ואדניה חמשה

ואדניה חמשה / אביגדור המאירי

"חמשת ראשי בתי-אבות" לעיר העברית, לעיר ובת בישראל הבכורה: תל-אביב. והעובדה הראשונה שניתנה לציין בהם היא: אופיים השונה זה מזה בתכלית.

האם מקרה בלבד הוא, שחמשה אנשים, שכל אחד מהם הוא אישיות בעלת אופי מיוחד, שבשום פנים אינה ניתנת להתמזג עם יתר חבריו, שדוקא הם מוצאים פתאום ענין אחד משותף, הבולע את כולם אל קרבו, יונק מהם כמתוך אדמה פוריה, צומח וגדל בהם, בדמם, בנפשם: באמונתם?

לולא גוונו העממי-יותר-מדי של המושג הנחמד בשימושו הרגיל, הייתי אומר: חמשה קונדסים הניחו את היסוד לבנין תל-אביב. משום שצריך להיות פעם ברור לכל: בלי טבע-קונדס אין להקים שום מפעל גדול ולדורות.

מדוע?
משום שאחד מסממני הרעל לכל מפעל הוא הרצינות המתרברבת, המראה עצמה באצבע, זו שאינה יודעת בת-צחוק קלילה מפיה. בלי מזיגת הטרגינקום והקומיקום לחטיבה אחת אין מעשה רב בעולם. בלי היסוד הטרגי אין התעוררות לפעולה, כשם שאין מעשה ניתוח מסוכן בלי פחד-המות המאיים; ובלי היסוד הקומי אין קפיצת-נחשון, שאינה יודעת סכנה מהי. והמאחד את שניהם בנפשו פנימה, היא: הבוהימה, האדם-הזאטוט קל התנועה – הקונדס.

נא להתבונן:
זיזנגוף: אדם קליל-תנועה עד כדי קלות-דעת כביכל. אוהב-חיים עד כדי שכחה עצמית שבשכרון אהבת החיים, אדם נוח גם לצחוק וגם להתרגז, תוך כדי כעס – מתפייס ומחייך, ותוך כדי צחוק – מרצין פתאום רצינות-מות. טבע "צועני" אמתי, בוהימה בעל לב טוב ומיטיב, שהכסף אינו נחשב בעיניו לצור בו על פי-צלוחית, אך לגבי הנצרך הסובל יודע הוא: ערכה של הפרוטה אין ערוך לה! – אדם אילגאנטי בעל נימוסי-מלך, ויחד עם זה אין כמוהו להבנת האדם הפשוט ולישיבה על כוס יי"ש איתו ולהתלוצץ על כל דבר כפתור נוצץ וצוארון מגוהץ. – בקיצור: אדם, שבעד מהתלה חדה מסוגל להפסיק לרגעים את הישיבה הרצינית ביותר. –
היוכל אדם לא-כמוהו לעשות מעשה רב?

יצחק חיותמן: אדם רציני עד כדי טראגיות. עמוס מוסר-היהדות עד כדי התמוטטות תחת מעמסתו, רואה כל הזמן את הנגעים, את הסבל ואי-הצדק, רואה את חלומות העתיד כהוויתו – ויחד עם זה מעיז לקפוץ מעל כל המשפטים הקדומים, מעל כל המכשולים האמתיים, המעשיים ולרצות דוקא את ההיפך מהם, את שאינו ניתן להגשמה, כביכול. הולך כל הזמן קודר ממעשי בני-אדם השקועים בעסקיהם הפעוטים, אך אינו פוטר עצמו מלעזור להם דוקא בעסקי-פרנסה פעוטים. סבל-עמו ממית בו כלש שמץ של הומור, כל מהתלה אצלו טרגדיה, אם קשורה היא במעשה-עמל. אדם, שכמעט אינו צוחק, שכן מן ההכרח הוא, שכל הומור יהא קשור בכשלונו של מישהו; או בכשלונו כחמרי, או בנפילתו המוסרית. בקיצור: פסימיסטן, הרואה עתיד מזהיר.
היוכל אדם לא-כמוהו לעשות מעשה-רב?

דוד סמילאנסקי: אדם, שברגע הראשון חושב אתה אותו לפקיד מובהק, לבעל כשרון של ישיבת שעות על שעות על כסא עבודתו – ואחר הכרה יסודית יותר פוקח את עינים לתכניותיו ולפאנטאסיה שלו, העוזבת לא רק את שולחן עבודתו, כי אם פורצת את קירות המשרד, מפוצצת את חלונותיו וממריא אי-שם באויר ללא-קרקע כביכול. – ויחד עם זה, כן, יחד עם זה מסוגל לשבת ימים על ימים על גבי ספר וללמוד את הפרק הנחוץ לו עד תומו, לא רק עד תמצית כונתו, כי אם עד חקר התהוותו של הספר עצמו: מסוד היקלטותו של הרעיון בראש המחבר ועד התגשמותו למעשה, לשלטון בחיים הממשיים. – בקיצור: מתמיד – פורח באויר, נקרן – שעם לכתו שוכח לכבות את החשמל, עמקן – שחלומו-שלו משכיח בו את מה שלמד.
היוכל אדם לא-כמוהו לעשות מעשה-רב?

יחזקאל דנין: אדם ששכח להתבגר, להזדקן ולהיות לאדם רציני. אין רגע טראגי כזה בחייו שלא יפרוץ מתוכו גיל-החיים, שלא יבצבץ בו ממנו איזו תנועה משמחת, מצחיקה או לכל הפחות מלה עליזה, מקנטרת, המביאה אותך במבוכה לרגע, ובשעה שכל חבריו יושבים רכוני-ראש באיזו דאגה, או לאיזה אסון – נכנס הוא ואינו שואל על שום דבר עד שלא עשה את שלו: עד שלא נגש לאחר מהם ולא נגח במצחו על מצח חברו עד כדי חבורה. בקיצור: קונדס מתי, ריש-דוכנא, מזיק, המביא גם את מלאך המות הקודר לידי צחוק.
היוכל אדם לא-כמוהו לעשות מעשה-רב?

עקיבא ווייס: אדם, שקשה מכל לעמוד על אפיו האמתי, היסודי. עם חסיד – מתחסד, עם ערום – מערים פי-שנים, עם פסימיסטן – רואה אפלה נדחת ועם אופטימיסטן – הכל, הכל יפה עד כדי ילדות. מי בנה את תל-אביב? הוא היה הראשון, שהרה את הרעיון ולחש אותו באזני חבריו בסוד טמיר. מי חשש שהרעיון לא יצליח? הוא שהזהיר את חבריו לרעיון, שלא יפריזו בדמיונות. מי האמין, שהרעיון יגדל וישגה? הוא שהביעה לא פעם את חששותיו, שהשכונה אחוזת-בית תעלה ותעבור על ראשם, אם ירצו ואם לא ירצו בכך. בקיצור: בעל אספקלריה בהירה-אפלה, נועזה-חוששת, מקוה-נואשת: חלק מכל אחד ואחד כחטיבה אחת.
היוכל אדם לא כמוהו לעשות מעשה רב?

הרעיון התגשם – וכל אחד מהם צדק בכל הויכוחים שלו עם חבריו.
חמשה אדני הבנין, שלוא היה חסר אחד מהם חלילה, היה הבנין מתמוטט, מתמסמס באבו, בביצתו, על חולות יפו הצורבים.