תל-אביב של מעלה

תל-אביב של מעלה / אביגדור המאירי

--- כל טיול כזה עם ר' יצחק חיותמן לארכה ולרחבה של תל-אביב, היה לי חויה מיוחדת במינה: נעימה ומצערת, מעודדת ומייאשת, מרגישה ומשקיטה, מאבלת ומנחמת כאחת.

יהודי זה, שהיה מן הממעטים בדבור בכלל, כיוון שנגעתי בעיר תל-אביב, מיד נפתחו אלפי מעינות-ישועה בלבו ואשדות-אשדות נבע הדבור מפיו. היה זה טיול בין הררי-אלף בתוך בקעת-העדן, שמכל צד שאונים מפלי-מים, אדירים, חלשים, קולחים, זורמים, לוחשים בלחישה ורועשים בחימה שפוכה ומתנפצים לריבוא רסיסי-טל נוצצים.

אך הנעימה החוזרת היתה תמיד אחת שהיא שתיים:

-      לא-א, לא כך הגיתי אותה! לא כך שערתי לי!...

ותיכף אחריה:

-      זה יהיה עוד אחר? מוכרח להיות אחר? הן ככה לא יצא כלום! כלום לא יצא!

*

אם דיזנגוף ורעיו היו בוני העיר העברית הראשונה, הרי ר' יצחק חיותמן היה ההוגה שלה. הוא הוא, שחלם אותה בהקיץ ושראה אותה עין בעין כעיר, כעיר הומיָה, כקריה עליזה ומבורכת – כעיר, ולא כעיירה, לא ככפר ולא כמושבה. כעיר גדולה לאלוהים ממש.

אז.

בתקופה הממדים הגמדיים.

בימי שעורי ההסתפקות במועט ובלבד שיהיה: בימי הלבנה והאריח.

אז, באותה תקופה ראה הוא פה פאריז, או לונדון רבתי בישראל: מרכז המזרח הקרוב. ומרכז ישראל כולל ומקיף בשביל כל רחבי הגולה ותפוצותיה.

וחבריו – מובן, שחייכו.

החיוך הזה היה טבעי, ולא חלומו-הוא התמים.

*

וגם אחרי כן, כשקנאי הגן והפרח, חסיד נאות-הדשא וצל-העפאים: שיינקין, הזדעזע בכל רמ"ח איבריו לחנות השלישית או השישית שפתחו בתל-אביב, ובחלחלתו העמוקה צעק כלפי ד"ר חיסין ודיזנגוף קלי הדעת: - תנו, תנו את הרישיונות לחנויות! מלאו את תל-אביב פחי-נפט וחביות-עטרן ודגים מלוחים! אני אומר לכם, אנו "נזכה" עוד לראות פה גם באנק!

ודיזנגוף המתון ענה במנוחה:

-            מילא, כולי האי! להגזים לא צריך בכל זאת?

גם תוך כדי ויכוחים אלה, שגם דיזנגוף חשב את אפשרות בנין-הבאנק בתל-אביב להגזמה – היה הוא ר' יצחק חיותמן עומד בצד ומלמל למי-שהוא:

-            לא רק באנק, כי אם גם בתי-חרושת, לא רק בתי-חרושת, כי אם גם מיניסטריון, ולא רק מיניסטריון, כי אם גם ארמון המלכות או הנשיאות, מה שתרצו!

*

כששאלתי פעם את דיזנגוף, המתוק באנשים, מה דעתו על ר' יצחק חיותמן, ענה:

- נכון, הוא היה טיפש עוד יותר גדול אפילו ממני! מכולנו יחד. הוא בכלל ראה פה מה שלא ראו לא נביאים ולא שפחות, לא על הים ולא בלבנת הספיר ועצם השמים לטוהר! אתה יודע, שחיותמן מעדיף את תל-אביב על ירושלים?

*

- ומה יהיה, אם יאסרו עלינו פעם גם את התנ"ך?! ניצור תנ"ך חדש! אוסרים עלינו את ירושלים? הנה. בונים אנו ירושלים חדשה! בלי פעמונים ובלי שותפים. – מה אמרתי? שותפים? איזה שותפים?! שותפים. – בלעדינו? לולא האמנתי, שיש בנו עוד הכישרון להתחיל את הכל מחדש – הרי לא הייתי בכלל יהודי, הייתי כופר בעיקר העיקרים! ומה היה לנו בצאתנו ממצרים?! – ובכן – ניסיתי למתוח את הנימה עוד יותר – ובכן, רוצה אתה, שתל-אביב תהיה במקום ירושלים?

הוא הביט בי רגע, ורק אחר כך אמר ביאוש:

-        לו היה זה תלוי ברצוני! אך הנה רואה אתה לאן זה מוביל. לא לירושלים, כי אם לסדום! כן, יקירי! "כסדום היינו, לעמורה דמינו!" הם חושבים: או גן ילדים, עם פרחי חן ועם לונה פארק – או ירושלים עם ישיבות תלמוד תורה וחסידים בלבד. ואני אומר, ירושלים, ככל עיר רבתי, אך שלנו, יהודית, ישראלית, של רבי עקיבא ור' חוצפית המתורגמן ור' ישבב הסופר ור' יהודה הקודש! והנה, הסוף הוא: הולכים וקרבים אנו אל סדום!

ובו ברגע:

-            אך הם לא יצליחו. אתה תראה! תבוא סערה תבוא מגפה, יבוא רעש אדמה – והם מוכרחים יהיו לחזור למוטב! אתה תזכה עוד לכך בעיניך! אתה עודך צעיר. ישראל נמשלו לזית! אני אומר לך! כל העולם יכול לעשות לו מדינה כחפצו, כמשחתו – אך אנו לא, אנו, או שנהיה אור לגויים – או שלא נהיה בכלל! –

*

ר' יצחק חיותמן:

"היהודי הפשוט" הראשון במעגל חיי, שלא הסתפק במלכות הנביאים, כי אם האמין בתוכנן של הפסוקים.

ואני, החי כל הזמן עם זכרו הרך והרענן – אינני פוסק לעשות את החשבון: כמה עלי לחיות עוד, עד שאקיים את מצוותו: לזכות לתל-אביב, שהיא ירושלים של מעלה?

ישמרני אלוהים מחיים ארוכים כאלה.

דייני, שטיילתי עם ר' יצחק חיותמן טיולים של-מעלה בתל-אביב של מעלה, היפה כל כך.

וכשרוחי מרה עלי מאוד – אני מזמין אותו כפעם בפעם ואנו ממשיכים את שיחתנו.