קניין, אדנות והאסטטיקה של ההדרה הציונית Property relations, domination and aesthetics undrlying Zionist's exclusion
|
אעסוק לרגע בפנומנולוגיה במובנה המיידי, ובלשון עממית - "מה עובר לאנשים בראש" בשעה שההדרה הזאת מתופעלת. הרי הם חושבים, "לא ניתן להם, מה, שתהיה להם שותפות על הנכסים והמשאבים הללו? זה שלנו. חייב להיות שלנו". התמלילים הללו בוטאו במפורש ובצלילות על ידי בני העלייה השנייה, אודות מה ש"חייבים וראוי וצודק לעשות". לגישתם, "נכון, השיתוף הזה "לא ראוי" גם משום ש"הם פרימיטיביים", "פראים", סמי- ברברים (בלשונו של בורוכוב), "אכזריים" וגם "מזוהמים" (י. ל. ברנר), וכי ניתן לכאלה "לזהם" את ישובינו וערינו?" זו בדיוק הפנומנולוגיה או האסטטיקה וההמשגה של ההדרה הציונית. והיא שעומדת גם, מעל לכל, בהתנגדות לזכות השיבה: "ניתן להם? שיזהמו"? תאור כמעט ארכיטיפי, או אתוס זה, מופיע גם, בבחינת אבן יסוד ציונית קנונית, בתאורו של עמוס עוז את חלומה של אשתו של מיכאל ("מיכאל שלי", 1965), חלום הסיוטים שלה, כשהיא מוקפת בערבים "מזוהמים, לבושי בלואים מצחינים, שיניים רקובות, וזועקים כנגדה בשנאה איומה" (אני מצטט מזכרוני). "לא ניתן לזהם את רכושנו, והוא שלנו על מנת שלא יזדהם, ישאר טהור, חייבים שישאר טהור" (יש כאן מעגליות, אגב). מדובר בפרוש ברכיבים פנומנולוגיים הנוגעים לרכוש ובעלות על קניין, תוך הדרה של אחרים מקניין זה, תוך שכנוע עצמי והנמקה כלשהי. ותוך הצבת אסטטיקה של גועל, דחייה, לכלוך.
להלן מכתב תגובה למאמרו של אודי אדיב
קרקעות הקיבוצים
http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&sid=5655
אודי, להלן כמה השגות לגבי המאמר המצויין והבהיר הזה:
לגישתך, הדרת המזרחים (כמו גם הפלשתינאים)- יש לראותה בראש וראשונה כבעייה השייכת לפוליטיקה של יחסי אדנות, שאלה של הגמוניה, במיטב גישתם של הפוסט סטרוקטורליסטים, בתוספת המותאמת למציאות הסכסוך של "דהומניזציה - הגדרת העצמי כאוסף יחסים ותכונות המהופכים להגדרת האחר".
אבל יש כאן בפרוש שאלה של קניין ויחסי קניין כלכליים.
שהרי, אם אתה הזכרת "פנומנולוגיה", אעסוק לרגע בפנומנולוגיה במובנה המיידי, ובלשון עממית - "מה עובר לאנשים בראש" בשעה שההדרה הזאת מתופעלת.
הרי הם חושבים, "לא ניתן להם, מה, שתהיה להם שותפות על הנכסים והמשאבים הללו? זה שלנו. חייב להיות שלנו". התמלילים הללו בוטאו במפורש ובצלילות על ידי בני העלייה השנייה, אודות מה ש"חייבים וראוי וצודק לעשות".
לגישתם, "נכון, השיתוף הזה "לא ראוי" גם משום ש"הם פרימיטיביים", "פראים", סמי- ברברים (בלשונו של בורוכוב), "אכזריים" וגם "מזוהמים" (י. ל. ברנר), וכי ניתן לכאלה "לזהם" את ישובינו וערינו?"
זו בדיוק הפנומנולוגיה או האסטטיקה וההמשגה של ההדרה הציונית. והיא שעומדת גם, מעל לכל, בהתנגדות לזכות השיבה:
"ניתן להם? שיזהמו"? תאור כמעט ארכיטיפי, או אתוס זה, מופיע גם, בבחינת אבן יסוד ציונית קנונית, בתאורו של עמוס עוז את חלומה של אשתו של מיכאל ("מיכאל שלי", 1965), חלום הסיוטים שלה, כשהיא מוקפת בערבים "מזוהמים, לבושי בלואים מצחינים, שיניים רקובות, וזועקים כנגדה בשנאה איומה" (אני מצטט מזכרוני).
"לא ניתן לזהם את רכושנו, והוא שלנו על מנת שלא יזדהם, ישאר טהור, חייבים שישאר טהור" (יש כאן מעגליות, אגב).
מדובר בפרוש ברכיבים פנומנולוגיים הנוגעים לרכוש ובעלות על קניין, תוך הדרה של אחרים מקניין זה (איני כותב "הדרה של האחר" - לא זו הנקודה כאן), תוך שכנוע עצמי והנמקה כלשהי. ותוך הצבת אסטטיקה של גועל, דחייה, לכלוך.
תאמר, בודאי, הרי כל מרקסיסט - אסוסיאצייה מיידית שלו היא כי "קניין זה כוח" והנה הגענו שוב למה שאני, אודי, טענתי: "כוח, הגמונייה, שאלת פוליטיקה של אדנות".
אבל:
1) האם לבני העליה השנייה, היה חשוב לשלוט על הפלשתינאים? האם זה מה ש"חלף להם בראש"? הרי בניגוד לבני העלייה הראשונה, כמעט ולא רצו "להתעסק" איתם - רצו למעשה ש"לא יהיו להם מול העיניים". והרי זה מה שעומד, היבט נוסף, ביסוד האססטיקה הציונית של הסכסוך - "האסטטיקה של הלכלוך" (אסטטיקה לא בשימוש העממי "אססטי = נקי, יפה וכו'" אלא אסטטיקה במובן הקנטיאני, של הפילוסוף עימנואל קאנט, איפיון מורפולוגי של הממשות החושית, התחושתית, איפיון הנוגע בפרט לחוש הראייה ולדימויים הויזואליים).
הם לא למדו את שפתם - כלי שליטה וניצול קולוניאליסטי שהיה אצל בני העלייה הראשונה - כולל, איך לשבות את ליבם בסיפורים מסביב לפינג'אן, במאהל, איך "להקסים" אותם - והרי גם הסוגסטייה של הקסמת האחר, ללא מתן תמורה, היא כלי לבעלות ושעבוד.
הקולוניאליזם משעבד, הניתוח שלך חל לגביו, העלייה הראשונה היתה אכן קולוניאליסטית, העלייה השנייה, היה בה משהו אחר לגמרי - איון. השתלטות על נכסים תוך סילוק מאיין. ראה מאמרי "מוטיבים של איון אצל בני העלייה השנייה" חלק א', חלק ב':
http://www.global-report.net/a.php?c=msharon&a=8&rc=msharon
2) שנית וחשוב מכל, הביטוי בו אתה משתמש הוא, דומני "בעיקרו" - "בעייה פוליטית בעיקרה ולא בעייה של יחסי קניין".
אלא, שיתכנו גם שני רכיבים (או יותר) הפועלים בד בבדית, ללא קשר סיבתי ביניהם, ללא קשר סיבתי כשאחד עיקר והשני נגזר. מדובר כאן, ברמת המטא, באירגון מערכתי של מידע, במערכת, במה שכיניתי, בעקבות מושג בטופולוגיה בו השתמש אינשטיין, 1905 , "מרחב איזוטרופי", בו אין העדפה לדבר א' על דבר ב', אין נקודת העדפה כלשהי במרחב כזה.
אין כאן רק שלילת יחסים היררכיים בין מושגים, אלא גם, למעשה, אירגון מבוזר. אלא שבעוד מודלים אחרים של יחסים מבוזרים מניחים אי אירגון ואי תאום, אני מניח וממחיש את קיומם של תאום ואירגון אהדדי בין רכיבים במערכת מבוזרת, באופן אמפירי, על בסיס מחקר, כלים סטטיסטיים, ופרוש (וניתוח) מחדש של ממצאים במאמרים רבים אחרים. הדבר מוצג בספרי "חלוקת קשב" (צ'ריקובר, גומא מדע ומחקר, 1997), בסעיף 6.11 למשל, ואף במבוא, ובמקומות רבים אחרים. בפרט, בפרק הניתוח הסטטיסטי של ממצאי המחקר.
ראה בנושא גם מאמר סכמטי אודות רציונל של יחסי קניין ביסוד הצבת גישה גזענית:
נישול וניחשול
http://www.nfc.co.il/Archive/003-D-14199-00.html?tag=16-42-12