כל הזכויות בבלוג זה שמורות לסיגלית ולאורחיה ©


בין השורות

בלוג זה אינו פעיל יותר.

אתם מוזמנים לעקוב אחרי הבלוג החדש שלי כאן:

http://saloona.co.il/sigaliot/

 

=====================================  ==========================================================================
 


כולם אוהבים את דורה / אהוד עין גיל

סיגלית בן ישראל 25.05.2008 08:30
כולם אוהבים את דורה / אהוד עין גיל


הספר הזה הוא בעצם סאגה משפחתית מהסוג המשובח יותר. אנחנו רגילים לסאגות משפחתיות בגודל של מאות עמודים, אבל כאן ב - 236 עמ' בלבד מצליח הסופר להכניס בתמציתיות רבה משהו כמו 60 שנה של הסטוריה.



הוצאת זמורה ביתן 2008, 236 עמ'.
 
"זה התחיל כשהרופאים הודיעו לנו שהילדה מפגרת, "רק פיגור קל", הם אמרו. זה המשפט שפותח את הספר כולם אוהבים את דורה.
 
דורה היא ילדה ספק מפגרת ספק אוטיסטית ספק גאון. היא נולדה להוריה שבח (שכולם קוראים לו חבש) וסמרה ( סמי ומאוחר יותר תמי) כהן. דורה לא זוחלת, דורה לא יושבת , בהתחלה דורה גם לא מדברת..
 
שבח הוא פועל במוסך ובן יחיד לניצולי שואה מפולין. סמי היא סטודנטית לביולוגיה. היא מכירה רק את אמה ואת דוד פיניה ואינה יודעת מי הוא אביה. היא חושדת שדוד פיניה הוא בעצם אביה.
 
סמי נכנסה לדיכאון שלאחר הלידה ושבח התחיל לקחת את דורה איתו למוסך בבוקר. דורה היתה שוכבת בלול וכולם נתנו לה תשומת לב בעיקר ג'לאל. בגיל 3 היא כבר ידעה לקרוא וזאת בזכות ג'לאל הפועל הערבי שעובד ביחד עם שבח במוסך. אחרי שג'לאל לימד אותה לקרוא, היא נצמדה לספרי המכונאות במוסך ולמדה אותם בע"פ. בגיל 6 היא ידעה לזהות תקלות מכניות במכוניות שנכנסו למוסך. הטענה היתה שהיא עושה את זה משמיעה של המנוע בלבד.
 
כשהכניסו את דורה לבית ספר לחינוך מיוחד, היא השתעממה שם, הפסיקה לדבר והתכנסה בתוך עצמה. כך היתה דורה, בזה התבטאה האוטיסטיות שלה, היא התמקדה בנושא אחד ולמדה אותו עד שהגיעה לסף הגאונות באותו התחום והכל רק מספרים, אבל אינה מתעניינת ואינה מגיבה בשום תחום אחר.
 
 
הספר מתחיל עם לידתה של דורה ומסתיים כנראה בערך כשדורה בת 30, אבל לכל אורך הספר, דורה אינה מספרת לנו דבר. כל הסיפור מסופר מפיהם של הדמויות האחרות.
 
בספר משתתפות דמויות רבות: שבח, סמי, ג'לאל, דוד פיניה, אגנס - אמה של סמי ועוד מספר דמויות משנה. כל פרק מישהו אחר מספר והסיפורים מתחילים אי שם לפני מלחמת העולם השניה בפולין, בהונגריה וברוסיה. לפני עלייתו של סטלין ובמהלכה, לפני הקמת גטו ורשה וגטו לודג', החיים בגטו הארגונים והמחתרות השונות עד למרד. העליה לארץ, המעברה, ימיה הראשונים של ההסתדרות, מפ"ם ומפא"י, פרשת הילדים התימנים, בית חולים דג'אני, הכל ועוד משולב בנסיבות לידתם, ילדותם וחייהם של הדמויות השונות.
 
הספר בנוי בצורה של מכתבים ומעין שיחות, כאשר כל פרק מספרת דמות אחרת בגוף ראשון. כל הדמויות מספרות את סיפורן לאהוד העיתונאי, כאשר אנחנו בעצם קוראים רק צד אחד של השיחה, את הצד של הדמות, אהוד העיתונאי נמצא שם, אבל אנחנו לא רואים אותו וגם לא שומעים אותו. אם אהוד שואל שאלה, אנחנו קוראים בעצם:
 
"...גמרת את המים שלך? חכה, אני אזמין לנו בירה. אתה לא רוצה להכנס לים? מילא. מה אתה אומר? אני לא יודע מזה. מי סיפר לך שחבש היה הולך ל"מצפן" עוד כשהוא היה בצבא? סמי? אני לא יודע מה היא רוצה."
 
ג'לאל - פרק 23 עמ' 172
 
כל דמות מספרת את הצד שלה וההסטוריה שלה. דורה היא רק חוט שמקשר בין הדמויות.  הסיפור שלה הוא בעצם התפר שבין הסיפורים השונים, אבל הוא לא עיקר העלילה.
 
נהניתי מהספר. הוא מאד זורם, אבל היה מקום אחד אחרי כשני שליש ספר שהלכתי לאיבוד ונאלצתי לקרוא אותו מספר פעמים, כאשר אהוד מוצא את דוד פיניה הזקן, שאף אחד בכלל לא האמין שהוא חי, כדי לקבל ממנו השלמה לסיפורים של כולם. הסיפור של פיניה בלבל אותי וזה פגם בהנאה שלי מהספר.
 
הספר הזה הוא בעצם סאגה משפחתית מהסוג המשובח יותר. אנחנו רגילים לסאגות משפחתיות בגודל של מאות עמודים, אבל כאן ב - 236 עמ' בלבד מצליח הסופר להכניס בתמציתיות רבה  משהו כמו 60 שנה של הסטוריה: קומוניזם, נאציזם, עליה לארץ, דור שני של ניצולי שואה ועד לדור השלישי, תוך כדי נגיעה בפרשיות שהסעירו את העולם כמו גם בפרשיות שהסעירו את המדינה הקטנה שלנו.
 
לרוב, אם אני יודעת מראש, אני נמנעת לקרוא ספרים שנראים לי כמו דיווח עיתונאי או כאלה שכתובים בצורת מכתבים. מה גם שאיני מכירה את הכותב - אהוד עין גיל וטרם קראתי דבר מה משלו. אני חייבת להודות שהופתעתי לטובה.
 
אהוד עין גיל
(מתוך לקסיקון הספרות העברית החדשה)
 
 
אהוד עין-גיל (אנגל), יליד ישראל. ב-1974 הצטרף לארגון הסוציאליסטי בישראל - מצפן. למד היסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב (בלי תואר), לימד שנה בתיכון (היסטוריה ואזרחות). הפיק שני סרטים תעודיים לטלוויזיה הגרמנית ("מחאה בישראל", 1982; "ישראל - בחיפוש אחר זהות", 1984). מ-1983 בעיתונות: מגיה, עורך לשוני, עורך מדור תרבות, עורך כתבות, סגן-עורך מוסף ("חדשות") ומאז 1994 סגן-עורך מוסף "הארץ".

ספריו:

  • תחנות בדרך חצרמוות (בני-ברק : הקיבוץ המאוחד : הספריה החדשה, תשס"ד 2004)
  • כולם אוהבים את דורה (אור יהודה :  זמורה-ביתן, 2008)
 
 
לדף הספר במועדון קריאה:
 
http://www.read4free.co.il/oneBook.asp?danaCode=3-13747
 
 

Article viewed 1442 times



נוריתהה
רחלה
הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה