והמרחב הציבורי הישראלי. זאת בבחינת הצפת המרחב במילים כשיכוך לחרדה וכתחליף לפעולה, החלטה ואחריות, או אף לחשיבה שיטתית ועמוקה.

תופעה זאת של מלל, חלקו היסטי, ואינטלקטואליזצייה  (כמנגנון הגנה פסיכולוגי) אין סופית כבריחה מחשיבה אפקטיבית, מקווי פעולה ברורים ומהכרעה, בצמתות התקשורת, הצבא והאקדמייה בישראל, היגיעה לשיאים במלחמת המפרץ הראשונה, כאשר כל עם ישראל עסק במלל אין סופי במצוות הפסיכולוגים שהתגייסו "לטפל" בעם, וציוו עליו "לבטא את רגשותיו בקול ולא לשמרן בליבו".  ניתן אכן לראות בתגובתיות היתר והמנוסה בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה את "שעתנו הלא יפה", כאנלוגיה הפוכה לדבריו של צרציל על עמידה נאותה, מחושלת, שקטה ואפקטיבית במצב קשה: "שעתם היפה".

כך, פרט לגילויי היסטריה ותגובתיות יתר, טיבעו רבים את עצמם בהשתפכויות מלל שאינו פוסק. כלי התקשורת פצחו בבכחנליה של מלל משתרשר חסר מנוחה כל שעות היממה, כאשר כל דיכפין, החל ממטפל השיניים השכונתי וכלה באיזה תת-אלוף נשכח, נקראו לשטוח את הגיגיהם קבל-עם אודות המצב, הביטחון הלאומי, מדיניות בינלאומית ומה לא.  אכן, טבענו אז בגילויי היסטריה המונית ותגובתיות יתר נוורוטית תוך אובדן תחושת הכיווניות הפנימית, ההתמצאות והאורינטציה הכוללת במצב, תוך הצפת הממשות במלל ריק. הפכנו לעם של חידלי אישים לכל דבר, ברוח משוררי ונביאי החידלון הלאומי בסגנון שירי אביב גפן ודומיו.

האם זו היתה התקופה שהכשירה את הלבבות לעליית רבין - המוח האנליטי-היסטי ואיש האינטלקטואליזצייה הלאומי המתמודד עם חרדות קשות, לראשות ממשלה כעבור שנתיים? האם האיש היה אהוב חלק גדול מהציבור, כיוון שהנוורוזה שלו הינה נוורוזת רבים, ורבים מעם ישראל מוכים, לפחות ברמה נמוכה, בהלם קרב כתוצאת העוינות הערבית הקשה ומלחמות ישראל הבלתי פוסקות? האם הלם קרב ומידה של היסטריה הם במידה רבה הנוורוזה הלאומית? וצרתו של רבין הינה צרת רבים, הבנליות הכמו אמיצה, כמו החלטית והרהוטה שלו - הינה גם הבנליות ההאינטלקטואלית (עקב נוורוזה בעלת השלכות קוגניטיביות) של רבים מהאינטלקטואלים ואנשי התרבות הנחשבים בישראל?

ונדגים לרגע את השתלטות שיטת הניתוח האנליטי הרביני (על מאפייניו המובהקים), על חלק משמעותי מהחשיבה הצבאית הישראלית, כאשר עצם הטלת מבנה כמו-סדור בא כתחליף לאירגון אפקטיבי ומוכוון פתרונות. זאת כאשר אנליזה לינארית וסריאלית-עוקבת באה על חשבון של פריסת מערכת בעלת אלמנטים דמויי מרחב, באופן סימולטני (נהוג לכנות זאת גם פרלליות, מונח מטעה, באשר אינו קושר את רכיבי התמונה במבנה אינטגרטיבי ומארגן, אלא ברצפים מקבילים חסרי קשר ביניהם).

כך איפוא, דומה שבעיית היסוד של הפיקוד הצה``לי היא מידה של היעדר תושייה טקטית בזמן אמת. וכן מידה של היעדר תושייה אסטרטגית בזמן אמת.

העדר תושייה זאת, במידה והחוסר הזה מעיק,  מכוסה לאורך ולרוחב בקווים צפופים של מעין הנחיות מקדימות מדוקדקות (המנוסחות באופן המטעה ``קווי מסגרת``) של ידע תורתי, המוצג מצד יחידים הנחשבים כ"גאונים העומדים בפרץ" בדומה למקסמיו האנליטיים של רבין.

למשל:

``המפתח להגן על מרחב העורף הישראלי הוא שליטה על גב ההר באחת משתי הצורות. האחת להיות שם. השנייה: להגיע לשם לפני כל כוח צבאי משמעותי אחר``.

(בנימין עמידרור, ראש ענף תורת לחימה, חטיבת תורה והדרכה, אג``ם). ¹⁵