תוספת לפרשת ויקהל - שתי מערכות הלוחות

מה היה כתוב על הלוחות? והאם יש סיבה עקרונית לכך שהיה צורך בלוחות שניים או זה רק בגלל שמשה שבר אותם בגלל חטא העגל? האם יתכן שהיו שינויי תוכן בין הלוחות המקוריים, הכתובים ביד אלהים, לבין הלוחות השניים שנחקקו בידי משה?

מקובל (למשל בפרוכות רבות בהרבה בתי כנסת) להציג את הלוחות כנושאי עשרת הדיברות. אפילו אם כן הוא (לד 28), עדיין מתעוררת השאלה: מאחר ועשרת הדיברות נכתבו פעמיים בתורה, האם נכתבו בנוסח עשרת הדיברות שבספר שמות פרשת יתרו – או בנוסח שבספר דברים פרשת ואתחנן?

נבדוק את שני הנוסחים ונסמן באדום את ההבדלים ביניהם. להלן הנוסח בספר שמות פרשת יתרו:

(1) אנכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. (2) לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי יהוה אלהיך אל קנא פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי. ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי. (3) לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא. (4) זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת ליהוה אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך. כי ששת ימים עשה יהוה את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך יהוה את יום השבת ויקדשהו. (5) כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר יהוה אלהיך נתן לך. (6) לא תרצח (7) לא תנאף (8) לא תגנב (9) לא תענה ברעך עד שקר. (10) לא תחמד בית רעך לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך. (שמות כ 2-14)

בפתיחה "אנכי יהוה אלהיך" יש 13 אותיות, ואילו במאמר כולו 13 משפטים, 172 מילים.[1]

הנוסח בספר דברים ה' פרשת ואתחנן:

(1) אנכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. (2) לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ. לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי יהוה אלהיך אל קנא פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשנאי. ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותו. (3) לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא. (4) שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך יהוה אלהיך. ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת ליהוה אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ושורך וחמרך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך יהוה אלהיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה, על כן צוך יהוה אלהיך לעשות את יום השבת. (5) כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך יהוה אלהיך למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר יהוה אלהיך נתן לך. (6) לא תרצח (7) ולא תנאף (8) ולא תגנב (9) ולא תענה ברעך עד שקר. (10) ולא תחמד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך שדהו ועבדו ואמתו שורו וחמרו וכל אשר לרעך.

גם בנוסח מאמר זה 13 משפטים והמצוות שבו הן אותן מצוות. אולם כאן יש 189 מילים, כלומר תוספת של 17 מילים (קצת מעל 10%).[2]

זהו אותו טקסט – אבל יש שינויים. השינוי הגדול ביותר הוא ביחס למצוות השבת – בפרשת יתרו המצווה היא לזכור את יום השבת ובפרשת ואתחנן המצווה היא לשמור את יום השבת (שיש בה יותר משום עשייה), והעיקר - הסיבה למצווה שונה: בפרשת יתרו הסיבה היא שביתת אלהים ביום השביעי לבריאה, ואילו בפרשת ואתחנן הסיבה היא היציאה מהעבדות בארץ מצרים. מצוות השבת בפרשת יתרו ניתנת ב-55 מילים ובפרשת ואתחנן ב-64 מילים.[3]

השינויים תואמים את ההנחה שהלוחות הראשונים, אשר נכתבו באצבע אלהים (כד 12; לא 18) נשאו את נוסח עשרת הדברות שנאמר בסיני מפי הגבורה. הלוחות השניים, אף שאמורים היו להיות כתובים שוב באצבע אלהים (לד 1) הרי כשהגיע משה להר הוא הצטווה לכותבם בעצמו "כתב-לך את הדברים האלה" (לד 27) ואז "ויהי שם עם יהוה ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה ויכתב על-הלחת את דברי הברית עשרת הדברים" (לד 28). כתיבתם נעשתה מן הזיכרון והם היו לכן שונים בכמה פרטים (למשל השימוש הרב יותר של משה בו'ו החיבור), והסיבה שניתנה לשבת לא הייתה בריאת העולם, אשר בה לא צפה משה ולא היה יכול להעיד עליה, אלא היציאה מעבדות מצרים שבאה על ידו של משה.

לצורך השוואה – בספר חנוך מוזכרים לוחות שמימיים, ויש מסורת באסלאם על "הלוחות השמימיים" שהקוראן הוא עותק שלהם.

האם ניתן למצוא הגיון פנימי בלוחות שבורים? אלפי שנים לאחר כתיבת התורה, הורה האר"י קוסמולוגיה שלמה של שבירת כלים ושל תיקון (ראו מדרשנו לפרשת וישלח). והנה הסכימה הזאת מתמצית כבר בסיפור הלוחות שבארון שבמשכן. "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון" (בבלי, בבא בתרא י"ד/ב; מנחות צ"ט/א.)

כאשר שהה משה לראשונה עם האלוהים ארבעים יום וארבעים לילה הוא היה ודאי באכסטזה, לא אכל ולא שתה ורק התבונן נפעם בקסמי אורות התורה ובמעשי אלוהינו - והלוחות נתנו לו כמתנת פרידה. מי יודע כמה זמן לקח לאלוהים להכין את הלוחות: אולי מראש? אולי מבריאת העולם? אולי תוך שנייה אחת, תוך שהוא נפרד ממשה? אבל יש כאן גם אפשרות של "להתראות". ואכן, אחרי כל המאמץ והבדלות והרוגז והנחמה והרחמים – משה הוזמן לעלות שנית, וניתנה לו ההזדמנות לתקן. אבל בפעם זו הוא עבד קשה. כל אותם ארבעים יום וארבעים לילה לא הספיקו מן הסתם אלא כדי לחרוט ולחקוק בעמל רב כל אות של יותר ממאה ושבעים מילים על סלע קשה במיוחד, אבן טובה בשם 'ספירינון'. הייתה זאת ודאי עבודת חריטה וחקיקה מתשת.

והנה משה יורד עם הלוחות הללו שהביאם לעולם בעמל כה רב ואז העם רואים "כי קרן עור פניו". רק עכשיו הוא הגיע לדרגה העליונה, רק אחרי שעמל והשקיע ותיקן וביקש רחמים על עמו – רק אז הוא זוכה. לא בפעם הראשונה, אחרי האכסטזה של התענוג האישי להיות "את האלוהים" אלא דווקא לאחר עמל ההתנסות בעשיית הלוחות השניים.

שבירת הלוחות מרמזת על סיפורו של כל עם ישראל. בימי דוד ושלמה היה העם מאוחד על שנים-עשר שבטיו או בתריסר מחוזות. ואז בא הנביא וקרע את בגדו של המלך המיועד לישראל לשנים-עשר קרעים ונתן לו עשרה מתוכם. הממלכה אכן נקרעה מבית דוד ומאז למעשה היה שבר.[4] הלוחות הראשונים, אלו שנשברו, הצדיקו את השבת בנימוק אוניברסאלי-אבסטרקטי של הבריאה שהיא נשגבת מיכולותינו; ואילו הלוחות השניים הצדיקו אותה בנימוק לאומי-מעשי של גאולתו של עם ישראל מעבדות מצרים. סיפור גאולת ישראל מעבדות הוא מופת לכל קבוצה ועם הסובל מדיכוי.

יש בצירוף הלוחות הראשונים (השבורים) והלוחות השניים (המשוחזרים) אות ומופת לטבע הדינמי של התורה – מחד גיסא יש הקפדה על שמירת המסורת ומאידך גיסא החיים מתנהלים לפי העותק השלם יותר והוא משתחזר מדור לדור. הסכימה של לוחות שבורים ולוחות מתוקנים מכניסה משהו חדש ודינמי לתוך הסטטיות הרבה המסומלת על ידי לוחות האבן המוחזקות עמוק בקודש הקדשים של המקדש. לכאורה הלוחות הם הדבר הכי חזק ופנימי וקבוע – עם זאת, מאחר שיש לוחות ולוחות שבורים בתוך ארון, שהם שני דורות של לוחות, יש כאן  תהליך של התפתחות, של מעין מעבר דורות המאפשר מוטציות. בנוסף לטקסט של עשרת הדברות, נקבע בלוחות גם עיקרון של התקדמות ושל פרשנות - של תורה בכתב ותורה שבעל פה.