ארכיטקטורת התבונה והרוח

O Bonitas - כנגד הכוחניות

Tue, 05 May 2009 06:46:00 -0400

בישראל מתופעלות תצורות טרור-מדינה עצימות ומגוונות, הן פנימיות כלפי שכבות מעוטות משאבים של עובדים, נכים, נשים במצוקה, זקנים ואף ניצולי שואה תשושים, והן חיצוניות כלפי אוכלוסיית פליטים מנושלת והפלשתינאים בכלל. יש בכך מימד של אי שפיות, טרוף בעל מצג של רציונליות, שכן יש כאן סרח עודף של אובדן גבולות, הרבה מעבר למתחייב ממדיניות כלכלית-חברתית נאו-ליברלית למשל כפי ששררה במערב טרם המשבר. בנאו ליברליזם הצרוף כפי ששרר באנגליה, גרמניה או אירלנד, עדיין היתה מידה של איזון ושיקול דעת, בכך שהתקיימה מדיניות של משא ומתן עם העובדים, בכך שהוזרם סעד לשכבות מצוקה, בכך שהחינוך, אף הגבוה, היה במימון המדינה . כללית - בכך שגם אז לא פגעו בטבואים ובנושאי ליבה חברתיים מסורתיים – חינוך, מידה של הגנה על זקנים, נשים חד הוריות, נכים. בישראל מאידך שררה הקצנה משונה, דווקא בפגיעה עודפת בטאבואים כאלה. טרוף עודף זה מתבטא בכך שבישראל חרף כשלים מערכתיים רבים, רווחים אתוסים של כוח "אנחנו חזקים, הם חלשים" . הכוחניות המוקצנת כפי שהיציגה כהנא (שפעפעה לחלקים בישראליות) מדברת בבוז על המוסר הנוצרי והליברלי, בבחינת התגלמות החולשה והסיכלות. יש לבחון זאת עניינית וחשוב להבין את התרבות הנוצרית-קתולית, הנימצאת ברקע התנועות המהפכניות וההומניסטיות בעולם המערבי, בפרט בדרום אמריקה, וזאת גם כשמדובר באתאיסטים מושבעים. למשל, כשבמליאת האו"מ הוגו צ'אבס שעלה על הבמה, הצטלב באומרו "השטן היה כאן לפני" – כשהוא מתכוון לג'ורג' בוש שנאם קודם. הנושא "כבד", חשוב מאד, וצריך פרוט מסויים. הוא כמעט ואינו ידוע במקומותינו, ועם זאת הוא בעל חשיבות בהבנת גישת האקלים המוסרי הרווח כיום בחלקים נירחבים בקהילייה הבינ"ל והעולם הנוצרי, ובוודאי כך כשמובא ההיבט הכלכלי-חברתי. זה אסוני לאמר "עם לבדד ישכון", "או"מ שמום" וכיו"צ. יש הרבה סילופים וסטראוטיפיות שיקרית בנושא, ורפרוף או ניסוחים כלליים כאן לא מספיק, שהרי אם כן, לא עשינו כלום. הנצרות שוברת למעשה כל פעולה נוקשה ופורמליסטית, ומעלה על נס, בדומה לנביאי ישראל הגדולים את תום הלב (''לגול את עורלת הלב'' ''מה בצע לה' בעולות וזבחים'' מדברי הנביאים). השליח פאולוס (שאול התרסי, תלמידו המחונן של רבן גמליאל) אמר שעצם הגדרת החטאים בתורה היא שיצרה את החטא. לדבריו ("איגרת אל הרומים") חוקי התורה באו על ידי משה, והאמת והחסד באו דרך ישוע, המתואר בבשורה לפי יוחנן כאור העולם, שהיה מראשית הבריאה. החסד הוא אותו יסוד על-טיבעי ואלוהי של מעין הזרקת חיים חדשים וחיוניים לקרבנו, על ידי שחרורנו מהיסוד מדביר הנשמה של החטא, שיסודו בחטא הקדמון. התורה לפי פאולוס יצרה את החטא בעצם הגדרתו, ואילו החסד משחרר אותנו - החטא חדל לשכון בקרבנו, ואנו הופכים לטהורים. והטוהר מאפשר את תום הילד, היסוד המתפעל, האהבה, והיצירה האנושית.

סדר מטריארכלי, פמיניזם שוביניסטי ואולטרה-פטריארכליות

Tue, 20 May 2008 16:40:00 -0400

מאמר בעל היבטים חדשניים בפמיניזם רדיקלי (תוך השלכות מענינות ולא מוכרות ביחס להוויה הישראלית). להלן השגות בפמיניזם רדיקלי, תוך הצגת תצורת ה"אולטרה פטריארכליות" החלה על מבנים חברתיים בישראל, בבחינת חברה קולוניאליסטית מאיינת. פמיניזצייה של הסדר החברתי, משמע, מערכים מטריארכליים. משמע, ביטול מערכים היררכיים לטובת מערכים מבוזרים, משמע, ביטול הכוח הכופה coercive power, משמע עיקרון האהבה.

ליל הטיטאניק - אין כאן כל רז

Fri, 23 Nov 2007 21:38:00 -0500

אתה חי שבריר שנייה בתוך הזמן, ומת לפחות מליארדי שנים. אז מה הלאה --אתה חלש. גם האמיץ ביותר, ברגעים מסויימים, הכל מתפוגג. איפוא האומץ? איפוא? אנו מתים מאות מיתות בחיינו. במעגלי הרשעה ונקם. לפי האמונה, ישוע מוציא את המוות מתוכנו, את החוק המרשיע. יש כאן דילמה טובה, בשיר הזה - לנקום ולמות. אך תוך דקותיים, מה שלא תעשה, תהיה בקור המקפיא במים לבד, בשברירי דקות אחרונות של מודעות. ואחר כך, מת מליארדי שנים. אז איפוא זיכרון הנקם? כבוד אנושי? איפוא הכבוד ברגע הבא כשהביצים קופאות ליד הקרחונים, בישימון המים הענק, בלילה, לילה של הטיטאניק?

אניגמות והארות חדשות בפרשת עגל הזהב

Mon, 24 Sep 2007 15:42:00 -0400

הולדת האלים מתוך רוח הסוגסטיה האקוסטית

פשר מטבע גמלא: לגאולת ירושלים - הר קודשי

Mon, 16 Jul 2007 07:33:00 -0400

במרומי גמלא עשוי להיות מומחש בעליל קו דמיון נוסף לירושלים, שהינו מרכזי וראוי להדגשה בשעת מבחן נוכחית או עתידית, בעת עימות עם צבא חזק - היות שתיהם בבחינת מצודה טבעית עקב המיקום ההררי. או אז אפשר להבין את "הק" כ"הר קודשו", שהיה כנראה דפוס לשוני שגור (ונפוץ במקורות), אך המקבל משמעות מחודשת - שאין להתעלם ממנה בהבזק של תובנת-מצב נכוחה - בהקשר הגיאוגרפי וההיסטורי המסויים דאז, של חיפוש מענה אסטרטגי להגבלה והצרה או אף איום קיומי. "לגאולת ירושלים - - הר-קודשו" (או, הר-ק[ו]דש[ו])

וויכוח עם שני עדי-יהווה

Wed, 18 Oct 2006 15:50:00 -0400

The kingdom of heaven, Jesus said, is like a mustard seed. It's like a measure of yeast that works its way invisibly through the entire lump of dough. It's a treasure in a field, a priceless pearl, seed scattered on good soil and bad הביאו לי פסוק ממתי, להראות שכשהשטן מבטיח לישוע את כל ממלכות האדמה, ישוע אינו חולק על דבריו, שהוא יכול לעשות זאת. אני אמרתי, אבל יש יכולת להתנגד לו, בדיוק מה שעשה ישוע ועושים אחרים. ולהגיד שהשטן הוא מלך או נסיך העולם הזה, והעולם הזה הוא בבסיסו מעגלי-רוע ללא מוצא - לחלוטין מלכות השטן - נסיך העולם הזה - את זה אומר לותר, אך לא בטוח שכך בכתבים המשיחיים. לשטן אמנם יש כוח רב בעולם הזה, אך אין לו שלטון טוטלי בעולם הזה. מאז ישוע יש כאן משהו ממלכות שמים, תהליך שהואץ אז, והחל עם אברהם. אנו יכולים לשפר באופן הדרגתי, לשנות בעולם הזה, להלחם ברע. עובדה שהיטלר הובס, הסטליניזם נכרת, לפני 60 שנה היתה מלחמת עולם עם 40 מליון קרבנות באירופה וכיום - האיחוד האירופי. עד לפני 250 שנה היו העינויים פרקטיקה שכיחה במערב, והיום הרבה פחות, יש שיפור לאט לאט ומזעור הרע, אפשר לצמצם אותו, להלחם ברע ובשטניות. העולם הזה הוא משהוא חשוב ממה שיש לנו, היופי שבו חשוב, הטוב שבו חשוב, ואין לדחותו מכל וכל באמירה שהוא מלכות השטן.

קסם נַעֲרַת הַטְּרָפֶּז - דרמה שירית

Mon, 01 May 2006 07:08:00 -0400

יֵשׁ מַאֲבָק לְהַכְחָדַת נִשְׁמָתֵךְ. אַל תִּתְּנִי לָהֶם. הַטְּרָפֶּז הוּא עָמַל וּמַאֲבָק קָשֶׁה. לַקַּלּוּת הַנִּרְאֵית לָעַיִן שֶׁל תְּנוּעוֹתַי וּלְחִיּוּכִי הַנִּנּוֹחַ קָדְמוּ אִמּוּנִים מְפָרְכִים. הַ"קַּלּוּת" הִנָּהּ פִּתּוּיוֹ שֶׁל הַמַּכְחִיד. אַתְּ הִיא שֶׁיּוֹצֶרֶת אֶת הַפָּזֶל. הַדִּטֶרְמִינִיזְם הוּא נִסְיוֹנוֹ שֶׁל הַמַּכְחִיד לְיָאֵשׁ אֶת רְצוֹנֵךְ . אַל תִּכָּנְעִי לַחוֹל הַמְּנַסֶּה לְכַסּוֹת אוֹתָךְ. הִלָּחֲמִי בָּזָה.

מהו סיפור טוב

Wed, 15 Feb 2006 23:25:00 -0500

מסיפור טוב מפיקים מיפוי של הניסיון. סיפורים הם פיסות ניסיון, ניסיון חיים שהזמן להשתלט עליו מהיר. שכן קריאת ספור מהירה לאין שעור יותר מהניסיון האישי, העשוי לארוך שנים. סופר טוב גם מספק תובנות והארות מחכימות, וזה אחד ההבדלים בין ספרות טובה, וספרות המכילה שעטנז של סנסציות שיש בה הכל-מכל (גורל אכזר; תככים ואינטריגות; סקס; כסף וכוח; מזימות והתנכלויות), בבחינת רומן למשרתות או מעין "סרט טורקי". מה שעושה את ההבדל הוא שסיפור אמין, משקף באמת את המציאות, כאשר מחברו טרח לאסוף חומר ולבנות סצינה אמינה (כשם שעושים גדולי הסופרים), ולא עשה מלאכתו חפיף, תוך הסתייעות בכשרון כתיבה בלבד ותוך ניתוקים מהמציאות והסתבכות בסתירות פנימיות. סיפור אמין וטוב המביא פיסת חיים אמיתית ולא חלקית (כשחלקו האחר אינו אמיתי) חייב לאפשר מיפוי למטרת הסקת מסקנות וזיהוי הסיבות לדברים, ואיפוא בדיוק הם ממוקמים.

פרשת אגממנון ואיפיגניה והתגודדות השחיתות והקירבון

Sat, 22 Oct 2005 00:35:00 -0400

לעיתים, הסיכול והתיסכול המתמשך מביאים את מחנה המסוכלים לכמוה ביתר שאת להתקדמות ופרץ: נו, שתישוב כבר הרוח במפרשנו, אנו הלוא כה נחושים, אחוזי זעף ותאבי עשייה... למשל: שהכלכלה המקרטעת תשוב ותפרח, שהטרור יבלם, שהכל יעלה שוב על הפסים הנכונים... במצב כזה גובר גם יצר הקירבון: האלים הסירו חסדם מאיתנו, אך הדבר זמני... צריך כאן איזה קרבן משחרר. ההקרבה היא קודם כל של עצמך והיקר לך - הקרבת היכולת לעצב את העתיד ואת גורל הרבים. ושנית - אתה מקריב גם את העם ש"בגד בנו". כזה הוא למשל אקט הקירבון וההחרבה בפרשת גוש קטיף. אז ראו גם ראו מה ניתן להבין מפרשת אגממנון ואיפיגניה מתוך ה"איליאדה" של הומרוס.

Homo Exitus : האדם כמחפש נתיבים חדשים של מוצא ופריצה קדימה, ולא "מחפש משמעות"

Sat, 06 Aug 2005 09:29:00 -0400

האדם לא מחפש משמעות. האדם מחפש אלטרנטיבות לקבעונות. מהות האדם היא היותו הומו-אקסיטוס Homo Exitus המחפש מוצא חדש. אב הטיפוס הנמצא ביסוד חיפוש משמעות הינו רגרסיבי (הולך לאחור) ונועד לענות על שאלת היסוד מה הטעם בסבל, מה פשר הטרגי שבקיום. למה החיים האלה, לעזאזל. אלה הרוצים להקפיא את החיים יאמרו שהאדם שואף לתת מבנה סדור לכל. בספרי "חלוקת קשב" הראיתי בניגוד לכך, שהסדר לכשעצמו במובנו הרגרסיבי אינו העיקר, אלא האירגון מחדש המופנה להשגת אפקטיביות והתייעלות במשימות עתידיות תוך חסכון במשאבים. עולם העולל הינו עולם של פריצות דרך המצאתיות ומציאת אלטרנטיבות עדיפות למצבים מקובעים. צחוקו הינו צחוק שיכרון משוחרר וחדור התפעלות.

כתיבתו של היינה מתוך רוח המוסיקה

Sat, 06 Aug 2005 01:04:00 -0400

ההוויה היום יומית היא אינסטרומנטלית ברובה, שרוייה בתחשיבים שונים. אין בה כמעט כל מימוש של האוטונומיה של האדם. אבל יש סדר שני של הווייה, לא זאת המודעת לעצמה בבחינת אובייקט נייח, אלא כזאת הניבנית מרקע הדברים ומעצימה אותם, בבחינת מצב תודעתי שונה מזה של ההווייה היום יומית. זאת היא האינטרוספקצייה. ניתן לדבר על שני סוגי הווייה שמתאימים להם שני סוגי אינטרוספקצייה: זו המושלכת בזמן, הנוטפת במעין פרצי אירוניה של מודעות עצמית. זו היא העצמתה של המילה, תפיסת המציאות כטקסט ומילים. ויש ההוייה המרחבית, הלא מילולית, תודעה הבאה לידי קיום מתוך המוסיקה. המילים כאן הם תוצר ניגזר של חוויה ותודעה זורמת, מוסיקלית, בעוד שההוייה האינטרוספקטיבית המילולית היא רדוקצייה ליניארית של המציאות, במעין סטקטו, כשמבוטל יסוד הזרימה. ניטשה כיוון להעצמה תודעתית במובן השני, כשדבר על הולדת הטרגדייה מתוך רוח המוסיקה.

הבנות אודיסאוס א'

Sat, 16 Jul 2005 23:37:00 -0400

אודיסאוס, איש נבון, חקרן ובעל עוד כמה מעלות, חפץ לחיות את חייו, עם אישתו הנפלאה וילדיו. אנשי איתקה אינם מוותרים, אלא רותמים אותו לעניין הציבורי הכללי. לפני מחרשתו הם שמים את ילדו. אין לו ברירה אלא לצאת לטרויה. 10 שנים, במלחמה המטופשת ההיא. לאחר הניצחון מפליג אודיסאוס בחזרה, אך בדרך עליו עוד להחכים ולחקור, להוסיף לנסיונו המצטבר ממרחבי העולם ותרבויותיו, על מנת שיוכל לחזור חכם יותר לאיתקה. אין הדבר שונה אצל קופים: ידע וניסיון של קוף בעל יתרון-ידע עובר לשבט כולו באמצעות המנגנון של חיקוי. מה מניע אותו?

תכול המרחב הלבן - ירושלים-חדשא, בית-לחם הגלקטית וגמלא-און

Sat, 16 Jul 2005 23:19:15 -0400

יתכן שכבר בעוד אלף שנה נהיה פזורים במרחבי ענק ברחבי הגלקסיה. ב"ירושלים החדשה" על פני סיריוס יעטרו מערכות מבני ענק - "מגדלי ציון" - בעלי מודולים הנעים בצירים המבטאים N-מימדים (כש-N מוגדר כל פעם מחדש במסגרת "ארכיטקטורה" מתימטית מתחלפת) יעטרו את תפארת בית דוד המתחדשת. "מועצות המעולים" של ארכיטקטים, פילוסופים ואנשי הרוח היהודים הגבוהים ביותר בהיקף תבונתם - תוצר חוכמה של עם עתיק שנסקה במרחב הזמן של 1000 שנים - יהגו פרוייקטים חברתיים ומחשבתיים כלל-גלקטיים.

סוחטי האלוהות - תאולוגיה קוסמית

Thu, 16 Jun 2005 04:14:00 -0400

יואכים, אמר האל, יש אלה שיירשו גהינום, את הדחייה והעינוי האין סופי. כשם שאתה נושא את תבונתי וצלמי, ויוצר את הצלם ואת הממשות, וכשם שברוכי מניעים את העולם, כך יש אלה שיודעים שנבראו לעינויים האין סופיים. והם מנסים להקשות ולהתעמר בברוכי-האל - זכה אותנו מגזרתך הקדומה, הם אומרים, אחרת נציק לאהוביך, הסחטנות והמשא ומתן על הדם איתי, אלוהיך. אחרת נקריב אותם, הם חורקים שן אודות הגזירה הנשקפת להם. אך סבל העבר של ברוכי-האל פילס את הדרך להמעטתו כיום במילניום השלישי לביאת האדון.

אחרית הימים עכשו? קץ הזמנים בפרשת "האזינו"

Sat, 11 Jun 2005 17:31:00 -0400

לאן כל זה מוביל? הסיבוך הוא אין סופי ואין מתיר. אוקיינוס חסר קרקעית ונטול חופים. הסכסוך הישראלי-ערבי, הסבך בו ישראל מדשדשת, הבעיות הפנימיות וכל מהלכינו וניסיונותינו לפעול במצב מסתובבים בלופים אין-סופיים. המצב הינו לאבירינט. מה פשר כל זה? אז קחו נשימה עמוקה, רבותי, ורחפו-הנשאו מעבר לזמנים: לפני 3000 שנה, בימי רעמסס השני, כבר צפו את מאבקנו בטרור הפלשתינאי. לא יאומן? אתם אמרתם. קראו, ואולי שוב לא תוכלו להשכיח זאת מהכרתכם. ויש עוד דברים לא יאומנו במקרא, שאחשוף בהמשך. לא שיטות משונות של דילוגים, לא פלפול מתחכם, לא ולא. דברים כפשוטם. רק שהסבירות לאלטרנטיבות פרשניות חילופיות הינה אפסית. לא נותר לכם רבותי, אלא לומר בפיקחון-מדומה לעצמכם: נו טוב, לא רציני בעצם, כמו כל השאר מסוג זה, ולנסות לשכוח. התצליחו?

אלתרמן לעת הזאת - עת התקיפה כלפי הרוח וחוסן הרצון

Sat, 11 Jun 2005 16:22:00 -0400

אלתרמן הינו תשובה בהרבה מצבים ועיתים.

תרבות, ביקורת וגדימתן

Sat, 11 Jun 2005 10:56:00 -0400

ההסתה - הינה עירומה, תכופות חקיינית, לעיתים גרוטסקית, לעולם כבדה בכובד הגדימה ורוח "עקירת הנטיעות" הגורפת. זה הקול הניחר המצביע ומצביע כמוכה שד כלפי גופו של אדם או ציבור כלשהם, נוקב כקורצה ניטפלת-רע בשמם, ומסית ושוב מסית. וזה, נאק הרע הגודם - ריק, עקר מכל תוכן מחייה מהסוג המשיב אויר צונן בקיץ השרבי או מצית נקודת אור בלילה של הנשמה.

האפיפיור יוחנן פאולוס השני

Wed, 08 Jun 2005 23:47:00 -0400

האומץ לגעת באמת