הפת"ח כמדכא, החמאס כ"משחרר" - פרשנותו של ינקעל'ה גוטנייער

מתוך זכרונותיו של גוטנייער הקשיש


כן כן, כל הזמן קורים דברים, עראפת שמארעפת, השב"כ וכוחות הביטחון מרביצים מכות רצח בעמונה  (ראו פניית אירגון "בצלם" ליועץ המשפטי לחקור השימוש העודף באלימות מצד המשטר הנוכחי בפוגרום עמונה), כמו אז, בימי "שילטון החושך" של "איסר הקטן" ו"הזקן", בהפגנות הללו נגד הממשל הצבאי; פה שבץ מוחי ושם גניבת 350 מליון במשרד החינוך  (נו, שני ניחושים למה אין תמורה למיסינו), זה יורד והחמאס עולה וכל זה, כשכותרות העיתונים צועקות ונוטפות דם. רק מה, אין עוד היום עיתונים כמו "העולם הזה" של אז, שיעזרו לי להבין מה הפשר ומה הטעם, מה עומד מאחורי הדברים, מה הכוונה הניסתרת.

איפוא הימים שהייתי מחלק את שבועון "בול" מצוייד באפנוע ישן BMW מודל 52 עם סירה עמוסת סחורה. ברחובות עמוסים כמו אלנבי הייתי מעלה את האופנוע על המדרכה עם הסירה שמוטה בכביש, משאיר את המנוע מטרטר, נוטל כמה גליונות, ומקפיץ. היתה קשישה אחת בדירת חדר, גרטה (ששמה בעצם גרטרוד), יקית, מה היתה מכבדת אותי בתה עם דבש ומספרת על קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג (המנהיגים הקומוניסטים הגרמנים מ"ספרטקוס") וכל אלה, ואיך השבועון עוזר לה להזכר בגברים של נעוריה, מפזמת שירי מהפכה בגרמנית, ונאנחת על כך שבפלשתינה נישארה ללא פרוטה וללא גבר, ועוד הילדים הפרועים ברחוב קוראים לה בכינויי גנאי.

מקסים גילאן דווקא היה בסדר, איש נחמד, רק שלא תמיד יכול היה לשלם בזמן, והיה אומר "בשבוע הבא יהיה בסדר". אבל אחר כך הוא עזב לפאריס, "בול" ניסגר, ובמחלקות המינויים בעיתונים ראו את האופנוע וצחקו ואמרו, תודה, כבר יש לנו אנשים. אז מה נישאר חוץ מהפנסייה מגרמניה והסיבובים על האופנוע שעוד נושם ומטרטר? כבר לא נישארו כמעט חברים, אפילו יבי הלך. גם העיתונים של היום זה לא כמו פעם, אין היום משהוא כמו "בול" ו"העולם הזה", ומה אקרא, "גלובס" וכאלה?

אבל לחשוב, כן, את זה אני עושה הרבה, זאת אף אחד לא יטול ממני. באין עיתונים שיסבירו לי מה הטעם, מדוע ואיך באמת מתרחשים הדברים מאחורי הקלעים, אני עצמי הופך לפרשן. בשנות הבדידות הארוכות התחדדה מיומנותי והיגיעה לדרגת אמנות ממש. אפילו אורי אבנרי שבעיני יהיה תמיד "העולם הזה" ומה שהביא לי, הזקן היפה הזה בעל השיער הלבן השופע, היה בודאי טופח על כתפי, מחייך בנחת ורווה חיבה לפרשנותי, כשחתוליו הרובצים בפינות השונות בדירתו מהנהנים בהסכמה. הנה, הסכיתו ושימעו את הסברי מדוע קרה מה שקרה, מי ניצב מאחורי הקלעים, מה הפשר ומה הטעם. עליית החמאס זה עניין ברור בעצם, הנה כך התגלגלו הדברים לפי התוכנית, כך ולא אחרת, בעזרת הדוד בוש מאמריקה, המייחל לביאת ישו המשיח כאשר הכל יתחיל לדפוק באיזור כמו שצריך, יתרחש בדיוק לפי תוכניתו, והדתיים משני הצדדים ינהלו כאן את העניינים:

הקונספציה של ביילין-סביר-פרס-רבין-זינגר שבושלה ב-93 בשיתוף עם האמריקנים היתה פשוטה: להפוך את אש"ף למדכאי העם הפלשתינאי, לחונטה רומסת בעלת תפקידי שיטור כנגד הטרור, בדומה לשליטים שהיכתיר ה-CIA בדרום אמריקה. כפה גם שם - פקדונות ממוספרים בבנקים שוויצרים, אך מכיוון שגם החבר'ה שלנו רצו קצת להרוויח, אז נוצרה השותפות בעסקים, תחנות דלק, בית הקזינו ביריחו וכד' בין בחירי אש"ף לג'מעה בוגרי השב"כ ומערכת הביטחון.

מוחמד דחלאן

ואש"ף אכן פעל ככוח מדכא בערבון מוגבל, עצר דיסידנטים פוליטיים, עיתונאים, פעילי זכויות אדם וסתם לוחמים בשחיתות. עוד מתקופת הניוון הארוכה בטוניס הג'מעה הללו התרגלו לגור בוילות ים-תיכוניות ולהתנייד במרצדסים. "מנוחת הלוחם" - אחרי לבנון, ספטמבר השחור וכל הפעלתנות הטרוריסטית, בטוניס. ניוונם - זה היה רעיונו הגדול של שרון ב-1982.

הרעיון ה"דרום אמריקני" העצים, מאידך, אצל רבין, שעוד מתקופת כהונתו כשגריר, ידע דבר או שניים על איך ה-CIA מנהל עניינים בעולם השלישי. למשל באלג'יר - שם הפונדמנטליסטים זכו ברוב, אך האמריקנים הישליטו שם חונטה של גנרלים, שביטלו את תוצאות הבחירות ומשליטים טרור במדינה על כידונים אמריקנים. כך כיום, אבו-עלא, נביל שעת, סאיב עריקאת, עבאס (אבו מאזן) ודומיהם נועדו להיות הג'נטלמנים המעונבים (בדרום אמריקה בני דמותם רק יותר שמנים ותמיד עם שפם וחליפות לבנות).
 
ואילו מוחמד דחלאן נועד להיות האיש החזק (כמוהו כג'יבריל רג'וב), זה עם משקפי השמש הכהים והחליפה הכהה, הממונה על שרותי הביטחון וגם העינויים במרתפים, כשצריך (וכיום, השב"כ של אולמרט, ששובבותו התגברה בארועי גוש קטיף ועמונה, היה נותן קצת הכשרה מתאימה, לא לדאוג). 


ומי יועד כיום לתפקיד דחלאן הישראלי, מעצים הדיכוי והשחיתות בישראל?


זה הקוקטייל שבחשו בו בזמן קלינטון, שהאלוהים שלו היו הדולר ("זה הכלכלה, בייבי") ולשונה של מוניקה. אבל עכשו עידן בוש, בייבי, וישו חזר בגדול.

דחלאן. צל חיוך

הקלפים של קלינטון ורבין (ופרס וביילין) ניטרפו בשלב מוקדם, שכן עראפת, מנוון, קשיש ושמן ככל שנותר מהדמות של פעם, היה בכל זאת פטריוט פלשתינאי. ובדרום אמריקה, נא לא לשכוח, לא קיימת המציאות של אוכלוסיה שלמה שנעקרה מאדמתה וחייה במחנות פליטים או במקומות אחרים. כך ששיתוף הפעולה היה בערבון מוגבל, יותר התחזות ורטוריקה, ופחות מעשים.

ונכון, החמאס אינו כזה. החמאס, לעומת החונטות האליטיסטיות של הפת"ח ניתפס כנושא חום אנושי, לב, טוהר דתי, צדקה, צניעות, ובעיקר, נושא דברם של ההמונים. בניגוד לאירגונים פונדמנטליסטים אחרים בעולם הערבי, כגון "האחים המוסלמים" במצרים וסורייה, או החיזבאללה, החמאס הינו פרו מערבי. שכן זו היתה דרכם של הפלשתינאים עוד מזמן המנדט הבריטי, לרכוש את אהדת בריטניה במאבק בציונות למטרת הגבלת ההגירה היהודית. ואף כיום פונים האירגונים הפלשתינאים העיקריים הן לסולידריות כלל ערבית, והן לתמיכת המעצמה ההגמונית באיזור, ארה"ב, וכן למדינות האיחוד. המערב במוקדם או במאוחר יכיר בחמאס (בוש כבר הכריז בפרגמטיות של הכרה בכוח האיזורי החדש, כי "החמאס, שניבחר בבחירות דמוקרטיות, מייצג את רצון העם הפלשתינאי") ואילו ישראל תתעקש בדוגמטיות כדרכה, להפכו ללא רלוונטי, בניגוד למגמה ההיסטורית.

סופנו שינקטו נגדנו לחצים, להמשיך במפת הדרכים, לתת גיבוי לאבו מאזן שימשיך להיות "הראיס" אצלם, מיסטר פרזידנט.  וגם לחמאסנ'יק ה"מתון" והחביב הזה, מחמוד א-זהאר, שעוד נכונו לו עתידות באיזורנו. וזאת, כמייצג כביכול של פונדמנטליזם נבון, חכם, בעל הומור, גמיש, בעל יושרה, ושקול. אולי הוא, יותר מכל אדם אחר באיזור, מייצג קונספט או מודל חדש, זה של ה"פונדמנטליסט הסימפטי", זה שהמערב יהיה מוכן לקבלו - הכובש לבבות בהומור, העממיות והחן הרב, כשהדת רק מעניקה לו שלוות נפש מאוזנת, עומק ריגשי ותבונה.

   
תלת-דיוקן של מחמוד א-זהאר


ואז, כשהדתיים עלו אצלם; ואילו אצלנו יעלו ש"ס ושלומי אמוני ישראל המשיחיים, בוני ההיכל, בעקבות הדיכויו והשחיתות של המשטר הישראלי בראשות אולמרט ושגיאות-העיוועים שלו, וינפנפו את הדחלאנים שלנו מהשב"כ והממשלה - או אז יבוא לפי חזון בוש, ישוע משיח צדקו ויעשה כאן סדר.

ועכשו אלגום  לי כוס תה עם נענע, ואצא לסיבוב הערב עם ה-BMW הישן, שטירטורו החביב מעורר אצלי השראה למחשבות חדשות, אף מעניינות מאלה. וכי מה עוד נותר לייחל לאיש זקן?