מבראשית עכשיו - הקדמה ומבוא

                                  מבראשית עכשיו
הקדמה:

השאלה שהדריכה אותי בספר זה היא האם יש בתורה (בכלל, ובספר בראשית בפרט) הדרכה כיצד לפתור את הבעיות הקיומיות של ישראל המחודשת בימינו ואת הבעיות המאיימות על כלל האנושות.

"שבעים פנים לתורה" אמרו חז"ל, והותירו אחריהם מאות מדרשים. היהדות הרבנית והנצרות – ובמידה רבה גם האסלאם – מבוססים למעשה על מדרשים לתורה. בעקבות תפוצתן של דתות אלו, שהשפיעו על ההיסטוריה, הפכה גם ההיסטוריה האנושית במידה רבה לתוצר של פרשנות תורה, או שההיסטוריה עצמה היוותה עוד שכבות של פירוש ומדרש לתורה. המדרש שאנו מביאים בספר זה מיוחד מכל המדרשים בהיותו "מדרש ישראלי חדש". הוא מסתמך אמנם על יותר מאלפיים שנה של מדרשים יהודיים (ומתייחס גם למדרשים הנוצרים ומוסלמים הנמצאים בבסיסן של דתות אלו) אבל – הוא יוצא מתפישה שהתורה נועדה להתחדש בישראל הדוברת עברית. למעשה, אפשר לראות במדרש זה מעין "מדרש שם ועבר" השואף לחשוף את המשמעויות העבריות של הטקסט הבראשיתי.

כפי שנראה בפרק המבוא, התורה אינה כתובה בלשון עבר שחלף ונגמר, אלא בלשון "עתיד מהופך" המייצג את הסדר העל-זמני של "היה-הווה-ויהיה". הפירושים שהוצעו לספר בראשית על ידי הדתות והכיתות השונות מזה יותר מאלפיים שנה הפכו, כאמור, לחלק מהמכלול. ניתן היום, ואפשר שצריך, לראות בספר בראשית ספר נבואי יוצר היסטוריה ובעל בשורה מיוחדת לימינו ולא רק ספר היסטוריה שעברה.

לטענתנו, רק בימינו שלנו, שבהם מתלכדת כל האנושות באמצעות טכנולוגיות של תקשורת ובקרה, ניתן לגלות את המטרה החשובה של התורה במלוא היקפה ואת משמעותה האוניברסלית לכל המין האנושי. מטרה זו מתמצה במאמר של פרק א' בבראשית – "נעשה אדם" – וליתר דיוק "נֵעשה אדם".

מדרש בראשית זה חושף תבניות-עומק שונות בתורה, שבחלקן לא נתגלו עד היום, המאפשרות לדעתנו לחשוף את הכוונה האמיתית של הכתוב. בין השאר, יש התייחסות לרובד בסיס תבניתי הבנוי לעתים על מספרים סמליים. אין הכוונה ל"קודים" של דילוגים (הנראים לנו מופרכים) או להכרזה הפופולרית על ספר "הקוד של משה" (הנראה לנו דברי הבל), אלא לקודים מספריים סמליים, בדומה לנוהלים פיתגוראים (בני התקופה של עריכת התורה) ובהמשך - ניאו-פיתגוראים (בני התקופה של "ספר יצירה" שעקרונותיו יוזכרו בהמשך).  נעשה גם שימוש מוגבל בגימטראות (נוהל ששימש את חז"ל ובעיקר את המקובלים פעמים רבות) אולם בעיקר בגימטראות שיש להן גם משמעות גיאומטרית, מה שנותן תוקף החסר לרוב לגימטריות השגורות. מאחר שברור לנו שלא כל קורא חש בנוח מול טיפול מתמטי או גיאומטרי בכתוב, ניתנו רוב ההארות המתמטיות בנספחים. במקומות אחרים ניתנו הנחיות עד היכן לדלג.

"מדרש שם ועבר" אחד המשמש במדרש בראשית הוא הסבר הפרשות על סמך שם הפרשה. השם נלקח כצופן המרכז את עיקר משמעותה של הפרשה.

ספר זה התחיל בשיעורים על פרשת השבוע בקהילת "יקר" בירושלים ונמשך בכתיבת הערות וקיבוץ גילויים במשך יותר מתריסר שנים. קטעים רבים הוצגו באינטרנט וזכו לעתים לביקורת והערות מקוראים. אני חייב תודה מיוחדת לד"ר אשר אדר. מיטב התודה לאשתי, תרצה ארזי, שהספר לא היה נכתב לולא עבודת העריכה המצוינת שלה.

על טיפוח חוש לתבניות אני חייב תודה למורי הדגולים, פרופסור ערי ז'בוטינסקי, באקמינסטר פולר, פרופסור כריסטופר אלכסנדר, יוליוס סטולמן ופרופסור גורדון פאסק ולידידי ג'והן מישל. תודותי לרב מרדכי עטייה, לפרופסור משה אידל ולאשר מדר שפתחו לי שערים לתורת הקבלה. תודה מיוחדת שלוחה לרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) שליט"א שפתח לי את הצוהר של תורת אדמו"ר הזקן של חב"ד לחכמה של התורה. אם זכינו כאן לחידושי תורה, הרי זה בעיקר בזכותם.
 

מבוא: ספר בראשית כתרחיש גאולה ומדריך לתיקון ביוגרפי

מאז מתן התורה, העמידו אותה הדתות הקשורות בה והניזונות ממנה (אלו המכונות הדתות המונותיאיסטיות) במרכז. אלפי שנים לא היה מערער על אמיתות סיפוריה, הלכה למעשה.

רק מן המאה ה-18 ואלך, כאשר התפתחו המדעים ונתגלו עובדות חדשות על העולם, באו עדויות גיאולוגיות וביולוגיות על התפתחות היקום במהלך מיליוני שנים שסתרו לכאורה את גרסת הבריאה אליבא דספר בראשית. אז ניחתה מכה אנושה על האמונה הפשוטה בתורה, בקרב נוצרים ויהודים כאחד. גם המחקר ההיסטורי והטקסטואלי המודרני, שחיפש ראיות לכך שכתבי הקודש של היהודים והנוצרים נערכו ושבו ונערכו שנים רבות לאחר המועד המקובל במסורת, הוסיף לערעור הסמכותיות של כתבי הקודש והתורה בכללם.

מהי אם-כן התורה?

טקסט ספרותי עתיק, שראוי שנעיין בו גם היום, באשר ערכו הספרותי-פסיכולוגי תקף עדיין? כתב קודש הנשגב מבינת אנוש ומשמש המתווך העיקרי בינו לבין האינסוף (כפי שגורסת, למשל, תורת חב"ד)?

האם עלינו לראות בתורה את הרקע התרבותי-פולקלוריסטי שעליו צמחה היהדות? או שמא – כגרסת הפרשנות המסורתית – כלי לבריאת עולם או לחידושו: "התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה... היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם" (בראשית רבה א, א).

אנו נציג גישה הכוללת את מכלול האפשרויות המנויות לעיל, ומגשרת ביניהן. אמת, נטען, התורה סיפקה בעבר צרכים אנושיים, והיתה בעלת השפעה מכרעת - לטוב ולרע - על ההיסטוריה האנושית, אבל עיקר חשיבותה והשפעתה צפונים לעתיד לבוא, מדורנו שלנו ואילך.

גישה זאת תיישב גם סתירה-לכאורה בין הכתוב: "תורה חדשה מאתי תצא" (ישעיהו נא, 4) וכן "כי מציון תצא תורה" (ישעיהו ב, 3; מיכה ד, 2) - כשההדגשה היא על לשון העתיד: התורה טרם יצאה מציון, אבל היא עתידה לצאת - לבין עיקרי האמונה של הרמב"ם, שהיהדות קיבלה אותם כעיקריה, ובהם: "שכל התורה המצויה בידינו היא הנתונה למשה רבנו עליו השלום", ו"שזאת התורה לא תהא מחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך."

לטענתנו, התורה שהיא בידינו מדורי דורות, עשויה להתגלות בימינו כתורה חדשה שלא שיערו אבותינו, והבנה חדשה זאת היא שתביא ליצירה חדשה, יצירה שהאדם יהיה שותף מלא לה.

גם בקרב המפרשים המסורתיים נוכל למצוא רמזים ואסמכתאות לחידושים מפליגים שיתגלו בעתיד, אשר לגביהם היה רחוק, ואילו לגבינו הוא עשוי להיהפך להווה.

ב"ליקוטי אמרים" של המגיד ממזריץ נאמר: "כי תורה חדשה מאתי תצא, שהתורה היא (מעין) קומה שלימה (של אדם) - עור ובשר גידים ועצמות. עור נקרא קליפת התורה, ובשר על דרך (שנאמר) מי שייגע עצמו (בתורה) טועם טעם בשר, וגידים על דרך (שנאמר) "ויגד להם", שאמר להם דברים הקשים כגידים. ועצמות פירושו שעצמיותה של התורה עדיין לא נתגלתה. כי הנה כל התורה מלוקטת מאנשים צדיקים, מאדם ואבות ומשה שהשרה שכינתו על מעשיהם. וזהו תורה שלימה, אבל בהירות עצמיות (התורה) לא נתגלתה עדיין עד שיבוא משיח ויבינו בהירות עצמיותה. וזהו תורה חדשה מאתי, פירוש מעצמיותי. וזהו שניבא יחזקאל שהוא ראה את בנין העתיד ואמר "התחינה העצמות האלה?" פירוש העצמיות של התורה....." (עפ"י "מגיד דבריו ליעקב" סעיף ו.).

רש"י, שנחשב גדול מפרשי התורה, פותח את פירושו לתורה בכלל, ולספר בראשית בפרט, בשאלה שמטילה לכאורה ספק ברלוונטיות של סיפור הבריאה: "אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החדש הזה לכם' (שמות יב, 2), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית.. שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה..".

זהו טעון מפתיע ביותר, על רקע ימי הביניים בצרפת, שבהם חי רש"י, בימים  של מסעי הצלב, כשבעלי הזרוע היו משתלטים וכובשים ארצות. והנה הפירוש מניח משטר בינלאומי, המבקש לבדוק ב"זכויות הלגיטימיות" של כל עם לארצו. למה אפוא עשויים דבריו לכוון, אם לא לימינו, אם לא לסכסוך המר של היהודים השבים לארצם עם "עם הארץ" של ימינו? האמנם רומז רש"י לאנשי גוש אמונים ונותן להם את התמיכה המוסרית שלא להתחשב בטענותיהם של התובעים זכויות לפלשתינאים?

אבל מיד מתעוררת קושיה נוספת: הלא אם ספר בראשית נעשה רלוונטי רק בדורנו, לשם מה צריך היה לחנך עליו מעל מאה דורות של יהודים בטרם זמננו?

הבה נוסיף ונעקוב אחרי פירושיו של רש"י לספר בראשית.

אחרי שני הפרקים הראשונים בספר, ששניהם - אגב - מכילים שני סיפורי בריאה אלטרנטיביים, ועוד נשוב ונדון בהם, מופיע סיפור גן העדן. אלהים אוסר על אדם וחוה לאכול מאחד העצים. לנחש יש הסבר לאיסור, והוא מבהיר לחוה: 'כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע' (ג, 5). 'כי ידע..' מן העץ אכל וברא את העולם", מפרש רש"י, ומוסיף "והייתם כאלהים - יוצרי עולמות". נוכל אמנם לטעון, בדרך ההשאלה, כי כל אדם, בכל דור, בונה לו עולם קטן משל עצמו, ושסך כל היצירה האנושית היא בריאה של עולם מלאכותי. אבל רק בדורנו נוצרה טכנולוגיה המאפשרת יצירת עולמות חדשים לחלוטין, במדבריות ובקטבים, ומתחת לפני הים; ובאופק נראית יצירת עולמות מאוכלסים בחלל החיצון ובכוכבי לכת שיוסבו למגורי אדם. יתר על כן: מבחינה תרבותית וטכנולוגית יצר דורנו את היצירה הגדולה, ההופכת את סך אוכלוסי הכדור לתושבי עיר גלובלית. רשת האינטרנט היא חידוש שלא היה כמותו בהיסטוריה, המחבר את כל האנושות למעין "מוח גלובלי" אחד.

שוב אנו רואים רמז, בדברי פרשנותו של רש"י, לראייה לעתיד לבוא, ולאו דווקא לימי התגבשות עם ישראל, או להתגבשות יהדות התלמוד, או לימי התגבשותה של הכנסייה הקתולית, זו שראתה עצמה כ"ישראל האמיתית".

בהניחנו שתכלית פירוש התורה היא לא רק ליהודים אלא לכל בני זמננו הבוחרים להתייחס אל התורה, בחינת 'כי מציון תצא תורה', יהיה עלינו לבחון את מופעיו של המונח "ציון" או "חובב ציון" או אפילו "ציוני", בפרשנות.

בהקדמה לספר הזוהר מובא מדרש על הפסוק 'לנטע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה' (ישעיהו נא, 16): "ולאמר לאלו.. המצוינים, כלומר היוצרים חידושי תורה מצויינים, עִמי אתה... (עם עין חרוקה), שפרושו להיות שותף עִמי. מה אני עשיתי שמיים וארץ בדברי, שנאמר "בדבר השם שמים נעשו", אף אתה כך, שבדברי החכמה שלך עשית שמים וארץ חדשים" (תרגום הסולם ל"הקדמת הזוהר" דף ה, א) כלומר: עתידה של ציון, ואם נרצה – של הציונות, הוא בשותפות של המצוינים שבבני האדם בבריאת שמים וארץ חדשים, כי מעשי בראשית עתידים עוד לחזור.

נפתח, אפוא, בכך. נסתמך על דברי התורה, ונשאף ליצור "שמים וארץ חדשים", חידושים מצוינים וחישובים, אשר יאפשרו לנו (בין שאר הדברים שיתגלו עוד בהמשך דיונינו) ליישב סתירות-לכאורה בכרונולוגיה של הבריאה, סתירות שהרתיעו רבים וטובים, לנוכח הוכחות מדעיות, ואולי נאפשר למשכילים בני ימינו לשוב ולבחון את התורה כתורת חיים וכמדריך, ולא רק כשריד מעניין של פולקלור.

העולמות וסדרי הזמנים של גרסאות בראשית

פרקים מ"ב ומ"ג בישעיהו משמשים הפטרה לפרשת בראשית, ולא בכדי. שני הפרקים הללו עוסקים בבריאה. פרק מ"ב בבריאת שמים וארץ, ופרק מ"ג בבריאת יעקב וישראל. כפי שנראה בסיכום, המהלך הכולל של ספר בראשית נע בין שני סיפורי בריאה אלו.

פסוק ז, בפרק מ"ג משך את תשומת ליבם של המקובלים. "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". הקבלה מסיקה מכאן בריאה ברמות שונות, ובתהליכים שונים: בריאה, יצירה ועשייה. יתירה על כן, היא רואה עולמות שונים שבהם מתרחשים תהליכים אלו: "עולם בריאה", "עולם יצירה" ו"עולם עשייה", שכל אחד מהם נפרד מן הבורא, המקיף ואופף אותם ומחיה את כולם. "עולמות" אלו מתייחסים לרבדים שונים של ההוויה האנושית הנקראים "נשמה", "רוח" ו"נפש" אשר עוד ילובנו בהמשך.  יש להבין כי יש לעולמות אלו סדרי זמנים שונים בתכלית.

אם נשוב אפוא לתיאור הבריאה בבראשית רבה (ראו לעיל), שעל-פיה התבונן הקב"ה בתורה כבתרשים או שרטוט של תוכנית וברא את העולם, ניתן בהחלט לשער מצב שבו במשך מיליוני שנים נוצרו חמרי הגלם, נערכו התוכניות ונשמרו במגירות ובוצעו בפרק זמן אחר, ארוך או קצר יותר.

הלא אפילו יצירתו של האדם בן זמננו אורכת כביכול "ששת ימי בריאה", אבל למעשה היא פרי תכנון בן מיליוני שנים: אדם בשר ודם המבקש ליצור דבר מה - זקוק לתבנית מחשבתית מתאימה. אבל התבנית המחשבתית, המאפשרת את התכנון, היא תוצאה של התפתחות הכלי המחשבתי - כלומר: מוחו של היוצר - בתהליך כימי וביולוגי בן מיליוני שנים, והתפתחותו התרבותית בת אלפי השנים, שהם הבסיס לתוכנית העכשווית שהוא עומד להעלות על הנייר.

אבל ייתכן שכל הדיון לעיל מופרך מעיקרו, איננו תקף וגם איננו נחוץ, אם נתייחס גם אל הזמן כאל ברוא שנוצר בתהליך. כי אם מושג הזמן נוצר בשלב כל שהוא, לא נוכל לשאול על הזמן שחלף לפני שנוצר הזמן. לכל היותר, נוכל לנסות ולבדוק מתי נוצר הזמן.

החוקרים השכילו לתת בידינו רמזים לתהליך, בכך שחילקו את חיי האנושות להיסטוריה ולפרה-היסטוריה. היסטוריה - מילה שאולה בשפה העברית - משמעותה בשפות שמהם נשאלה היא: סיפור (כך באנגלית - history מן המילה Story ,בצרפתית - histoire, בגרמנית - Geschichte, ועוד). כלומר – אנו מונים את הזמן מיום שלמדו בני האדם לספר את סיפורם, מיום שלמדו לתת משמעות לקיום האנושי. ההיסטוריה, אם-כן, היא המצאה תרבותית, המחייבת קיומם של כמה תנאים, שהעיקרי בהם הוא הזיכרון. לא זיכרון חולף של אדם, אלא זיכרון תרבותי קולקטיבי. זיכרון המחייב אמצעי רישום. הציידים-הלקטים לא נזקקו עדיין לעדויות, וכמעט לא השאירו אחריהם כאלה. עוד היה על האנושות לגלות את החיטה, לפתח חקלאות, להתיישב ישיבה של קבע, לבנות ערים, וללמוד כתב.

והנה מתברר כי המעבר לחקלאות - ראשית גידול החיטה - חל כאן, באזורנו ייתכן מאוד שבארץ ישראל עצמה, לפני כששת אלפים שנה (לא בכדי טוענת המסורת היהודית כי פרי עץ הדעת הוא החיטה, ועוד נדון בכך בפרקים הבאים). גם הכתב העתיק ביותר המוכר למדע הוא מן האלף הרביעי לפנה"ס, כלומר: בן ששת אלפים שנה לערך.

נשוב אפוא אל מקורותינו היהודיים, שעל-פיהם התרחשה הבריאה – או, סביר יותר, אירע "הגירוש מהגן-עדן" - לפני כ-5,770 שנה, ונגלה כי תאריך זה תואם, אכן, את בריאת עולמו של האדם - כלומר את בריאת הזמן. על-פי תפישה זו, לפני כששת אלפים שנה נברא הזמן, ונוצר עולם אפקטיבי של מרחב וזמן שבו האדם מתמרן. לפני כששת אלפים שנה נבטו גם ניצני השאלות על טוב ורע ועל טעם הקיום האנושי עלי אדמות. והעצים, עצי הדעת, שצמחו מניצנים אלו גדלים והולכים עד דורנו שלנו וניצבים עתה נכחנו, והצורך בתשובה נעשה נואש יותר ויותר.

הסיפור התנ"כי, יותר משהוא סיפור היסטורי - הוא סיפורה של שאלה מהדהדת זאת, ושל התשובה האפשרית לה. זו השאלה הראשונה, שמציג האל לאדם, כשהוא קורא אליו "אייכה?" 

נברר אפוא לעצמנו ראשית איה אנו במעשי בראשית.

מבחינת התפישה המסורתית, שעל-פיה (תהילים צ, 2) "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יחלוף.." (או כפי שנוסחו הדברים בברית החדשה, באיגרת השניה של פטרוס (ג, 8) - "יום אחד כאלף שנים בעיני  אלהים ואלף שנים כיום אחד") - אנו כולנו עודנו בתהליך ששת ימי בראשית.

סימוכין מסורתיים נוספים להקבלה זו - בין כל יום בריאה לבין כל אלף שנים - נוכל ללמוד מפרשנותו של ר' משה הדרשן, איש נרבון, שרש"י מרבה לצטט אותו. במדרשו "בראשית רבתי", הוא מייחס את בניין שני בתי המקדש - שנבנו וגם נחרבו באלף הרביעי לספירה היהודית - ליום הרביעי לבריאה, שבו נבראו המאורות: "ויעש אלהים את שני המארת הגדולים" – אלו מקדש ראשון מקדש שני שהיו גדולים מהמשכן… "ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי" – בניין בית המקדש וחרבנו היה באלף הרביעי" (שם, בראשית א, 19) [1].  בקבלה (שהופיעה בישראל עם תחילת האלף השישי) מקובל לגמרי מניין היסטורי זה, שלפיו אנו נמצאים כעת באלף השישי.

ובכן, בהיותנו באלף השישי על-פי הספירה היהודית, אנו מצויים ביום השישי לבריאה - יום בריאת האדם. זהו הזמן של "נעשה אדם" ובעצם הזמן שבו כולנו "נֵעשה אדם".

וכיוון שאנו מצויים בשלב בריאת האדם, עלינו להתייחס לפרשת עצי הדעת והחיים ולעונש שהם עלולים להביא - לא כאל אירוע מן העבר, אלא כאל איום ממשי בן ימינו. בהמשך נייחד דיון לאפשרות זו, שהיא כבדת משקל ומשמעות.

אבל לא רק לה, אלא גם למה שמשתמע מן המאמר התלמודי "שית אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב.." (בבלי, סנהדרין צז ע"א), כלומר: למסורות המייחסות את ימות המשיח וקץ הימים לתום ששת אלפים שנה, או לחלופין - למסורת הצופה בתום ששת אלפים השנה את המעבר מן "העולם הזה", ל"עולם הבא" - שהוא עולם בעל איכויות אנושיות ורוחניות שונות ומשובחות יותר.

בעניין זה, עניין העולמות האלטרנטיביים, מרחיב ספר קבלה עתיק - "ספר התמונה": בהמשך לרמז המדרשי על כך שהקב"ה "בורא עולמות ומחריבן" (בראשית רבה ג, ט), או על-פי גרסא אחרת: "בתחילה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין וראה שאין העולם מתקים והקדים מדת הרחמים ושתפה למידת הדין (בראשית רבה יב, טו), מפתח ספר התמונה שיטה של "שמיטות": מחזורי עולמות המתקיימים ששת אלפים שנה, ואז מחלפים בעולמות אחרים, שונים.[2]

הקבלה - בתורת הספירות שפיתחה - קיבלה חלוקה זאת למחזורי שבעת אלפים כמושכל ראשון, בהקבילה בין שש ספירות הבנייה (חסד, גבורה, תפארת נצח הוד ויסוד) לששת ימי הבריאה (כך בספר הזוהר ובספרים רבים אחרים), והאלף השביעי, המקביל לספירת המלכות ולשבת, ל"שבת העולמות". אבל דיונים רבים בקבלה מיוחדים למספר השמיטות שקדמו לבריאת העולם. התפישה היותר מקובלת (והצפויה יותר מבחינה דרמטורגית) היא זו הגורסת כי אנו כיום על ספו של העולם השביעי, המורכב כקודמיו ממחזורי שבעת אלפים שנה, כלומר: ספירה זאת אומדת את גיל העולם בארבעים ושניים אלף שנה.

אבל הקבלה טומנת בחובה הפתעות גדולות עוד יותר לבני דורנו: המקובל רבי יצחק מעכו, בן דורו של משה די לאון, כלומר: בן המאה ה-13; מחשב חישובים, שעל-פיהם גיל העולם הוא כגיל שמייחסים לו החישובים האסטרונומיים האחרונים.

בספרו "אוצר החיים" שנתגלה רק לאחרונה [3], בונה רבי יצחק חישוב קבלי על הפסוק שהבאנו לעיל: "כי אלף שנים בעיניך כיום..": 42,000 שנים (שכבר הסכימו עליהם קודמיו המקובלים - ששה מחזורי שבעת אלפים) כפול 1,000 (שנותיו של הקב"ה) כפול 365 ימים בכל שנה אלהית שכזו = 15,330,000,000 שנה. כלומר: קצת יותר מ-15 מיליארד שנה, מה שמקביל לחישובים המדעיים באשר לזמנו של "המפץ הגדול" (סטיבן הוקינס, למשל, בספרו "קיצור תולדות הזמן" מתארך את גיל היקום בין עשרה לעשרים מיליארד שנה).

הנה, אפוא, "עלה תאנה מדעי" למתרחקים מן התורה, בשל היותה מיושנת, או לא רלוונטית, על-פי חוקי המדע המודרני.

ואולם אנו נעדיף, במהלך פרקיו של ספר זה, לדבוק בספירה היהודית המקובלת, זו המשמשת את הלוח העברי, זו הגורסת כי לפני קרוב לששת אלפים שנה קרה משהו הראוי להיזכר, והוא אמור להימשך ששת אלפים שנה, כלומר: אנו מתקרבים לשיאו, או - לחלופין – לסיומו, כפי שמגדיר המקור התלמודי (בבלי, סנהדרין צז ע"א): "ששת אלפים שנה הוי עלמא (העולם קיים) שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים שנה ימות המשיח". אנו נמצאים איפא בשלהי ימות המשיח. היו כבר מדרשים ופירושים רבים לכך, והמפורט ביותר הוא של הגר"א – "הגאון מוילנה" [4].  מדרשנו מחדש בכך שהוא מביא בחשבון גם התפתחויות טכנולוגיות של ימינו (כגון האינטרנט) שלהן לא התייחסו המפרשים בעבר. 

 
מתי נכתב הספר

עד עתה  ניסינו להתמודד עם האתגר שהעמיד המחקר המדעי-פיזיקלי ביחס לסמכות התורה. האם נוכל להתמודד גם עם האתגר שהעמיד המחקר המדעי ההיסטורי-פילולוגי ביחס לחיבור התורה? האם חוברה התורה כולה על ידי משה, כקביעת המסורת? או שמא נערכה ונכתבה על ידי חבורות של כוהנים-סופרים עד לזמן חורבן בית ראשון והנביא ירמיה, ועריכתה הסופית היתה בימי עזרא (כהנחת אנשי חקר המקרא, כולל את החוקרים הישראליים)?

לזה המוכן להתייחס לעבודותיהם של חוקרי-המקרא, מתגלים טיעונים רבי משקל לכך שזמני כתיבת המקרא הם מאוחרים, אך הרתיעה ברורה גם היא: הפקרתם של כתבי הקודש לשולחן המנתחים של הניתוח הטקסטואלי האובייקטיבי עלול להמית אותם. איך יוכל אוסף של קטעים שנכתבו בידי אנשים רגילים להוות תורת חיים מקודשת? אבל תפיסת חיבורם-יחדיו מתוך עבודת קודש נבואית קולקטיבית, שבה רוח הקודש שבמקדש שבירושלים מנחה את ידי הסופרים ומשפיעה עליהם לצור את החומר הרבגוני מ "אותיות שבהן נבראו שמיים וארץ" ובתוך תבניות-בראשית, חוזרת ועושה את התורה למשל הנעלה של אפשרויות העשייה האנושית.

נבחין תחילה עד כמה משותף יש בין הגישות הסותרות-לכאורה. ההנחה המקדימה היא שהתורה חוברה כולה ע"י משה, לפני כשלשת אלפים וחמש מאות שנה, וההנחה המאחרת מתארכת את סיום עריכת התורה לפני כאלפיים וחמש מאות שנה. מתוך הפרספקטיבה של דורנו, ההפרש איננו כה גדול. מדובר בכתיבת התורה ו/או עריכתה בדיוק בתקופת האמצע - בין "בריאת העולם" כפי שהסברנוה עד עתה, לבין העידן שנועד למימוש תכליתה של התורה - התגשמות "התוכנית העולמית" של ששת אלפי השנים, שהתורה היא הקוד שלה. התורה  מביטה, אם-כן, על העולם בשתי פנים, אחורה לעבר הרחוק, וקדימה לעתיד המרוחק באותה מידה. סופרי התורה הכירו את העם שבקרבו ישבו וידעו כי ההיסטוריה רחוקה עדיין מהגשמתו המהירה של האידיאל שעליו חלמו. (בין אם נכתבו הדברים בידי משה, או בידי סופרים מאוחרים במקדש, התוכחה לעם והאכזבה מהסיכוי לבצוע מהיר ומיידי של ציפיות התורה, ניכר כמעט מכל פרק, והוא חזק ביותר בפרשת "האזינו" שבסיום ספר דברים.)

כתיבת התורה - או עריכתה - בידי סופרי המקדש, היתה ודאי שיאה של עבודת הקודש בישראל. מעמד הסופרים מוכר ומוזכר בבירור בתורה ובתלמוד. הסופרים שהעתיקו את מגילות התורה הוזהרו (בבלי, עירובין, יג) שהמוסיף או גורע אות - נמצא "מחריב את העולם כולו", כלומר שהגשמת תכליתו של העולם תלויה בדיוק הכתיבה, ושרשלנות תביא את החורבן המזומן לעולם, כי בגינה לא תתגשם מטרת התורה. לא רק הכוהן הנכנס לפני ולפנים של המקדש היה צריך טבילה והיטהרות, אלא גם סופרי הסת"ם, וודאי שכך חבורת הסופרים-הכוהנים אשר שכנו בעומק המקדש, הרחק מן העם וקרוב לקודש הקדשים ולהשראת השכינה. תיאורי מתן תורה  ע"י משה במשכן היו ודאי משמעותיים ביותר לסופרים-הכוהנים הספונים בתאי המקדש [5]. רוח הקודש, שנתנה השראה לנביאי בית ראשון ולסופריו, זו המתוארת באופן ציורי כל כך בספרי הנביאים, ודאי שרתה בעיקר סביב המקדש.

אבל כאמור, אפילו אז, בתקופת הזוהר של עם ישראל, מימי משה ועד לחורבן הבית הראשון, לא נתפס עם ישראל בעיני התורה וכותביה כמי שזכאי וראוי כפי שהוא, אלא כמעין חומר-גלם (ובעצם מין "ערב רב"), שדרוש לו עיבוד ותיקון, על  פי תבניות שהתורה מפרטת, תוך כדי תהליכים ממושכים, הנמשכים - כאמור - עד ימינו אנו.

סיפורי ספר בראשית, על מחזורי היחסים שבין האל לבני האדם ועל סיפורי האבות, חוברו במקורם - והובאו לתודעתנו - מתוך כוונה ותכלית לשמש לתיקונו של העם ולתיקונו של כל המין האנושי. דווקא משמעות מקורית זו של התורה היא המתבררת בימינו, שהם, כאמור, היום השישי - יום יצירתו של האדם.

מכאן אנו מגיעים לאפשרות של יישוב הסתירה-לכאורה בין הגישה המסורתית - שכל התורה הנתונה בידינו עתה נכתבה ע"י משה - לבין גישת-חקר-המקרא, שלפיה נערכה התורה - או אף נכתבה - בידי הסופרים של ימי בית ראשון. יישובה של סתירה זאת נראה לנו הכרחי, מפני זילות התורה.

גם חז"ל מסכימים כי "התורה נתנה מגילות מגילות" (שמות רבה ה, כב), ומכאן שהיה על הסופרים לצרפן ולחברן-יחדיו. אם נראה  אותן "מגילות" מקוריות כ"מגלות" את דבר האל, הרי שעבודת העריכה של סופרי המקדש היתה בחזקת "קיבוץ הגילויים" של דבר האל לבני ישראל, כפי שנשמרו במשכנים ובמקדשים השונים - במדבר, בשילה ובנוב, בירושלים, בשומרון ובדן. גישתנו מבקשת לשלב בין ההשקפות הסותרות-לכאורה הרווחות כיום בישראל, ממש בדרך שעשו זאת עורכי המגילות ההן. יש סבות מדוע דווקא נקודת מבטם של סופרי בית ראשון היתה עשויה לבנות את כתיבת התורה כעבודת-קודש נבואית התקפה מאוד לימינו אלו.

אם בכתיבה על בריאת האדם וגירושו מגן העדן, למשל, התכוונו לבשר על גלות-בבל הממשמשת ובאה ועל קיבוץ הגלויות העתיד לבוא בעקבותיה, הרי בכתיבה על נח הבונה תיבה להציל בה את שארית האנושות - יכלו לראות את עצם עבודתם שלהם, את כתיבת התורה (שמקומה הוא בתיבה/ארון הקודש). הצורך המידי הוא – אם-כן – לייצר כלי שישמר את הקוד. כלי שאם תיחרץ הרעה ויבואו חורבן וגלות - יגרום לעם לזכור לשוב למועד לארץ ישראל ולבנין המקדש בירושלים (אולי ביחד עם עשרת השבטים שהוגלו עוד מקודם).

לכן גרסת חקר-המקרא עשויה דווקא לתת לנו זווית-התבוננות עדיפה לתפיסת התורה כמכוונת בעיקר לימינו, ימי שיבת ציון ותקומת ישראל. סופרי-המקדש חיו בתקופה של התכוננות לגלות ולקיבוץ הגלויות של בית ראשון (ועריכה אחרונה בימי עזרא מלמדת אם-כן על הנחיה לבניה המחודשת). ייתכן שהם עצמם לא יכלו לחזות במודע את המסרים והזמנים שמעבר לאותה שיבת-ציון ראשונה, כמו אלה המכוונים לחידוש הציונות בימינו. אך מכניסתם לפנימיות הדברים ומתוך שהיו טעונים השראה-נבואית (לא פחות מהנביאים הגדולים, ישעיה וירמיה), יכלו להיכנס לתבניות-בראשית ארכיטיפיות ונצחיות של גלות וגאולה, ולכוון בעריכתם גם לימי שיבת-ציון השנייה ולבנייה מחדש של האנושות בימינו אלה, או לתיקונה.

לפי ספר הקבלה הקדמוני – ספר יצירה – ברא השם את עולמו "בספר ספר וספור". שלישיה יצירתית זו נדרשה בהרבה דרכים, ואפשר גם להקבילה לשלוש הנוסחאות שמביא ספר בראשית והן בריאה-יצירה-עשייה, או לשלוש הסאגות – זו של בני אדם, של בני נח ושל בני אברהם.

בחלק הראשון אני למדים על הסופר, הוא האלהים, (בורא המרחב החמשה-ממדי) אשר במגעו עם אדם הוא נהיה ל"יהוה-אלהים"; בנוסח השני נוצרים ומתרחשים הסיפורים המרתקים על אדם וחוה ועץ הדעת ועץ החיים ועל נפתולי קין והבל, ואילו בנוסח השלישי אנו מצויים בשטחי הספר של העולם הזה, ספורים ונמדדים בששת אלפי שנותיו.

ניתן לומר שנקודת המבט של מדרש בראשית המחודש היא זו של "נקודת ציון", כלומר של ירושלים, ומנקודת מבט זו נראים ההבדלים בין תריסר הדתות העקריות של "בני אברהם" כניתנים לאיחוי.

נומרולוגיה בראשיתית

בפרשנות המסורתית רב השימוש בגימטריות (יחוס ערך מספרי לאותיות התורה). החוקר מאיר בר-אילן [6] פרסם לאחרונה שני ספרים על "נומרולוגיה עברית", שאותה הוא מציג כשיטה לגיטימית חדשה לחקר המקרא. בר אילן מתייחס לערך הסמלי הקבוע של המספרים ודוחה לחלוטין את הגימטרייה ואת שיטת הדילוגים.

שיטתנו קרובה לזו של בר-אילן, אף שאינה מתנזרת מגימטריות (שהן כאמור נפוצות בפרשנות המסורתית ומהוות כלי עבודה בסיסי בקבלה בכלל ובקבלת האר"י בפרט), אך היא בוחרת לעסוק בגימטריות מסוימות – "גימטריות גיאומטריות" או "מספרים צורניים" - מספרים שיש להם משמעות סימלית מרחבית (ראה להלן).

האופנה האחרונה של חיפוש קודים מספריים ודילוגים בתורה, הביאה למבול של התחכמויות והיא עלולה להוציא שם רע לרעיון של מספרים שיטתיים ונושאי מסר במקרא. גם מדרשי הגימטראות הם בעיקרם שעשועים גרידא, העשויים להוכיח כמעט כל דבר, כפי שאמרו חז"ל: "קנין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות. תקופות וגמטריאות - פרפראות לחכמה" (אבות ג, יח). אולם יש קודים מספריים אותנטיים, אשר היו מקודשים בעליל כבר בעת חיבורם של כתבי הקודש. אסכולות המסתורין הפיתגוראיות, שגם הן נשבעו לשמירת הסוד, הן אולי הקצה הגלוי בעבודתם הנסתרת של הסופרים העתיקים.

"ספר יצירה" (שניתן לראותו כספר פיתגוראי מובהק) מדגיש את עניין הספירה, הספירות והמספרים במעשי בראשית (אף שהוא נמנע לחלוטין מגימטריות). מחבריהם של ספרי המקרא ועורכיהם נקראו "סופרים" וניתן להניח שהם דקדקו לספור את הפסוקים המלים והאותיות בספריהם. בפרשה הראשונה בספר בראשית, מכל מקום, אנו מוצאים אכן תבניות-בראשית, תבניות ראשוניות שמהן נוצרים עולמות שלמים.

לדעתנו, אפילו אם היו במקורן אקראיות, הפכו הגימטריות כבר לרובד פרשני מקובל. הגימטריות שנשאו משמעויות חשובות יותר אומצו על ידי דרשנים ומפרשים נוספים והפכו למדרש קלסי. ספר זה נוקט בעיקר ב"גימטריות גיאומטריות" שיש לערכיהן המספריים משמעות גיאומטרית.

המספרים החשובים לחקירתנו יהיו "מספרים צורניים" –       configurate numbers – המציינים צורות גיאומטריות בסיסיות  הנוצרות מהצבה של מספר מסוים של יחידות (כגון מטבעות או אבני משחק) על פני שטח (דו-ממדי) כגון מרובעים, משולשים, משושים, כוכבים משושים, כמו גם צורות בנפח (קובייה, פירמידה וכו') ואפילו יצירת על-קוביות במרחב של ארבעה וחמשה ממדים (שהוא המרחב בו מטפל ספר היסוד של הקבלה "ספר יצירה" [7]).


התבנית הפרקטלית של התורה

על-פי המסורת, האדם נברא בא' בתשרי. ראש-השנה שלנו איננו ציון לראשית הבריאה אפוא, אלא אנו רואים את הראשית ביום הששי - יום בריאת האדם, האדם בצלמנו ובדמותנו. לא קרו-מניו, לא ניאנדרטל, לא השוכן בגן עדן פסטורלי של נוודים-לקטים, אלא אדם העוסק בבעיות המעסיקות אותנו עד היום הזה.

"העולם הזה" הוא אפוא עולם אנושי, עם דילמות אנושיות, ולא כל סבך המבנים הגיאולוגיים בני המיליארדים והמיליונים. ועם זאת, קיים לדעתנו דמיון מסוים בין סדרם של תהליכים קוסמיים לסדרם של תהליכים תרבותיים. האחד הוא השתקפותו של השני, אם גם בזעיר אנפין.

גם אנחנו, כשאר בני העידן המודרני, נזקקים לדוגמאות מן המדעים החדשים כדי להמחיש זאת:

התפישה החדשה העוסקת בגיאומטריה של הטבע והקשורה בשמו של מנדלברוט, זו העוסקת בהידמות עצמית (self similarity) והמכונה "הגיאומטריה של הפרקטלים" [8], ממחישה – בעזרת ציורי מחשב מדהימים - חוק שהולם את ענייננו: דמות כוללת (שבמקרה של הקבוצה המתמטית המיוחדת הנקראת "קבוצת מנדלברוט" דמותה מעין בודהא גדול ישוב), חוזרת אין-ספור פעמים בצורות מוקטנות, הקשורות אל הדמות הגדולה בחוט בלתי נראה, והגיאומטריה, או הדמות, של הפרטים דומה לזו של הדמות הכוללת. כל אחת מהדמויות היא יחידה ואיננה זהה לחלוטין למשניה, אבל השינויים מחייבים אבחנה דקה.

נשוב למדרש שעסקנו בו לעיל, שעל-פיו "היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם", וננסה להבחין כיצד התבניות האלוהיות הכלליות, מופיעות - ממש כמו בפרקטלים - גם בפרטי הפרטים.

באופן פשטני למדי נוכל למצוא דגם זה בנושא שכבר נגענו בו - במחזורי ה"שמיטות". על-פי תפיסת המסורת היהודית, משמשים מחזורים של שבעת "ימי בריאה" הן ביצירתם של היקום וכוכבי הלכת, הן ביצירתה של ההיסטוריה האנושית, הן בשמיטות וביובלות, שהם חוקי התחזוקה הנאותה של האדמה - מקור הפרנסה - והן במבנה השבוע, בן ששת הימים והשבת, שהם חוקי התחזוקה הנאותה של האדם. 

גם כאשר נבחן את מבנהו הסיפורי של ספר בראשית, נוכל להבחין באותו דגם חוזר, כשבמהלך הפירוט מתבררת גם מגמה של התפתחות.

עצם מעשה בראשית מסופר בשלוש גרסאות, השונות בתכלית - לכאורה - זו מזו. הרבה מחוקרי המקרא רואים בכך עדות להרכבת מקורות שונים. מבחינתנו יש בכך מטרה, ואף כורח, סיפורי.

הגרסא הראשונה היא זאת של סיפור הבריאה בת ששת הימים, הנחלקים לשלושה ושלושה: שלושה ימי הופעת הארץ, או האדמה, ושלושה ימי הופעת החי, ששיאו - אדם. ההדגשה היא מבנית, ואפילו מתמטית, הסגנון הוא מלא שגב, אך ללא דרמה.

הגרסא השנייה היא סיפור גן-עדן, שעל-פיו אירעה הבריאה כולה ביום אחד ("..ביום עשות אדני אלהים ארץ ושמים"), בריאת האדם הקדימה חלקים מבריאת הארץ ("וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח"), ואפילו שם הבורא עצמו נשתנה. הסיפור הוא דרמטי וגיבוריו הם שלושה: אדם, חוה ונחש, ואליהם מצטרפים בהמשך שני בניהם המתחרים זה בזה, ובניו של קין.

השלישי הוא סיפורו של הבן השלישי - שת - אבי-אביו של אנוש, כלומר: אבי האנושות. שוב פותח הסיפור ביום אחד של בריאה - "זה ספר תולדת אדם ביום ברא אלהים אדם" (בראשית ה, 1). אדם הוא דמות שולית בסיפור, חוה ושאר בני אדם מן הסיפור הקודם - אינם נזכרים, או אינם קיימים כלל.

לכל אחד משלושת הסיפורים הנזכרים יש גם סיום אופייני.

סיומו של הסיפור הראשון הוא אידילי - "ויכולו השמים והארץ.. וישבת אלהים מכל מלאכתו".

לסיפור השני - המכיל שלושה תת-סיפורים, יש גם שלושה סיומים, כולם טראגיים. אדם וחוה מגורשים מגן העדן, הבל נרצח, קין נידון לנדודים, אבל בסופו יש גם תקווה: הוא בונה העיר הראשונה והיא מוקדשת לחנוך-חינוך.

הסיפור השלישי מסתיים בלידתו של נוח - זה שיחיה, אבל דורו ייכחד במבול.

לשלושת סיפורי הבריאה הללו נייחד דיון נרחב בפרק הבא. ראוי לציין כאן את המקבילה שבין ספור(י) הבריאה לבניין המשכן (המובא אצל מפרשים רבים ובפירוט רב בספר הזוהר). יש, כאמור, שלושה סיפורי בריאה, ויש שלוש חזרות על מבנה המשכן. שלוש חזרות אלה מקבילות לאבחנה שעשינו בין הבריאה (רעיון המשכן ותבניתו הנמסרת בהשראה אלוהית), ליצירה (בצלאל מתכנן ויוצר את המשכן) לעשייה (החומרים נאספים מהעם ומעובדים, והכוהנים באים לשרת במשכן). אלא שבפירוט שלושת סיפורי המשכן התהליך חוזר ומשתחזר בנאמנות רבה מההשראה האלוהית עד לביצוע בשטח, ואילו בתהליכי ההשתלשלות הרגילים של העולם ושל ההיסטוריה האנושית חלו קלקולים והשחתה.
 
עיון נוסף יבהיר לנו כי ספר בראשית כולו נחלק אף הוא לשלושה סיפורים, שסיומו של כל אחד מהם מביא לראשיתו של האחר, שיהיה ניסיון לשיפור ולהתפתחות.

הסיפור הראשון, סיפור בני האדם, מגיע לסיומו הטראגי במבול. זהו יום הבריאה הראשון, האלף הראשון מאלפיים שנות התוהו. הסיפור השני, סיפורם של בני נוח, מגיע לקצו - שהוא אולי טראגי, אבל אולי מלמד על פריצה - עם דור הפלגה, וזהו יום הבריאה השני, כלומר: האלף השני של התוהו, שממנו ואילך מתחילים אלפיים שנות תורה. תחילת אלפיים שנות תורה היא סיפור הבריאה השלישי - סיפורם של אברהם ובניו. גם הוא - ברוח הגיאומטריה הפרקטלית - נחלק לשלושה סיפורי משנה - סיפורי שלושת האבות - ותבנית אחת חוזרת בסיפורים הללו שוב ושוב, למרות הדמויות המשתנות. יש שהדמויות מקלקלות, יש שהן מתקנות, אבל ברור שאין "חטא קדמון". ההתנהגות האנושית משתפרת, וההבנה מעמיקה, עד ימינו שלנו.

כי אכן, גם סיפור דורנו הוא חלק בלתי נפרד מסיפור הבריאה. אנו עומדים עתה בסיפור הבריאה השלישי. לאחר אלפיים שנות התוהו ואלפיים שנות התורה, (שחלקם השני הוא ימי המקדשים ועריכת התורה), אנו עומדים באלפיים שנות משיח. היום החמישי היה היום של יצירת התלמוד והמדרשים, ועתה - ביום השישי - "נעשה אדם".

במהלך הפרקים הבאים אנסה לטעון, ולהוכיח, כי משמעות התבניות המשתזרות וחוזרות הללו שונה למדי ממה שטענה הפרשנות היהודית המסורתית. המסורת רואה בסיפורי התנ"ך תהליך של "בירור" נמשך, המצמצם והולך: מכל האנושות "נברר" עם-ישראל, וממנו - היהודים, שרק הם יודעים ומבינים את התורה. זוהי גישה שהתאימה לעם נרדף ומושפל בגולה. אבל התורה הלא ניתנה על סף הכניסה לארץ ונופקה בהמשך מן המקדש!

לדעתנו יש כאן ניסיון להציג כלל, ופרטים המדגימים אותו (כלל האנושות והעולם הם אדם, ופירוטו המרבי מתבטא בדמויות של יהודה ואחיו). הפרט מסמן מטרה הנרמזת בכלל, ומציב ממד נוסף של התקדמות. אך דמויות שנשארו בצד בסיפור זה יכולות גם הן להשתלב במהלך ההיסטוריה ולהתקדם באותה התבנית. כך, למשל, כאשר הפיץ מחמד את תורת האיסלאם, הוא גאל את דמותו הנשכחת של ישמעאל, וצירף את הערבים לבני אברהם.

לטענתנו, כיום - כאשר אנו נמצאים שוב בשלב מעבר בין גלות לישיבה בארץ - עשויה התורה להדריכנו בדרכים לא שערון אבותינו, מעצם היותנו יושבים בארץ חופשיים מחרדות הגלות, כאביה ושנאותיה ודוברים את שפת התורה בחופשיות כשפת אם. 
הוכחה לדרכנו, בבואנו לבחון את התורה כאילו לא ניתנה אלא לעתיד לבוא, ככלי שנעשה רלוונטי דווקא לדורנו, נעוצה בעצם הקשר עם השפה:

כל אחד מאתנו מודע לחלוקה הברורה לזמנים. האם כותבי התורה לא היו מודעים לכך?

התורה אכן פותחת, כפי שניתן לצפות, בלשון עבר: "בראשית ברא אלהים..". אבל מיד היא נוקטת לשון הווה ממושך: "..ורוח אלהים מרחפת על פני המים". ומכאן ואילך, על פני כל פרקי התנ"ך - הדיבור הוא בלשון עתיד, "ויאמר אלהים..". אמנם דורות של דקדקנים זיהו וו זו כ"וו היפוך", אך זהו רק שם שאינו מסביר דבר. נכון יותר לראות את "וו ההיפוך" גם היא כ"וו חיבור" של זמנים - חיבור של אירועים בעולם הזה של הזמן עם עולם נצחי (או ארכיטיפי) של התגלות, שהוא מעבר לזמן ובו העבר, ההווה והעתיד הם חטיבה אחת. אפשר גם לזהות את האות ו"ו - שצורתה כקו זקוף - עם הממד הרביעי של ספר יצירה – ממד הזמן (שנה בלשון הספר) מתחילת ההתהוות לתכליתה, בתוך המרחב שבין "עומק ראשית ועומק אחרית".

ניתן אם כן לראות את התורה כאילו היא כתובה בזמן נבואי שהוא זמן עתיד לגבי התורה, שהיתה מוכרת בעבר והופכת להווה בימינו.

נעבור אפוא לבחון את סיפור בראשית, לאור אפשרות זו.


הערות שוליים:
1.  נעיר רק כי חשבונות של רבי משה הדרשן שגוי, ובניין מקדש שלמה חל באלף השלישי לספירה היהודית.
2.   ע"פ פרופ. ג. שלום: "הקבלה של ספר התמונה ושל אברהם אבולעפיה", 8-9.
3.   "אוצר החיים" ליצחק דמן עכו. כתב יד 775 ספרית גינצבורג בספריה ע"ש  לנין במוסקבה. נסקר ב-(1993) Kaplan.
4.   ראה רפאל ב' שוחט: "עולם נסתר בממדי הזמן: תורת הגאולה של הגר"א מוילנה, מקורותיה והשפעתה לדורות". הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ח.
5.   קנוהל ישראל, "מקדש הדממה".