אטלנטיס, הסיפור שלא נגמר
|
מי המציא(ו) את המיתוס של אטלנטיס, למה ומה עושים עם זה כעת. עדכון מאמר שפורסם ב-1999 בירחון "חיים אחרים" (גליון 33). י
להתחיל מבראשית - אטלנטיס והמבול.
ד"ר יצחק חיות-מ"ן
"תנו לי נקודת משען ואני אזיז את העולם", ביקש ארכימדס, מדען יווני, איש סיציליה, בן המאה ה-3 לפנה"ס. איננו יודעים האם ארכימדס היה מודע למאמציו של יווני דגול אחר - אפלטון - שנפטר כחמישים שנה לפני היוולד ארכימדס - להזיז את העולם בעזרת תמיכתה של סיציליה. הוא הציע לשליט הסיציליאני לייסד את העיר האידיאלית, ולא צלח בידו.
לניסיונות "להזיז את העולם" מבחינה תרבותית נחוצה, מסתבר, נקודת משען מחוץ לעולמנו זה, ולרבים מקרב אנשי "העידן החדש", נקודת משען זו היא היבשת הבדיונית אטלנטיס, פרי דמיונו של אפלטון.
הנה כך רואה הסופר הדגול חורחה בורחס את מיתוס אטלנטיס - טלאן בלשונו - ואת השפעתו על בני דורנו *: כוכב-לכת בדיוני בשם טלאן הולך ונבנה על פני אדמות. ראשית תכנונו - ככל הנראה - בראשית המאה ה-7, בלוצרן או בלונדון (מה שאולי מרמז על מפעלו של הפילוסוף האנגלי - שעוד נעסוק בו להלן - פרנסיס בייקון), בידי קבוצה גדולה של מדענים ופילוסופים בני כל האסכולות, אבל את הדחיפה הגדולה מקבלת יצירת אטלן בארה"ב של המאה ה-19, מן המיליונר הסגפן עזרא באקלי, המייחד לה את כל הונו, בתנאי "שהמבצע לא יכרות ברית עם ישו, משיח השקר" (אולי רמז לסנטור האמריקאי דונלי, שעוד נדון בו להלן). טלאן היא מעשה חושב. כל כך מציאותית האידיאולוגיה שלה, עד שהיא קורמת עור וגידים, וחפצים משם מתגלים פה.
"המציאות" - מסכם בורחס - "נכנעה לאלתר לדמיון מבחינות רבות. ודאי הוא שרצתה להיכנע. עשר שנים קודם לכן די היה בסימטרייה כלשהי, שהיא לכאורה בעלת שיטתיות מסוימת - מטריאליזם דיאלקטי, אנטישמיות, נאציזם - כדי לשבות את נפשותיהם של בני האדם. וכיצד לא להיכנע בפני טלאן, כוכב לכת מפורט ושיטתי, ממשות מתכננת להפליא?.. המגע עם טלאן, ההסתגלות אליו, הביאו לתמורות עמוקות בעולם הזה. האנושות, שדייקנותו הפליאה אותה, שוכחת שהמדובר הוא בדייקנות של שחמטאים ולא של מלאכים. בבתי הספר כבר נלמדת "שפת הקדומים" של טלאן.. בזיכרון האנושי תפס העבר המדומה את מקומו של העבר הקדום.."
ואכן, כל התופעה התרבותית הידועה בשם "העידן החדש" היא, במידה רבה, תוצר של בניינה הנמשך והולך של אטלנטיס. בכתבה זו אציג את בכירי יוצריה של אטלנטיס ואנסה להעריך את התועלת שעשוי פרויקט זה להביא ובמה ניתן לשפרו.
"הממציא" של אטלנטיס היה כאמור אפלטון. בספרו "טימאוס" מובא סיפורו על המחוקק האתונאי סולון, שביקר במצרים העתיקה, וכוהניה - שהחזיקו רישומי היסטוריה בת יותר מ-10,000 שנה - סיפרו לו על יבשת בשם אטלנטיס. זו נמצאה "מערבה מעמודי הרקולס" - הם מיצרי גיברלטר - ושקעה במצולות 9000 שנים לפני זמנו של סולון. בספרו "קראטיאס" מתאר אפלטון את מנהגיה של אותה אטלנטיס, ונכנס לפירוט אדריכלי רב של התכנון האזורי והעירוני שלה. אולם כשמגיע אפלטון לרגע השיא - למועצת האלים שבאה לחרוץ את גורלה של אטלנטיס, שהשחיתה את דרכה, וזיאוס קם לקבוע את עונשה של אטלנטיס - נפסק הספר לפתע.
דורות חלפו, עד שעוד מלומד נזקק לאטלנטיס - אמנם לא זו של אפלטון - ולהחייאת המיתוס. באנגליה האליזבתנית של המאה ה-17 - תקופת הרנסאנס האנגלי, ימי שכספיר והדוקטור די - קם הפילוסוף והמדינאי הדגול פרנסיס בייקון, לבנות בסיס חדש לציביליזציה המערבית - המדע הניסויי המודרני. הוא פרסם תכנית ענק - ה"נובום אורגנום" - לשיפור החינוך ולהתווית המתודה המדעית. על ערש מותו כתב בייקון נובלה אוטופית בשם "אטלנטיס החדשה": פליטי ספינה שאיבדה את דרכה נגרפים ליבשת לא נודעת, אי שם בין פרו למזרח הרחוק. הספר נקרא אמנם "אטלנטיס החדשה" - ככל הנראה כדי לעורר את האסוציאציה ליצירתו של אפלטון - אבל האי קרוי בעצם "בנשלם" - על משקל ירושלים. חכמי בנשלם מכירים את סיפורי "אטלנטיס הגדולה" - זאת שאפלטון מספר עליה - היא אמריקה של ימינו, ומשווים את שקיעתה לשקיעת העולם הישן של ימי נוח. בנשלם היא ארץ אידיאלית, המנותקת משאר כל העולם מרצונה, כדי לשמור על תומתה, אבל ראשיה מכירים את כל חכמת המערב, ובית מקדשה הוא האקדמיה למדעים ומכון מחקר, המכונה "בית שלמה", לכבודו של החכם מכל אדם. הסיפור נקטע לפתע, בכך שאחד משועי האי מספר למחבר על תגליותיהם המדעיות, וכמו אפלטון לפניו - אנו נשארים ומחצית תאוותנו בידינו.
האם בחרו שני היוצרים לסיים את היצירה רגע בטרם השיא, ולהניח לקוראים לנחש את השאר? או שמא זהו עונשם על שביקשו לגלות ארץ שהים כיסה עליה, או שבחרה מרצונה להישאר מבודדת לעד?
כך או כך, נראה שבייקון השיב את אטלנטיס למודעות האנושית, והביא לאטלנטיס את מייסדה השלישי, שהפך אותה לאחד מנכסי צאן הברזל של המאה ה-20:
איגנציוס דונלי, חבר קונגרס ממינסוטה שבארה"ב, היה איש אשכולות מלא מוזרויות. הוא דבק בדמותו של בייקון האנגלי, והקדיש הרבה מחייו לעבודה עצומה שניסתה להוכיח - תוך חשיפת צופנים נסתרים במהדורות המקוריות של מחזות שכספיר - כי פרנסיס בייקון הוא מחברם האמיתי של כתבי שכספיר. ברוח המחזירים בתשובה של ימינו, גילה דונלי - בימי טרום המחשב - מסרים נסתרים, כגון: "אני פרנסיס בייקון הנני המחבר האמיתי של הכתבים המיוחסים לשכספיר". עבודה זו - שסוכמה בשני כרכים ומעל 1,200 עמודים - לא הצליחה לשכנע רבים. אולם ניסיונו התמים לחדש את אטלנטיס, נחל הצלחה פנומנלית. בשנת 1882 חיבר את סיפרו: "אטלנטיס - העולם שלפני המבול", כניסיון ליצור מיתוס-לאומי אמריקני, שאינו תלוי במורשת האירופאית. לפי דונלי הייתה אטלנטיס המקור לכל התרבויות בעולמנו: היא האתר המקורי של גן העדן, היא גן ההספרידות, ושדות אלוסיס, והר האולימפוס ועוד ועוד. זהו המקום האולטימטיבי בו התנהלו פעם חיי האנושות בשלום ובאושר. מתיישבי אטלנטיס ייסדו את תרבויות מצרים, אמריקה, הם אבות הגזעים האריים והשמיים, והם שהביאו את עידן הברונזה לאירופה. לאחר המבול אשר הרס את אטלנטיס, התפזרו הפליטים בכל קצוות העולם, וייצאו לכל התרבויות סיפורי אסון, נוסח מיתוס המבול.
איגנציוס דונלי פתח סכר ששטף את הדמיון כמבול, ומאז ועד היום כמעט כל איזוטריסיסט, "מתקשר" או חובר-חבר בארה"ב, איננו יכול להרשות לעצמו שלא להביא עדות חדשה על אטלנטיס. בין השאר התפרסמה התנועה התיאוסופית, שייסדו בלבצקי ואלקוט, תנועה המחפשת אלטרנטיבה לתרבות המערבית, ובה משמשת אטלנטיס האבודה - כמו גם למוריה האבודה בחלק אחר של העולם - שלב תרבותי מתוך פרה-היסטוריה בדיונית - בת רבבות שנים - של האנושות.
דחיפה גדולה נוספת קיבלה אטלנטיס בזכות "הנביא הרדום" אדגר קייסי, שפעל בארה"ב, בראשית המאה. קייסי היה מוקסם מאטלנטיס וראה בה את גן העדן המקורי, שלפני כמאתיים אלף שנה הפכו בו האנשים מיצורים רוחניים ליצורים פיזיים. שלוש תקופות חרבן עברו על אטלנטיס, תמיד כעונש על חטאי תושביה. פליטי אטלנטיס התיישבו באירופה ובאמריקה, ובנו את הפירמידות במצרים וביוקטן.
אולם, אליבא דחזונותיו של קייסי, אין זה סופה של אטלנטיס. היא הייתה אמורה לצוץ מחדש במשולש ברמודה, בשלהי שנות ה-60. ואכן, בספטמבר 1968 הראה דייג מקומי לארכיאולוג ממוזיאון המדע במיאמי, קו של אבנים מרובעות, כשבעה מטרים מתחת לפני הים, ליד האי בימיני, במשולש ברמודה. התגלית גרמה להתרגשות רבה, אולם לאכזבת מחשבי הקצים, לא נתגלה שום דבר מאז. גם שאר הנבואות של קייסי לא התגשמו בינתיים: בשנת 1998 - שכבר נסתיימה מכבר - לא חרב רוב העולם. בשנת 1999, בה חזה את פרוץ מלחמת העולם השלישית היה שקט, וכך גם שנת אלפיים - קץ הציוויליזציה על פי קייסי.
כאלפיים ספרים נכתבו עד היום על אטלנטיס, מרבית "בתי הספר האזוטריים" של העידן החדש מקדישים פרקים בתכנית הלימוד שלהם לאטלנטיס, וכל "מורה נאור" הוא בעל מאגר סיפורי-אטלנטיס עסיסיים בסגנון הרוח השורה עליו. (אני זוכר, למשל, מתקשרת, שכבשה לה מקום נכבד בארץ בשנות ה-80, מתארת את הפרברסיות המיניות של תושבי אטלנטיס, שהסתייעו בהנדסה גנטית מתקדמת ליצור להם בהמות-שפחות למשחקי המין שלהם (מה שמזכיר את פרשת נח בתנך כאשר "השחית כל בשר דרכו"). גם אני עצמי עברתי פעם "סדרת גלגולים" אצל אדם המאמין שהיה פעם הכהן הגדול של אטלנטיס, והסתבר כי כאילו דווקא לי הייתה יד בהחרבתה של אטלנטיס. הספקנים יכולים להצביע על ההיעדר המוחלט של עדויות ארכיאולוגיות לקיומה של היבשת האבודה דנן, אך חסידיה של אטלנטיס הם רבים וחלקם קנאים למדי.
ברור שיש במיתוס של תרבות קודמת, ששקעה במים רבים, משום סמל ארכיטיפי חזק של הנפש: מבנה ישן - האישיות הקודמת - המתפורר על ידי עלית המים - דהיינו התעוררות רגשות עצומים שלא ניתנים לשליטה. כנראה שכל מי שהוזה על אטלנטיס יעלה משהו מעניין מתת-תודעתו.
ברור גם כי למי שחולם על בנין המקדש בירושלים, מקום בו רוב מקרב מועצת העיר מחויב להאמין [חסר קטע….] המקרא מכיל מוטיבים דומים. נזכיר רק את גן העדן - המוקף מים מכל עבריו (ארבעה נהרות איתנים), ואת סיפור העולם החדש, הנולד מפליטי המבול, השורדים בתיבה. השאלה היא, אם כן, מה הלקח העיקרי הנעוץ בחורבנה ואולי בבניינה-מחדש של אטלנטיס. לשם כך, אני מציע, כדאי להבין את המוטיבציה העיקרית של יוצריו המקוריים של מיתוס אטלנטיס.
אפלטון הוא - כזכור - הממציא המקורי. מעיון בספריו עולה כי מטרתו העיקרית הייתה להביא לייסוד חברה אידיאלית, כפי שהיא מתוארת בספריו "הרפובליקה" ו"החוקים". כפי שרמזנו בפתיח - הוא ניהל גם משא ומתן ממשי להקמת עיר אידיאלית - מגנזיה שמה - בחלקים בלתי מיושבים של כרתים. הוא שטח את הרעיון בפני השליט הסיציליאני דיוניסוס, שלא בחר באפלטון כפילוסוף מייעץ, והפך אותו מורה לבנו. בן זה מכר לימים את המורה הדגול לעבדות.
תיאור העיר העתידית מגנזיה מקביל במידה רבה לתיאורה של אטלנטיס, אותה מביא אפלטון בחיבור אחר - "קריטיאס". אלא שהתכנון של אטלנטיס הוא מעין פארודיה של התכנון האידיאלי של מגנזיה, ונראה כי אפלטון הביא את אטלנטיס כדוגמא לתכנון אוטופי כושל, באשר סודותיו נמסרים לאנשים מפוקפקים שלא זכו לרזי החינוך המשלים, הגיאומטרי-מוסיקלי, לו הטיף.
רוב תיאורה של אטלנטיס מובא אמנם ב"קריטיאס", אבל סיפור חורבנה המשוער מובא בחיבור קודם - "טימיאוס" - שעניינו הוא "נפש העולם": היחסים המתמטיים-גיאומטריים ששימשו לבריאה, מבנה הנשמה וגלגוליה, ותיאוריה רפואית. ספר זה הוא עדות לתורות מסתורין קדומות ושימש מקור לרוב אסכולות המסתורין מאז ועד היום. מדוע אם כן נכלל בו סיפור חורבנה של אטלנטיס?
ג'והן מישל, בכיר חוקרי הגיאומטריה המקודשת בימינו, ומחבר הספר הקלאסי על מסתרי האדמה: "המראה מעל אטלנטיס" (גרסתו המעודכנת - The New View Over Atlantis - נמצאת עדיין בשוק), דן בכך בספרו על "ממדי גן-העדן" (The Dimensions of Paradise). לפי מישל, ההבדל העיקרי בין תכנית-האב של אטלנטיס ששקעה, לזו של מגנזיה העתידית, הוא שהראשונה מתבססת על תבנית עשרונית, ואילו מגנזיה עשויה בתבנית התריסר. התבנית התריסרית מאפשרת תלוקה שוויונית וצודקת של משאבי הממלכה, ואילו האי-שוויון המונח בתבנית העיר אטלנטיס והחלוקה האגררית של העמק שלה לששת ריבוא אזרחיה הכיל את ניצני הפורענות ששיקעה אותה לבסוף. (במגנזיה היו 5040 נחלאות, כאשר 1x2x3x4x5x6x7 = 5040, כלומר מספר הניתן לחלוקה שווה לכל המספרים מ1- ועד 10 וגם לתריסר). לא באה אטלנטיס של אפלטון אלא ללמדנו על הסדר העדיף של העיר האידיאלית שסודותיה ניתנים בקודים מספריים וגיאומטריים.
מישל בודק את הקודים המספריים של תבנית מגנזיה בדקדוק רב, ומראה כי היא הדוגמא השמימית הנצחית לבנין עיר עלי אדמות, אשר שימשה גם לבוני המקדשים העתיקים כולם: מסטונהנג' באנגליה והפירמידות במצרים ועד לתבנית "ירושלים של מעלה" בספר "חזון יוחנן" החותם את התנ"ך הנוצרי. למעשה, מישל מראה שתבניתה האידיאלית של מגנזיה מקבילה בדיוק ל "דיאגרמת ירושלים של מעלה" אותה חשף הוא עצמו ב"חזון יוחנן".
וכאן אני נזקק שוב לדמותו של יוסף, בן יעקב ומשנה לפרעה, לו נדרשתי גם במאמר קודם. קשה להתעלם מההקבלה בין אפלטון שתכנן את החברה האידיאלית - המבוססת על תבנית התריסר - ונמכר לעבדות בניסיונו להגשימה, לבין יוסף שנמכר לעבדות ובכך הפר מאזן של תריסר, אבל מתוך כך הגיע לייסד הסדר החברתי והכלכלי חדש, ורק אז שב והתגלה לאחיו במצרים וחזר והשלים את תבנית-התריסר האידיאלית של בני ישראל. אטלנטיס של אפלטון נידונה לחורבן בשל התבנית העשרונית שבחרה לה, וכך גם שבטי ישראל ששבו והתפרדו לעשרה ולשניים וסופם שיצאו לגלות, ולא הסיקו דבר מכך, אלא בחרו להם מניין של עשרה כסמל דתי.
הדימוי של "אטלנטיס החדשה" מהוה מעין צוואה רוחנית לפילוסוף והמדינאי האנגלי בייקון, שגבר סופית על יריבו של אפלטון - אריסטו. הפילוסופיה השלטת בימי הביניים הייתה הפילוסופיה הסכולסטית-אריסטוטליאנית, שנציגיה הגדולים היו הרמב"ם ביהדות והקדוש הקתולי תומס אקווינס בנצרות. ואילו בייקון, בן המאה ה-17, הציע במקום ההתבססות על המסורת, את ההתבססות על חקירה אמפירית. המקדש של אטלנטיס החדשה הוא היכל המדעים, מעין מוזיאון מדע אינטראקטיבי, שמשרתיו וחניכיו הם אנשי המדע השלם, אותו חזה פילוסוף. אך האם היה בייקון פילוסוף-רציונליסט, כפי שהוא מוצג בד"כ כיום? האינטואיציה של מעריצו איגנציוס דונלי, שבייקון היה גם מחברם הנסתר של מחזותיהם של שכספיר ומארלו, אינה כה בלתי מסתברת עם אופיו.
נפנה איפא לאיגנציוס דונלי, איש המאה ה-19, פוליטיקאי ממייסדי המפלגה הפופוליסטית של ארה"ב. מה שהוא תרם לאטלנטיס היה הפופולריזציה שלה, משימה שלא התאימה למייסדיה האריסטוקרטים אפלטון ובייקון. עוד קודם הקמתה הייתה ארצות הברית של אמריקה זירה לניסיונות אוטופיים שונים ומשונים. רק כפסע היה, למשל, מכך שהקונגרס של ארה"ב ינהיג את העברית כשפה הרשמית של ארצות הברית, ושטר הדולר (זה שהרבי מלובביץ נהג לחלק) מעוטר בכתב-סתרים קבלי-מאסוני מובהק. גם תכנונה של הבירה האמריקאית הוטל על מתכנן מסוני בן המאה ה-18, ל'אנפנט שמו, שעיצב אותה על פי סמלים גיאומטריים ומסוניים מובהקים הניכרים עד היום בתבנית השדרות, המונומנטים והכיכרות של בירת ארה"ב. במיתוס של אטלנטיס מצאו ההוזים האמריקאים מקום להתגדר בו ללא הכבלים הפוריטניים-תנכיים המקובלים בארה"ב, ולחוש בהתפעמות המיתית האופפת אותם. איגנציוס דונלי ניסה, אולי מבלי דעת, לאפשר לכל אזרח להיות נביא, וה"תיקשור" הפופוליסטי הוא אכן מאפיין חשוב של התרבות של ארה"ב ומעמודי היסוד של "העידן החדש" המשגשג בה כיום.
ובכן, האם אטלנטיס היא מיתוס בלבד או שיש עקבות ממשיות לקיומה? מצד אחד, כל הניסיונות של חסידי אטלנטיס למצוא לה עקבות עלו בתוהו. מאידך גיסא, ישנן עדויות נוספות, דווקא מצד המקצוענים. היינריך שליימן, מי שחשף את טרויה העתיקה כתב: "הגעתי למסקנה שאטלנטיס הייתה לא רק טריטוריה גדולה בין אמריקה והחוף המערבי של אפריקה, אלא ערש כל התרבויות שלנו". הארכיאולוג היווני ספירידון מארינטוס, שחיבר את הספר "סופה של אטלנטיס" הציע להעביר את אטלנטיס חזרה מהאוקיינוס האטלנטי אל הים האיגיאי, ומשנות ה-10,000 לפנה"ס לזמן היעלמה של התרבות המינואית בכרתים, בערך ב-1450 לפנה"סּ. לטענתו - התפרצות הר געש בטירה (היא סנטוריני של היום) בסביבת 1,500 לפנה"ס גרם לעליית הגלים שהטביעו את ארמונות קנוסוס. (אם אטלנטיס ההיסטורית אכן הייתה התרבות המינואית של כרתים, הרי ניסיונו של אפלטון לייסד את מגנזיה היה עשוי לסגור מעגל, מאחר והמטרה המקורית של אפלטון היה לייסד את מגנזיה דווקא בחלק בלתי-מיושב של האי כרתים). את המחפש עדויות מדעיות-לכאורה נוספות לקיומה של אטלנטיס (הפעם באינדונזיה דווקא) אפנה לאתר האינטרנט www.atlan.org.
ג'והן מישל מביא סוג אחר של ראיות לאפשרות קיומה של תרבות אוניברסלית מ"לפני המבול" - אותה התאמה שכבר דיברנו בה, בין קני המידה השונים ששימשו לבניית המקדשים העתיקים ביותר הקיימים, או ששרידיהם קיימים, עד היום במקומות שונים ומשונים על פני הכדור - מקומות כמו סין, הודו, מצריים העתיקה והאמריקות - שלכאורה אין קשר ביניהם. האמות המקודשות הללו נמצאות ביחסים מספריים פשוטים זו עם זו ומהוות מעין מערכת תווים הרמוניים. ההנחה היא לכן שהיה לכולן מקור משותף, המשקף את יחסי הארץ והשמיים באמות מידה ותבניות מקודשות.
את העדויות המעניינות ביותר לקיומה של ציוויליזציה עתיקה, שהייתה שונה באופייה מהתרבות העולמית של ששת אלפי השנים האחרונות, מצאתי בספרה של לוריין אייזלר "הגביע והחרב" (The Chalice and the Blade). אייזלר מסתמכת על חקירות ארכיאולוגיות מתורכיה ומכרתים, בעיקר של הארכיאולוגית גמבוּטאס, לפיהן שררה פעם על פני אדמות תרבות אחרת, שבה מלחמות לא היו נפוצות והערים הגדולות לא הצטרכו לחומות. ההבדל העיקרי בינינו לבין אותה תרבות היה במעמד האישה. לא מעט תיאוריות מספרות על תרבויות מטריארכליות מסורתיות, שהוחלפו לפני כ-6000 שנה בתרבויות הפטריארכליות השוררות עד היום. אולם לדברי אייזלר לא היו אלו תרבויות של שלטון הנשים בגברים, אלא של שיתוף ושיוויו בין המינים. היה זה מעין תור זהב של כלכלת שפע שוויונית בטכנולוגיה צנועה יחסית ופולחני אלות-פריון. מה שהביא לה קץ היה עלייתם מן השוליים (ערבות אסיה) של שבטי נוודים-לוחמים קשוחים, שהאלילו את הזכריות, בזזו הרסו והשמידו, והנהיגו את פולחני האל-הזכר.
לורין אייזלר אינה משתמשת בשם "אטלנטיס" וספרה מיועד לשכנע מדענים. לגביה חשוב להראות שסדר-העולם המקובל כיום, לפיו הנשים מופלות ושולטת תרבות של דומיננטיות ותחרות אכזרית, אינו סדר עולם הכרחי ומחויב-מציאות, וייתכנו הסדרים שוויוניים ושיתופיים יותר. לטענתה, ה"היסטוריה" המקובלת היא תולדות הניסיונות להיפטר מסדר העולם הדומיננטי-זכרי ולחדש את התרבות הקדומה הזכורה בזיכרון הקולקטיבי כגן העדן האבוד. ההקשר של ממצאיה עם אטלנטיס הוא אסוציאטיבי, אולם היא מראה שכרתים המינואית הייתה אכן השריד האחרון לתרבות השוויונית הכלל-עולמית הקדומה. כך שאם נכונה הנחתו של מארינטוס כי אטלנטיס הייתה בעצם כרתים, והחפירות בקנוסוס מאשרות את קיומה של תרבות גדולה ועשירה, אשר לא הסתגרה מאחרי חומות, הרי גם ספרה של אייזלר דן באטלנטיס.
לספרה של אייזלר יש מטרה ברורה: להביא מחדש לביסוס תרבות שוויונית. האם זו משמעותה של החזרת אטלנטיס? האם כל התרבות שקמה ב-6000 האחרונות צריכה להיעלם, כדי שנחזור לימים הטובים שלפני הגירוש מגן העדן או לפני המבול? במילים אחרות: האם התרבות האלטרנטיבית, המרומזת במיתוס אטלנטיס היא באמת כה שונה ממה שמציע המיתוס היודאו-כריסטיאני, המבוסס על המקרא?
כבר אמרנו: סיפורי גן העדן והמבול מכילים בפוטנציה את תכני אטלנטיס. אותן 6000 שנות "קיום העולם" - עליהן מתעקשים האורתודוקסים - אינן ממצות את הפרספקטיבה התנכית. פירושים מקובלים וכשרים של המקרא מניחים כי "הקב"ה היה בורא עולמות ומחריבם" ויש תיאוריות קבליות של מחזורי עולמות בתבנית של שמיטות. יש אפילו חישובים קבליים בני מאות שנים, המתארכים את גיל העולם ב-15 מליארד שנה, ממש כפי שעושים זאת המעודכנים במדעני דורנו. מה שמציין התאריך העברי, הגורס, למשל, ששנת ה'תש"ע - כלומר: 5770 שנה למניין, אינו מניין מאז בריאת העולם אלא מאז הגירוש מגן העדן. מטרת המקרא היא בהחלט להביא את חידוש חיי גן העדן - אולם ברמה אחרת, מודעת יותר. סיפור ששת ימי הבריאה הוא אלגוריה לששת אלפי שנות התפתחותה של התרבות הנוכחית, ועל פיה אנחנו נמצאים כיום בסוף האלף השישי, זמן יצירתו של "אדם" - כלומר האנושות המאוחדת - כלומר זה הזמן לחזור לסיפור גן העדן, למצוא את עץ הדעת ולבחור בחיים (ראה "מבראשית עכשיו - מדרש ישראלי חדש" לפרשת בראשית).
יתכן שהייתה תרבות אוניברסלית שוויונית בעבר הרחוק, אולם תרבות זו הייתה נטולת טכנולוגיה מודרנית המתפתחת בימינו. היה צורך בניתוק מגן העדן ובאוריינטציה גברית, כדי לפתח את התרבות הטכנולוגית-מדעית שבייקון כה פילל לה. אולם עתה, משנאחזנו בעץ הדעת, זה הזמן לשוב אל עץ החיים ולייסד מחדש תרבות שוויונית ושיתופית, אשר תדע לנצל את הטכנולוגיה המתקדמת בצורה אחראית, בצורה של שיתוף בין המינים ובין האנושות - האדם - וכל הארץ החיה - האדמה.
בשלב זה ארשה לעצמי גיחה למציאות המקומית שלנו, ולסיים בכך שאוסיף לרשימת מייסדי אטלנטיס החדשה, המודעים והבלתי מודעים, חבר נוסף - מעריץ גדול של אפלטון - דוד בן-גוריון. בן גוריון דגל בשנות ה-30 בקונפדרציה קנטונית לכל ארצנו, ערבים ויהודים, והיה המנהיג היחיד של ישראל שלא היסס לדבר על הקמת מדינה שתהייה "אור לגויים". היה זה בן גוריון שהתעקש לקרוא ל"מדינת היהודים" דווקא בשם "ישראל" - ישראל המבוססת על המקרא וסיפורי בראשית – שבעצם מקדמים את תבנית התריסר - ולא רק על "יהודה", של הש"ס והפוסקים ותבנית העשרה. בימים אלו של מבוכה על צורתה העתידית של ישראל, טוב להיזכר שמייסדה השאיר לנו אופציות לייסודה כאן של "אטלנטיס החדשה" (מגוירת מן הסתם).
* חורחה לואיס בורחס "טלאן, אוקבאר טרטיוס אורביס" בתוך "גן השבילים המתפצלים". תרגם יורם ברונובסקי. ספרית פועלים.