פרק א': פרשת בראשית
|
ג' ראשיות: בבריאה -קודים גי(או)מטריים; ביצירה (והיצר) -הגישה לעץ הדעת: בדימיון חויה או ניחוש? ראשית לששת מאבקי האחים; בעולם המעשה - שחר ההתיישבות והטכנולוגיה.
פרק א': פרשת בראשית –
תוכן העניינים:
מקומו של ספר בראשית בחומש, והתבניות של פרשת בראשית הראשונה.
1. מעשה בראשית א' - פרשת בראשית בגרסת עולם הבריאה
על הבריאה כמאמר / תבניות מספריות בסיפור הבריאה הראשון / האות בי”ת שבראשית ספר בראשית - הגייתה, צורתה ומשמעותה / האותיות שבמילה "בראשית"
כ"ח אותיות הפסוק הראשון בספר בראשית / המספרים 28 ו-27
המספרים 10 ו-32 בפרשת בראשית / שלושים ושתיים נתיבות הפליאה
המספרים 2701, 73 ו-37 / תבנית התריסר המקופלת בפרשת בראשית
תבנית השבעה וספר הזוהר
על המצווה הראשונה בתורה
2. מעשה בראשית ב' - פרשת בראשית בגרסת עולם היצירה
יצירה ויצריות - פירוש עניין עץ הדעת, וגורל האדם והאדמה
יהוה - יוצר בראשית / המשמעות הגימטרית-גיאומטרית של "שם הויה"
משמעות שמותיהם של גיבורי הדרמה סביב עץ הדעת
על הטופולוגיה של גן-עדן / עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע
עץ החיים מול עץ הדעת / יחסיהם במספרים / המפגש עם עץ הדעת בימינו
מיקום אפשרי אחד של "הגן בעדן מקדם"
מאבק קין והבל והחטא הקדמוני / בני קין והטכנולוגיה
3. מעשה בראשית ג' - פרשת בראשית בגרסת עולם העשייה
נספח 'א' – על תבנית עץ הספירות של הקבלה
נספח 'ב' – עולמות וממדים / "ספר יצירה" ופרשת בראשית / שם הויה כסולם רב-ממדי
נספח 'ג' – תבנית ירושלים של מעלה בפסוק הראשון של בראשית
מקומו של ספר בראשית בחומש, והתבניות של פרשת בראשית הראשונה.
על-פי תורת הקבלה המאוחרת (קבלת האר"י), יש לכלל ההויה תבנית בת חמישה רבדים (כל אחד מהם נמוך מקודמו), והם נקראים: 1."אדם קדמון", 2."אצילות", 3."בריאה", 4."יצירה" ו-5 -"עשייה". רוב השמות נלקחו מהפסוק הנבואי (ישעיה מג, 7) המפרט את מלאכת הבריאה: "כל הנקרא [כזכור, "אדם" הוא הקורא בשמות, (בראשית ב, 20)] בשמי (שם הויה) בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו". מחמשת רבדי ההויה, רק אחד - החמישי והתחתון שבהם - ניתן לתפישה חושית. אנו רואים את הנעשה, אך לא את תהליכי היצירה, לא את המחשבה המביאה לתכנון (הבריאה), לא את מכלול הכוחות - "הטבע" - שהוא בגימטריה 86, כערך המספרי של "אלהים" (יש לשים לב לכך שהמילה "אלהים" באה ברבים, כריבוי של כוחות - חוקי - "הטבע"). מורכב מכולם הוא עניין "אדם קדמון": מחשבת הבריאה היתה "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (א, 26) (גם כאן, אגב, התייחסותו של האלהים לעצמו היא בלשון רבים), מוטיב המודגש מיד שוב: "ויברא אלהים את-האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו". אם האדם הוא בצלם אלהים - גם ההפך נכון: "אלהים" הוא בצלם "אדם", וזה העניין הנסתר של "אדם קדמון" - שהוא ראשוני, ואפילו "אלהים" (לפחות באופן שבני אדם יכולים לתפוש) עשוי בתבניתו.
את המילה "בראשית" ניתן גם לקרוא, על-פי הזוהר, לא מלשון "בתחילה", כלומר בתחילה ברא אלהים את שמים ואת הארץ, אלא כשמה של ישות נסתרת אשר בראה את אלהים! "בראשית ברא (את) אלהים", או - שבאמצעות ה"ראשית" נברא האלהים. ספר הזוהר מזהה "ראשית" זו עם התורה, ואותה - עם ספירת החכמה, ומבסס זאת על הצהרתה של החכמה במשלי "יהוה קנני ראשית דרכו" (משלי ח, 22). בגרסתו זו הוא ממשיך את בראשית רבה, המציין (פרשה א, א) "ואין ראשית אלא תורה". את "אלהים", מזהה הזוהר עם ספירת הבינה, הנולדת מן החכמה. פסוק הראשית של ספר בראשית ניתן, אם כן, להיתפס כעוסק בבריאת האלהים, או במעשה הלידה של שמים וארץ, כאשר "בראשית" הוא האב, ו"אלהים" – האם.[1]
ספר הזוהר, הרואה בתורה גוף שקדם לבריאת העולם, מעין ספר כללים לבריאתו (ראה לעיל בפרק ההקדמה), התגלה לעולם בראשית האלף השישי לבריאת העולם. רק באלף השישי לבריאה - כלומר ביום השישי על-פי ספירתנו, שהוא "יום" בריאת האדם - יכול היה להיעשות השלב הנוסף: הניסיון להתמודד עם דמותו של "אדם קדמון". מן הספר "עץ חיים" של תורת האר"י, עולה התפישה כי אדם קדמון זה הוא הראשוניות שיצרה את בראשית (שהיא התורה), והיא שבראה את אלהים, שהוא כלל כוחות הטבע.
מבנה החומש כולו מתאים, במידה מסוימת, לסכימה זאת של חמשת הרבדים: ספר "בראשית" (צירוף המילים "בית" ו"ראש", ראה להלן) הוא ספרו של אדם, כפי שנראה להלן. ספר שמות - הנושא בחובו את סיפורי ההתגלויות הכבירות של האלוהות ביציאת-מצרים ומתן-תורה - הוא מייצגו של מישור האצילות. ספר ויקרא - אשר בו נקראים ישראל (ובני-האדם) לקיים את התורה - הוא במישור הבריאה. ספר "במדבר" - כלומר בדבור האלהי - הוא במישור היצירה, ואילו הספר החותם את החומש - ספר דברים - הוא סכום המצוות והמעשים שיש לעשות לתיקון האדם - ומתייחס, על-כן, למישור העשייה.
מעניין ואופייני הוא ששמות חמשת הספרים מהווים יחד משפט משמעותי, המקפל את תמציתו של תהליך בראשית וכל תהליך התיקון: "בראשית שמות, ויקרא במדבר דברים". כלומר: ראשית קרא האדם הבראשיתי שמות לבריות (בראשית ב, 20) ולצורך זה הוא קרא במדבר, בבריאה שכולה מאמרות – דיבורי האלהים - את הדברים המפורשים שיש לעשות.
נדון עתה בשלוש גרסאות הבריאה, המקבילות לעולמות הבריאה, היצירה והעשייה. לעולמות השונים יש איכויות שונות. הבריאה היא בריאה (ללא חולי), מערכת הגיונית-מתמטית שבה הכל טוב - ולכן גם אין בה דרמות, ואפשר שאינה מעניינת כ"כ את רוב האנשים. את הדרמות של מאבקי טוב ורע ואת ניחוח התאווה נפגוש רק בגירסת עולם היצירה. נייעץ לכן למי שאינו מתעניין כ"כ במבני-הגיון ומספרים לדלג על החלק הבא - ישר אל גרסת עולם היצירה.
1. מעשה בראשית א' - פרשת בראשית בגרסת עולם הבריאה
על הבריאה כמאמר:
בספר בראשית נאמר במפורש ובפשטות, שכל הבריאה בת ששת הימים נעשתה במאמרות אלהים, שמניינם עשרה – ועל התוצאה של רובם סוכם: "כי טוב".
1. "יהי אור" - וירא כי טוב
2. "יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים".
3. "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותֵרָאה היבשה"- וירא כי טוב.
4. "תַדְשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ" - וירא כי טוב מאוד.
5. "יהי מאֹרֹת ברקיע השמים להבדיל בין היום לבין הלילה והיו לאֹתֹת ולמועדים ולימים ולשנים. והיו למאורת ברקיע השמים להאיר על הארץ"- וירא כי טוב.
6. "ישרצו המים שרץ נפש חיה, ועוף יעופף על-הארץ על-פני רקיע השמים"- וירא כי טוב. 7. "תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו-ארץ למינה"- וירא כי טוב.
8. "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרֹמש על הארץ".
9. "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻהָ ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל-חיה הרֹמשת על-הארץ".
10. "הנה נתתי לכם את-כל-עשב זרע זרע אשר על-פני כל-הארץ ואת-כל-העץ אשר-בו פרי-עץ זרע זרע, לכם יהיה לאכלה".
לא נאמר "כי טוב" לא על ההבדלה בין המים העליונים לתחתונים ביום השני ולא על עשיית האדם ביום הששי. רק בהקשר הכולל – "וירא אלהים את כל אשר עשה (עם האדם בתוך מכלול הטבע) והנה טוב מאד". ההחלטה אם בריאת האדם היתה רעיון טוב תלויה במעשי האדם והחלטותיו, כפי שנראה בחלק ב' בעניין "עץ הדעת טוב ורע".
מאותם עשרה מאמרות-בראשית, שבעת הראשונים הם "דבור על" של ציווי אובייקטיבי ("אני-לז" בלשונו של בובר, או שפת-על בלשון הקיברנטיקאים), ואילו שלשת האחרונים – בעיקר השניים המופנים לאדם - הם "דבור אל" שיש בו פנייה לעצמי ולזולת, בנימה של התייעצות (לשון "אני-אתה").
גם במקורות מאוחרים יותר חוזר רעיון הבריאה במאמר, והבריאה מהדיבר האלהי. "בדבר יהוה שמים נבראו וברוח פיו כל צבאם" (תהלים לג, 6), וכן "לעולם יהוה דברך ניצב בשמים" (תהלים קיט, 89).[2]
יש הסוברים שבבסיס אמונת הייחוד חייב להיות אל בורא יש מאין ובריאה שנעשתה ברגע מסוים. בימינו, הסוברים כך ימצאו אישוש לקוסמולוגיה המקראית בתיאוריה הקוסמולוגית המודרנית בדבר "המפץ הגדול". אך הרמב"ם, למשל, שנטה לשיטת אריסטו על קדמות העולם, טען שאין חשיבות אמונתית להבדל בין בריאה חד-פעמית, לבין בריאה החוזרת ומתארעת כל הזמן.
האדמו"ר הזקן, מייסד תורת חב"ד, סבר - בהסתמך על הפסוק לעיל ("לעולם .. דברך נצב", כלומר לשון הווה) - שכל הבריאה חוזרת ומתרחשת מידי חלקיק זמן מזערי, בתוקף אותם עשרה מאמרות אלהיים העומדים ניצבים וקיימים לעד. יתר-על-כן, אותיות המאמרות - על-פי תפישה זו - הן חומר הגלם של כל תופעות העולם והן מתגלגלות בכל אופני השינויים והצירופים ליצור כל דבר ודבר, כדוגמת הדיבור והספור האנושי, שהם כולם בעצם צירופי אותיות.[3]
הניתוח שננתח את סיפור הבריאה הראשון בפרשת בראשית - יתייחס, לכן, למבני האותיות והמלים, בהנחה שצפונות בהן התבניות הקמאיות המשמשות לכל תהליכי הבריאה וההבראה-תיקון. נבחן את המלים והאותיות כאילו היו מעין נוסחה מתמטית של הוראות לבניית עולמות בתבניות בנות-קיימא.
למרות המניין הברור של עשרה מאמרים, אמר רבי יוחנן (בבלי, ראש השנה לב, ע"א) "בראשית נמי מאמר הוא" (גם "בראשית" הוא מאמר). אנו מבינים מאמירה זו כי אותיות המילה הראשונה ומילות הפסוק הראשון בספר בראשית מהווים "מאמר" נסתר המכיל את עקרונות הבריאה.
(הדבר דומה לנוסחה שכבר נגענו בה במבוא, שעליה מתבססת גיאומטריית הפרקטלים של קבוצת מנדלברוט. זוהי רק נוסחא קצרצרה:,Z2 => Z-a שעניינה תנאי התקיימותן ויציבותן של תולדות כל נקודת ציון במרחב דו - או תלת - ממדי, החוזרות ונכפלות בעצמן ועם כל שכפול גם מאבדות כמות קבועה. מתוך חזרה (איטרציה) זו נמשכת מורכבות עשירה - למעשה אינסופית - של "נופים", שבהן מתקיימת יציבות המקור, או שהיא נעלמת.)
תבניות מספריות בסיפור הבריאה הראשון
בפרשה הראשונה של ספר בראשית אנו מוצאים תבניות-בראשית, תבניות ראשוניות שמהן נוצרים עולמות שלמים. ראשית דבר, אנו מוצאים תבנית פרקטלית של הידמות-עצמית (self-similarity) כבר ביחסים של האות הראשונה, המילה הראשונה והפסוק הראשון של פרשת בראשית:
האות בית שבראשית ספר בראשית: הגייתה, צורתה ומשמעותה
על בחירת האות הראשונה של ספר בראשית נכתבו מדרשים רבים. המהר"ל מסביר שהבי"ת, שהיא האות השנייה באלפבית, מראה על השניות שבבסיס העולם הנברא. פרנץ רוזנצוייג (בספרו "כוכב הגאולה) מסביר שהיא מבטאת את הפירוט (בלשונו - Besonders), לעומת ההכללה שבאות הראשונה אל"ף (בלשונו - Alles)
ההגייה של האות בי"ת היא ההגייה הראשונה של ילד. התינוק לומד בדרך-כלל לאמר "אבא" לפני "אמא", למרות שהאם קרובה אליו בהרבה. כך גם הבריאה עצמה - הלידה - מתחילה בבית, לעומת החינוך והאילוף - חלק המצוות בתורה - המתחילים באות אל"ף: "אנכי יהוה אלהיך..".
משמעות האות בי"ת היא "בית", וכך גם צורתה. את המילה "בראשית" ניתן לפרק (בין השאר, ראה להלן) לשתי המילים "בית" ו"ראש", זו מכילה את זו. צורת הבי"ת הדגושה הפותחת את ספר בראשית מזכירה גם זרע (הדגש) בתוך רחם (שהוא הבית הראשוני של כל נולד). שתי המשמעויות הללו, לידה ובנייה, הן ענייניות כאן. צורת האות בי”ת נדרשה כבר בבריאת העולם, כתהליך לידה מרחם, שבו אינך יודע מה קודם למה, מה מלמעלה ומה מלמטה, אלא עליך להגיח החוצה ולהתחיל להתמודד. המילה השניה, "ברא", [החבויה כבר במילה הקודמת, "ברא - שית" (שש, ראה להלן)] פירושה גם הוצאה החוצה והפרדה, ממש כבלידה.
אך הבריאה של בראשית היא גם בנייה, בניית העולם המסודר - הקוסמוס - והקדמה לבניין המשכן - בית יהוה - בעולם. "בית" אשר בתוכו "ראש", כלומר מודעות, המסומלת בראש האנושי הכדורי.
ו' האותיות במילה "בראשית"
המילה הראשונה בתורה מורכבת משש אותיות, אשר הראשונה שבהן היא דגושה, ונחלקת, כך למדנו מספר "תיקוני הזוהר", לשתי מילים: "ברא - שית", כלומר "ברא שש" (שית בארמית היא שש). זוהי הפתיחה לבניית העולם בששה ימים. הסמל העתיק לבנייה המסודרת - הקוסמוס - היא הקובייה המושלמת, בעלת שש הפאות. תבנית הקובייה מסמלת קדושה הן ביהדות (צורת קודש הקודשים והתפילין), הן בנצרות (הקוביה של "ירושלים החדשה" בסיום התנ"ך הנוצרי) והן באיסלאם (הקעבה).
הפיתגוראים ראו במספר שש את הראשון מבין "המספר המושלמים", אלו שסכום המספרים שהם נחלקים בהם (במקרה של 6 - 1, 2 ו-3) שווה למספר עצמו, וראו בהם את סוד הבריאה המושלמת. נראה שגם מחבר ספר בראשית רצה להתחיל את הבריאה במספר מושלם כזה. סופר(י) התורה תארו את הבריאה כתהליך בנייה ששה-שלבי (כלומר מספר מושלם). כל יום בריאה הוא פאה בקובייה, כל פיאה בכל שלב מתחברת לקודמותיה, כך שהיום השלישי - הפאה השלישית - מוסיף ממד של נפח, ואילו היום השישי, הפאה השישית, סוגר את הקוביה ויוצר מרחב פנימי.
הדגש בבי”ת של בראשית הוא הרמז לאלמנט השביעי, למרכז המודע, המקנן בתוך הקובייה בת שש הפאות. המשפט כולו מכיל שבע מילים (צירופי אותיות) ומאשר את עקרון השבעה – את השבת.
שבע המילים וכ"ח האותיות שבפסוק הראשון בספר בראשית
הפסוק הראשון בתורה מורכב מ-7 מילים (ובלשון חז"ל "תיבות") ובהן 28 אותיות. בלשון ספר יצירה (שיידון להלן ובנספח "ב"), אלו הם שבעה "בתים" הבנויים מ-28 "אבנים".
לטענתנו, שני המספרים הללו אינם מספרים אקראיים, אלא מכוונים ביותר. שבע התיבות מתאימות לתבנית שבעת ימי הבריאה, המפורטים בסיפור הבריאה הראשון, הנובע מפסוק זה. שבע המילים נחלקות לשלוש הראשונות "בראשית ברא אלהים" המתייחסות לפועל ולארבע אחרונות "את השמים ואת הארץ" המתייחסות לפעול. תבנית זו, של שלושה וארבעה, תחזור למשל בהמשך ביצירת עם ישראל משלושה אבות וארבע אמהות.
אך יש טעם לציין גם כי המספר 28 הוא "המספר המושלם" השני. 28 נחלק ב-1, 2, 4, 7 וב-14, אשר סכומם הוא 28. יתר-על-כן, שני מספרים אלו, 6 כנגד אותיות המילה הראשונה, ו-28 כנגד אותיות הפסוק הראשון, מתקשרים גם למספרים הכל-כך משמעותיים בספר בראשית 3 ו-7. כך 1+2+3 = 6, ואילו 1+2+3+4+5+6+7 = 28. לכן ראוי להתחיל את סיפור הבריאה של הבורא המושלם, בשני מספרים מושלמים אלה.
המספר 28 מופיע, למשל, במניין כ"ח העתים - עת ללדת ועת למות וכו' (קהלת ג, 2) - המתפרשות על פני שבעה פסוקים. הוא מופיע גם בתבנית המשכן בפרשת תרומה: אורך היריעות שכיסו אותו היה 28 אמות (שמות כו, 2). ראינו מקודם את תמיהתו של רש"י על הפסוק הראשון בספר בראשית (ועל הצורך בספר בראשית כולו), והתירוץ שלו מתחיל בציטוט הפסוק (תהילים קיא, 6) "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים". והנה כנראה שלא במקרה כ"ח בגימטרייה = 28.
גלגל בן 28 חלוקות מקובל בשיטות אזוטריות שונות ומהווה ייצוג של החודש הסכמטי: ארבעה שבועות = 28 יום. גלגל השנה השמשי של ספר היובלים ושל כת מגילות ים המלח היה של 364 ימים, שהם מכפלה של 28 – 13 X 28 = 364. בדיאגרמות צוּפיות רבות, כולל בכיפה במסגד אל-אקצה שבהר הבית, מופיע מוטיב של גלגל המורכב מ-28.
בימינו התפרסם מבנה של גלגל מזלות בן 28 קטעים, "דיאגרמת ירושלים של מעלה" שחקר ג'והן מישל[4]. מישל טוען כי רוב המונומנטים הקדומים בעולם, בהם הפירמידה הגדולה והמקדש הניאוליטי של סטונהנג' שבאנגליה, מבוססים על הפרופורציות של דיאגרמה זו. הדיאגרמה מראה, קודם כל, את תמונת חנייתם של השבטים מסביב למשכן. אותה תבנית, המכוונת למשכן ולמקדש לעתיד מקופלת כבר במשפט הראשון של בראשית: אותם שלושה מספרים של אותיות הפסוק הראשון - 6, 22 (ראה להלן), 28, ומספר המילים שבו, כלומר 7 - הם הם מרכיביה של "דיאגרמת ירושלים של מעלה" המוסברת להלן בנספח "ג" (ונחזור עוד ל"תבנית ירושלים של מעלה" כשנגיע למסעותיו של אברהם ואח"כ להצבת תריסר השבטים, שתתגלה כתולדה של מעשי בראשית וכתכליתם.)
ההפרש בין שני המספרים המושלמים, 6 אותיות המילה הראשונה, ו-28 אותיות הפסוק הראשון הוא 22 אותיות – כלומר בדיוק כמספר אותיות האלף בית העברי. 22 האותיות הן ה"מילוי" של המספר המושלם הראשון כדי להגיע למספר המושלם השני – אבל גם הבסיס שעליו נבנים כל המילים והשמות.
[מוטיב חשוב, שאליו עוד נשוב בסיפור עץ הדעת הוא, שאותן 22 אותיות עבריות נמשלות לחטה המזינה ומקיימת את האדם: "ולכך נקרא התורה לחם על-דרך-משל הלחם הגשמי שסועד הלב ומחזקו... וכך בחינת לחמה של תורה והוא עשוי מחטה בחינת כ"ב (22) אותיות התורה כמנין 'חטה'." (הרש"ז, ליקוטי תורה לשיר-השירים כה ב').]
הפסוק הראשון מכיל שבע מילים ואילו הפסוק השני מכיל 14 מילים – בדיוק כפליים - להעיד על התרבות והתפשטות הרמונית של הבריאה. האבר הבא בסידרה זו הוא של 28.
הפסוק הראשון (וחצי השני – יחד 11 מילים) מורכב מ-11 אותיות שונות, כלומר משתמש במחצית מאותיות האלפבית העברי:
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (והארץ היתה תהו ובהו)
נוכל לסכם אפוא סיכום ביניים ולציין כי סיפור הבריאה הגלוי מכיל גם משל מספרי נסתר (נסתר לפחות לגבי הדורות ששכחו את הקוד) של בריאה ויצירה שלמה.
אך הקודים המספריים שבפרשה אינם מתמצים במספרי אותיות ומילים, אלא גם במספר חזרתן של מילות המפתח בסיפור, שספירתן פשוטה יותר מחישובי אותיות וגימטריות.
המספרים 10 ו-32 בפרשת בראשית
בקטע הבריאה הכולל את עשרת המאמרות (כלומר, את ששת ימי הבריאה) עד לסיכום: "וירא אלהים את כל-אשר עשה והנה טוב מאד.." מופיע השם "אלהים" שלושים ושתיים פעם, (בהמשך יופיע המונח אלהים עוד שלוש פעמים, בפסקה העוסקת בהכרזה על השבת). יש לנו, אם-כן, תבנית מילולית המורכבת מעשרה (מאמרות) ומשלושים ושתיים (הופעות אלהים). בתבנית זו עוסק בפרוטרוט ספר-יצירה - הקדום שבספרי הקבלה[5] - וזו לשונו:
"בשלושים ושתיים נתיבות פליאות חקק יה... וברא את עולמו בשלושה ספרים בספר בסופר וסיפור. עשר ספירות בלי מה ועשרים ושתיים אותיות.."(ס' יצירה, פרק א, מאמרים א, ב).
תבנית עשר הספירות היא התבנית הבסיסית הכללית (והנסתרת) של ההויה, הבריאה, האדם ועולם התיקון, ומרבית המקובלים עסקו בה לרוב. (נציין מהם את "ספר הבהיר", "שערי אורה" ליוסף ג'יקטילה וכמובן את ספר הזוהר. מאז פרסומם, מקובל לראות בעשר הספירות את תמצית תורת הסוד היהודית). אין לכן צורך להסבירה כאן (תמציתה מובאת בנספח 'א'), אך נעלה היבט אחד שהוא חשוב להבנת התגשמותם של מעשי בראשית בימינו, אשר עליו טרם נתנו המפרשים את דעתם.
תבנית-בראשית העשרונית, הבונה את אילן הספירות, תביא אותנו למערכת המורכבת של 1010. זאת, בהנחה שכל ספירה מורכבת ממכפלת עשר של הספירה שתחתיה, (ובלשון אחרת, שלעשרת מאמרות-בראשית יש מבנה פרקטלי, וכל אחד מהם מורכב גם הוא בתבנית העשרונית, כך שכל מאמר-בריאה מרבה את אפשרויות היצירה פי עשרה), סה"כ: עשרה ביליון.
על-פי תיאוריה שפיתח החוקר האנגלי פיטר ראסל, בספרו "המוח הגלובלי"[6] , עשר בחזקת עשר הוא בדיוק מספר היחידות הנחוץ למערכת, כדי שתוכל לצמוח למערכת מורכבת לאין שיעור, המאפשרת הופעה של תופעות מפותחות יותר וחדשות בתכלית. זהו, למשל, מספר האטומים הממוצע בתא חי, וזהו, למשל, מספר תאי העצב בקורטקס - החלק ה"חושב" או חלק המודעות - שבמוח האנושי. סדר גודל זה - 10 על 10 - מתייחס גם למספר הכוכבים שמונה הגלקסיה שאליה אנו משתייכים - גלקסיית שביל החלב - וכך היא גם ההערכה של מספר הגלקסיות ביקום. ראסל טוען כי האנושות על-פני כדור הארץ עתידה להיעצר ולהתייצב על אוכלוסייה של כעשרה ביליון, שתאפשר - מבחינה כמותית - מעבר לסף חדש של ארגון כלל אנושי, אשר יפעל כיצור אחד, בעל תודעת-על, ממש כפי שהמוח הוא מארגן העל של הנוירונים שמהם הוא נוצר.
גם הפילוסוף אנגלס, שותפו של מרקס, ניסה לקבוע כלל היסטורי, שעל-פיו כמות הופכת לאיכות, בשלבי מעבר בהתפתחות היסטורית-חברתית. יותר פועלים - טען - עשויים להביא לסף של איכויות חדשות. ראסל קורא ליצור-על זה, המורכב מכ-10 מליארד יצורי אנוש הקשורים-יחד, בשם "המוח הגלובלי". אולם אנו נוכל לקרוא לו פשוט "אדם"; זה הנוצר והולך לקראת סוף האלף השישי על-פי הלוח היהודי, תאריך שיחול בשנת 2240 למניין האזרחי.
שלושים ושתיים נתיבות הפליאה
למרות המדרש המקובל של ספר יצירה, נראה כי המספר 32, מספר "נתיבות הפליאה" בספר יצירה, אינו רק סכום העשרה ו-22 האותיות, אלא הוא גם מהות שלמה ומשמעותית בפני עצמה. גם פירושים מסורתיים לספר יצירה, המפרשים את "32 נתיבות פליאות חכמה" כסוגי "שכלים" שונים (למשל פירוש הראב"ד), אינם עושים אבחנה פנימית של 10 ו-22.
מבחינה מספרית טהורה, 32 הוא 2 בחזקה החמישית. בראשית דיוננו זה סקרנו את התבנית המחומשת של ספרי החומש ושל "העולמות" בתורת הקבלה המאוחרת. אם נאמר שהספרה 2, כמו האות בי”ת שדנו בה כבר, היא סמל לחלוקה ולאבחנה, הרי שהמספר 32 יתאים לייצג את מרחב האבחנות המתהוות במעבר בין חמשת העולמות. כבר בעולם הנסתר של "אדם קדמון" יש אבחנה מסוימת (שסמלה הוא האות בי”ת בתחילת ספר בראשית), שאחרת לא ניתן לדבר עליו כעל "עולם" המכיל מרכיבים (2). אבחנה ראשונית זו מתפרטת בעולם שתחתיו (עולם האצילות) לאבחנות נוספות (4). האבחנות הללו עוברות בעולם שמתחתיו (עולם הבריאה) אבחנות נוספות (8), וחוזר בעולם היצירה (16); עד שבעולם העשייה - הגלוי במידה רבה לעינינו - יש כבר 32 סוגי אבחנות. המספר 32 קשור בחכמה, מכיוון שחכמה היא היכולת להבחין בקיומן של האבחנות - כמו גם באפשרות לבטלן ולהחזירן למצב של אחדות.
ניתן להבין זאת בצורה גיאומטרית, המונחת כבר בבסיס ספר יצירה. את העולם הזה, עולם העשייה והיצירה, ניתן לדמות לקוביה תלת ממדית ("המרחב הקרטזיאני") שלה 8 פינות, 6 פאות ותריסר צלעות. ניתן לדמות "על-קוביה" (Hypercube, Tesseract) ארבעה-ממדית, המתייחסת אל הקוביה כמות שהקוביה מתייחסת לרבוע, ואשר לה יש 16 פינות 24 פאות ו-32 צלעות. ספר יצירה מאפיין ממד רביעי זה כ"שנה" – כלומר ממד זמן. ניתן לדמות גם "על-על-קוביה" חמישה-ממדית, ואשר לה 32 פינות. ספר יצירה מאפיין ממד חמישי זה כממד ה"נפש".
כלומר, המספר 32 הוא אופייני גם לעל-קוביה וגם לעל-על-קוביה, ושלושים ושתים צלעות העל-קובייה הן כנגד 12 צלעות הקובייה שבעולם הנגלה. כאן גם מתגלה שוב הקשר שבין המספרים 32 ו-10, שכמו שהריבוע בנוי מארבעה קוים והקוביה מששה רבועים, העל קוביה בנויה מ-8 קוביות ואילו העל-על-קוביה בעלת 32 הפינות בנויה מ-10 על-קוביות בעלות 32 צלעות.
משמעות עקרונית וחשובה של המספר 32 במקרא היא שהוא ערך הגימטרייה ל"ב, ולכן קשור עם ה"לב" המטפורי – מרכז הרגשות, בעיקר האהבה והחמלה – ועם "חכמת הלב".
מייצג וויזואלי מרהיב ביותר של העיקרונות המתבטאים במספר 32 מצוי בהר-הבית - בתבנית המפוארת שעל תקרת כיפת הסלע. דומה שהמוסלמים של היום אינם מודעים למשמעויות הללו (כפי שגם היהודים כיום אינם מודעים למלוא המשמעויות של המספרים והתבניות שבתורה), אך ייתכן מאוד (ויש לכך סימוכין ממקורות נוספים) שהאומנים-המתכננים הצופיים של ההיכלות שבהר-הבית, נמנו עם הכיתות העתיקות של ה"בונים החופשיים" ובעלי סוד אחרים (כמו החבורות של הפיתגוראים והמקובלים), אשר העריצו את דמות המלך שלמה וחקרו את סודות מקדש שלמה והמשכן, ואשר חפצו להיות בעלי רוח חכמה כשל בצלאל[7], ש"היה יודע לצרף את האותיות מהן נוצרו שמיים וארץ" (בבלי, ברכות נה, ע"א) ושל "חכמי הלב" שבנו את המשכן[8]. מכל מקום, מעניין לציין כי באזור המקודש בירושלים נמצאים גם כיום מייצגים מובהקים (אף אם בלתי מוכרים) לסודות בראשית והמקדש. להלן נשתמש לכן בתבנית זו להסביר בעניין עצי הדעת והחיים.
המספרים 2701, 73 ו-37
יש עוד תבנית מספרית מעניינת הקשורה לפסוק הראשון של בראשית שנזכיר כאן בחטף (אך נרחיב עליה בנספח בסיום). הערך הגימטרי של סכום כל 7 המילים בפסוק הוא 2,701. מספר זה הוא עצמו "מספר משולש" של 73 שורות, (מספר האלמנטים בתבנית משולש – 3, 6, 10, 15, 21, 28....[9]) אבל הוא גם מכפלה (ולכן מלבן) של שני מספרים מעניינים – 2,701 = 37 X 73. שני מספרים אלו הם מספרי תבנית – figurate numbers – והתבנית שלהם היא כוכב בעל שש פינות, דוגמת תבנית "מגן דוד" (13 יחידות). שניהם מורכבים מהספרות של המספרים הבסיסיים בבראשית ובספר יצירה – שלוש ושבע. ובנוסף לכך, יש לשני מספרים אלו ערכים גימטריים כשל המילה "חכמה": "חכמה" ערכה בגימטרייה רגילה 73, וב"גימטריה קטנה" (שבה לכל אות ערך מספרה הסידורי) ערכה 37. יש בכך אמירה גיאומטרית כי הפסוק הראשון משמעותו אכן "בחכמה (כפולה ומכופלת) ברא אלהים את השמים ואת הארץ". זוהי רק ראשית הופעתו של "המספר הכוכבי" 37, שעוד ילווה אותנו בהמשך במופעים רבים ושונים, בעיקר ביחס לתריסר שבטי ישראל, והם יסוכמו בנספח כללי בסוף הספר.[10]
[איור 1: תמונת המספר הכוכבי השלישי - 73 (בגימטריה: "חכמה"), כאשר כל אחת מיחידותיו מכילה את המספר הכוכבי השני - 37 (בגימטריה: "יחידה"), וכל אחד מהם מכיל את המספר הכוכבי הראשון – 13 (גימטריה: 'אחד" וכן 'אהבה") והוא מובלט בצבע כהה יותר. מספר האלמנטים 37 X 73 = 2701 הוא הגימטריה של הפסוק הראשון של ספר בראשית – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ".]
תבנית התריסר המקופלת בפרשת בראשית
תבנית עשרת המאמרות ועשר הספירות היא תבנית העומק המוכרת של ההויה, הבריאה, האדם ועולם התיקון, ועוד נזכירנה ונשתמש בה גם אנו הרבה בהמשך. אולם יש עוד תבנית נסתרת, המקופלת כבר בפסוק הראשון בבראשית והיא נפרשת ומתפרשת בהמשך ספר בראשית, בסיפור בני יעקב ויסוד השבטים, ובהמשך ספרי המקרא מכתיבה את האופן שבו חנו השבטים מסביב למשכן ואת חלוקת הארץ לנחלאות. זוהי תבנית התריסר.
מאלף לגלות כי ספר יצירה, אשר העלה לראשונה במפורש את עניין "עשר הספירות", אינו עוסק במניינים של עשר, אלא מעדיף מניינים של 3, של 7 ובעיקר של תריסר. אנו יודעים כי השימוש בתריסר - כחלוקה של גלגל המזלות - היה מקובל מאוד בעולם העתיק וגם בישראל, ועדות לכך מצויה ברצפות הפסיפס של בתי-הכנסת מתקופת בית-שני ואילך ובהמנונות למזלות אשר שימשו כנראה באותם בתי-כנסת.
לכן מפתיע למצוא כי התריסר אינו נזכר במפורש בסיפור הבריאה (ניתן אפילו לחשוד שהוא מוחבא במכוון, כדי שלא לתת משנה תוקף לפולחני הכוכבים והמזלות שרווחו בעולם העתיק), אך אין ספק שהוא מרומז. אם נקבל כי סיפור הבריאה-בששה-ימים בא לאשש את תפיסת הקוסמוס כקובייה, לא נוכל להתעלם מכך שעל-פי הגיאומטריה המרחבית האלמנטרית, לכל קובייה בת שש פיאות יש תריסר צלעות. בעוד שהקובייה המושגית נבנית משש הפאות, כאשר בונים את הקובייה בפועל, הבנייה היא באמצעות הצבת שתים-עשרה צלעות. גם בספר בראשית יש צורך בהולדת תריסר השבטים כדי שאפשר יהיה להגשים את התוכנית האלוהית, המתבטאת בתבנית ששת ימי בראשית. אך נכון גם, כפי שנראה בהמשך, שהמקרא מעדיף לעבור מעבר לתריסר אל ה-13.
תבנית השבעה וספר הזוהר
כפי שהראינו בניתוח לעיל, יש 7 מלים בפסוק הראשון, ו-7 פסקאות בסיפור הראשון - כנגד שבעת ימי בראשית.
תבנית השבעה היא, קודם כל, תבנית שבעת ימי הבריאה ו"שבע ספירות הבניין", ששמותיהן נובעים ברובם מאמרתו של דוד "לך יהוה הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, כי-כל בשמים ובארץ, לך יהוה הממלכה...." (דברי הימים א' כט, 11).
מדרש הזוהר לפרשת בראשית בונה את ההקבלה בין שבעת ימי בראשית לבין שבע הספירות התחתונות, "ספירות הבניין", בפירוט רב. הזוהר מתעכב, כזכור, על המילה הראשונה - "בראשית" - ומתרגמה לארמית: "ברא שית" - או בעברית: "ברא שש". כלומר: בראשית נבראה תבנית שש ספירות הבניין, שבעזרתן נברא העולם בששה שלבים.
כבר התלמוד התייחס במקומות שונים לרעיון בדבר "אותיות בריאה": "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ", ורבי עקיבא התפרסם כמי שדרש כל אות ואות שבתורה והתייחס באינטנסיביות גם לכל התגים המקשטים כמה מהאותיות. אך רק כאלף שנה אחר-כך ניסו המקובלים בכלל, והזוהר וספיחיו בפרט, ליצור סכֶמה מדעית שלמה, לפרש כל מילה וכל אות בסיפור בראשית, ולהראות כיצד מקופלות בהן ההוראות הבסיסיות לבנין העולמות.
את המילה "אלהים" רואה הזוהר כצירוף דינמי של "מי" ושל "אלה", בהתאם לפסוק (ישעיהו מ, 2) "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". הזוהר מפרט ומציג את הבריאה כתהליך דינמי בתוך "אלהים", תהליך שבו "מי" ברא - כלומר הוציא החוצה - את "אלה". המניין הגימטרי של אותיות "אלה" הוא שלושים ושש, כלומר שש בריבוע, מה שמאשש את זיהוי ה"אלה" עם שש "ספירות הבניין" הנגלות, ועם ששת ימי בראשית. כל יום בריאה - יש לו יסוד מקביל בספירות: יום אחד של הבריאה = חסד. יום שני = גבורה. יום שלישי=תפארת, יום רביעי=נצח, יום חמישי - הוד ויום ששי - יסוד. אלו הספירות הנגלות. אמנם אין אנו נוטים להסתמך על גימטריות בפירושנו, אולם במקרה כזה, של שימוש במספרים פשוטים וריבועיהם, נראה לנו שהגימטריה מבוססת על התבניות הנומריות האותנטיות של המקרא.
"מי", קשור עם המספר 50 (ערכו הגימטרי) - מספר הקשור בקבלה עם המושג "חמישים שערי בינה". המספר 50 מצוי בהמשך במקרא במפורש, הן בעניין שנות היובל – שבעה מחזורי שמיטה (בני שבע שנים) ועוד שנה, והן בספירת ימי העומר - שבעה שבועות ועוד יום. נוכל לכן להבין את המשמעות המקופלת במדרש זה על משמעות המושג "אלהים" כמכיל את הנגלה והנסתר כאחד. שש השישיות של העולם הנוצר נובעות מתוך שבע השביעיות הנסתרות שבסוד השבת, ושל האחד והיחיד שמעל לכל. (האגדה מספרת כי למשה התגלו "מ"ט (49) שערי בינה", אך השער ה-50, הסתום, נסתר גם ממנו). כלומר, אותה תבנית גיאומטרית שראינו במילה "בראשית", קיימת גם במילה "אלהים", כמכלול חוקי הטבע הבנויים כריבוע (6x6) של "אלה" הנגלים, המקננים ודבקים כשכבה מתחת לריבוע (7x7) של ה"מי" הנסתר - ואילו האחד, הנסתר עוד יותר, מקיף ומחבר את כולם. [במובן זה, יש ל"אלהים" מבנה - או תבנית - של שלוש רמות, תבנית הקשורה במושגים "צלם ודמות אלהים", שבהן ובשכמותן נברא האדם.
תהליך הבריאה הוא מעגלי: הבריאה היא התפצלות של האלה (הניתנים לזיהוי) מן המי (הסתום). במהלכה מופרשות ה"אלה" מן ה"מי", נופלות, ומתממשות (נגלות) לשמיים וארץ. ה"מי" - הבורא - נותר נסתר. היכולת שלהם לשוב ולהתאחד נעוצה בתשובה לשאלה "מי ברא אלה". בעצם היכולת להשיג בתודעה את האלהים האחד - הם שבים ומתחברים. תהליך תיקון האלוהות, השבת "אלהים" לקדמותו, נעוץ בהשגת המודעות לבורא, ובהתגשמות התשובה לשאלה "מי ברא אלה".
זיהוי בראשית עם "בית" ו"ראש" יוצר מסגרת הכוללת את התנ"ך כולו. התנ"ך פותח בפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ונחתם בהצהרת כורש [הקרוי בפי הנביא (ישעיה מה 1) "משיח"] בסוף ספר דברי הימים: "כל ממלכות הארץ נתן לי יהוה אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות-לו בית בירושלם. מי-בכם מכל-עמו יהוה אלהיו עמו ויעל". "בית אלהים" נמצא אפוא הן בחביונן של שלש המלים הראשונות בתנ"ך, והן בהכרזה נגלית בפסוק המסיים אותו. קריאה מעשית אחרונה זו חותמת את תכלית בריאת שמים וארץ.
[איור 2: תמונת הפסוק הראשון בבראשית כ"בית אלהים".]
כלומר, מבחינת התורה, הקמת המשכן - שהוא הפרוטוטיפ של "הבית בירושלם אשר ביהודה" - חשובה פי שבעה ויותר (או – כאשר מחשבים גם את ההוראות בדבר בגדי הכהונה - פי עשרה) מבריאת השמים והארץ וכל צבאם. התורה המתחילה ב"בראשית", המהווה כפי שראינו "בית" ל"ראש", ממשיכה לברר למעשה את התנאים הנחוצים להשלמת בריאת העולם בבניית ה"בית" לשכן את ה"ראש" האלוהי, את שכינת יהוה, בעולם.
חז"ל עמדו על כך שהקמת המשכן נעשתה באותה תבנית שבה נבראו שמים וארץ. בספר "עץ חיים" (שער מג – ציור העולמות, עולם העשייה) מושווה בניין המקדש למבנה העולמות השונים.
כשם שסיפור בראשית חוזר בשלוש גרסאות שונות (ראה להלן), כך גם תיאור הקמת המשכן מפורט פירוט רב שלוש פעמים: פעם ראשונה בתיאור שמתאר השם למשה - המתאים למישור הבריאה וההתגלות, פעם שנייה בתיאור שנתן משה לבצלאל - המתאים למישור היצירה, ופעם נוספת בעת הבנייה עצמה - כלומר ברובד העשייה. עתה - משעמדנו על ההקבלה בתבניות - נוכל לשוב לסיפורי הבריאה.
סיפור הבריאה הראשון נחתם בתכלית, שהיא עניין השבת (ובקבלה ספירת המלכות) "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבת ביום השביעי מכל-מלאכתו אשר עשה. ויברך אלהים את-יום השביעי ויקדש אתו, כי-בו שבת מכל-מלאכתו אשר-ברא אלהים לעשות". את המושג "שבת" יש להבין גם כלשון תשובה והשבה - תשובה לשאלה של משמעות הקיום האנושי, להשיב את העולם לבוראו, להכין את הבית ולקדש את העולם. מעניין גם כי בפסוק הראשון על השלמת הבריאה, כלומר "ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" יש 22 אותיות, בריאה מלאה מא'לף ועד ת'ו (כמו שנרמז במילים "את השמים ואת הארץ"), ואילו בכל הפסקא של השבת (הנאמרת בקידוש של ערב שבת) יש 144 אותיות, "מספר ריבועי" של תריסר תריסרים - 12X12 = 144.
על המצווה הראשונה בתורה
מקובל למנות 613 מצוות שניתנו לישראל בתורה. מצוות אלו כוללות גם את "שבע מצוות בני נוח" בהן נדון בפרשה הבאה, והראשונה ביניהן היא הציווי האלוהי לאדם (הזוגי) ב"יום" בריאתם, והיא "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻהָ". מצווה זו עניינה היחסים שבין אדם ואדמה והיא ניתנת כבר בשלב הבריאה, ולפיכך אפשר לראות בה סוג מיוחד של מצווה – למעשה אם-המצוות כולן, הגרעין שכל שאר 612 המצוות נובעות ממנה או באות כדי לסייע להשגתה בשלמות. מצווה ראשונה זו נחלקת לארבע תת-מצוות המהוות סדרה:
"פרו" – הבסיס הראשוני והטבעי לצמיחת האנושות הוא הפיריון – הקשור ביצר. אך הפיריון לכשלעצמו אינו מבטיח ריבוי, לא כל זמן שהתמותה, ובעיקר תמותת התינוקות, שוררת.
"ורבו" – הריבוי בא עם יצירת תשתית כפולה – חומרית ותרבותית. עם הריבוי מתגבר גם הריב ("חוק מלתוס"), ריב האחים שנמצאן להלן החל מקין והבל, ורק יצירת תשתית תרבותית-אזרחית – הציביליזציה – מאפשר קיום-בצוותא ובשלום. רק בימינו אלה ממש מתרחש הריבוי העצום של המין האנושי, שיאפשר לראשונה את הפיכתו למעין יצור רב-תאי בעל יותר מעשרה-בחזקת-עשר (1010) תאי-אינדיבידואלים (כפי שהוסבר לעיל).
"מלאו את הארץ" – כאן נכנס יחס הגומלין שבין אדם ואדמה. בפרשה הבאה נמצא את אנשי "דור הפלגה" שהעדיפו ריכוז ב"עיר ומגדל" נבדלים על פני תפוצה על פני כל האדמה. המצווה הראשונה מכוונת לריבוי הממלא את כל כדור הארץ, במטרה להפוך גם את כל האדמה ליצור-על תבוני.
"וכבשֻהָ" – זו מילה הנראית כבעייתית, ושוב, רק בימינו, כאשר גם הבעייתיות ניכרת, ניתן כבר להבין את מלוא-משמעותה של המצווה הראשונה מקדם.
וודאי הוא שאם יש ריבוי וריב, יש גם כיבוש אלים, של השתלטות על הזולת ועל הנחלה-טריטוריה שלו. עם התמלאות הארץ בבני אדם, היחס לאדמה עלול להגיע לממדים של כיבוש וניצול הנוטל את רצון-החיים ששל הזולת – ושל האדמה כולה. דומה שהאנושות כולה, באמצעות המערך הכלכלי-גלובלי, הכריזה מלחמת-כיבוש על האדמה, לנצל את אוצרותיה שאגרה במשך עידנים – ובעיקר הדלקים-המתכלים שנאגרו כאילו הייתה הארץ כולה מעין ביצת-ענק המשמשת להוציא מתוכה את האדם הבוגר.
אך כיום גם ניתן להבין שתכלית זו המצווה עניינה כבישת האדמה במובן של סלילת כבישים – של הקמת מערך גלובלי של רצף מסילות וכבישי אספלט ובטון שבהם מעבירים כלי רכב ממונעים בדלק (או חשמל) את כל תנובות המערך היצרני-תעשייתי הגלובלי לכל מקום ישוב. הכבישים הם מעין העורקים והוורידים של האורגניזם החדש של האדם. הדלק שנאגר במעבה האדמה מניע את כל פרטי התהליכים המקשרים ומחברים את כל מקומות הישוב (האויקומנוס) לעשותו ליצור חי.
נראה את טבעה הריבועי-ריבויי של המצווה הראשונה:
|
|
באהבה (חסד) |
במאבק (גבורה) |
|
אדם |
פרו |
ורבו |
|
אדמה |
מלאו את הארץ |
וכבשה |
2. מעשה בראשית ב' - פרשת בראשית בגרסת עולם היצירה:
יצירה ויצריות - פירוש עניין עץ הדעת, וגורל האדם והאדמה
"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים.. וייצר יהוה אלהים את האדם עפר מן האדמה.. ויצר יהוה אלהים מן-האדמה כל-חית השדה.." (בראשית ב, 4-7, 19).
הנה לפנינו סיפור הבריאה מס. 2, שהוא שונה בתכלית מן הסיפור הראשון. לא רק שונה, אלא הפוך: אדם נוצר ביום עשות היוצר ארץ ושמיים, לכאורה בטרם יצר את שיח השדה, או את החיות. לא עוד סיפור הבריאה הקדומה והאובייקטיבית, אלא סיפור היצירה, סיפור דרמטי שבו האדם ויצריו עומדים במרכז. היצירה של "כל חית השדה" נכתבת בי'וד אחת, ואילו על יצירת האדם נכתב "וייצר" בשתי י'ודים, וחז"ל (בבלי ברכות סא, א) מפרשים זאת על קיום שני יצרים בסיסיים באדם – יצר הטוב ויצר הרע.[14] זהו גם סיפור של מתן צורות ויצירת שמות.
יהוה - יוצר בראשית
אולם לא רק סדר הבריאה התהפך, אלא אפילו הגיבור הראשי, היוצר או הבורא עצמו, מכונה כאן "יהוה אלהים"; לא עוד אלהים. יש חוקרי מקרא שראו בכך עריכה מרושלת של הדברים, הטלאת שתיים או שלוש מסורות שנשתמרו. אחדים מהם ראו בכך עקבות למחבר - או אף מחברת - שונים[15]. אבל אנחנו איננו מסתפקים בטעון פשטני זה ומחפשים שיטה שממנה מתחייב השינוי, כדי לחשוף את העושר והעומק שבסיפור בראשית.
נשוב אפוא לפסוק בישעיהו (מג, 7): "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו", ולטיעון שהעולם נוצר ברבדים שונים. מכאן, שעד עתה דן הכתוב בעולם הבריאה, שהוא עולם של חוקים (מתמטים מבניים), ואילו עתה הוא מתפנה לדון בעולם היצירה, שהוא עניין היצירה והיצר.
הנה, בניגוד למילים הפותחות "בראשית ברא אלהים", עתה לפנינו "וייצר יהוה אלהים את האדם.. ויצר.. כל חית השדה.."
לכן מתחייב גם שינוי שמו של הבורא היוצר – יהוה - שם שניתן לקרוא בו. כי איך יקרא האדם לבוראו, כשהוא פונה אליו: אלהים - שהוא בלשון רבים? שמשמעותו נסתרת (אותיות מי אלה)? אלהים, כפי שכבר הסברנו לעיל הוא הרבה כוחות שונים, או - על-פי מניין אותיותיו בגימטריה – "הטבע". וכי יזעק האדם בצר לו אל הטבע?
אבל השם יהוה הוא צורת תקשורת טיפוסית. לפי הספר "תורה אור" של הרש"ז מליאדי (אדמו"ר הזקן של חב"ד) היו"ד - היא צמצום, התמקדות בנקודה שאותה רוצה המתקשר להעביר לזולת (ושהוא רואה בחכמתו שהיא עשויה להיקלט אצלו), הה"א - היא בנייתה והרחבתה של הנקודה הנבחרת עד הבהרה, ו"ו - הוא צינור התקשורת שדרכו מועבר המידע נקודה נקודה, וה"א נוספת - היא בניית המידע אצל המתוקשר.
דרך אחרת היא להתייחס למשמעות השם כפשוטו - ישות, הויה - שצורתו מסמנת את פעולת ההתהוות והגורם לה. שלוש פעמים אותיות "יהוה" הן המרכיבות "היה, הווה ויהיה", ומייצגות את שלושתן יחד, הויה או הליך נצחי הנמצא מעבר לזמן ושהזמן הוא חסר משמעות בעבורו. הגיה חוזרת של הביטוי "היה הווה ויהיה" היא דרך טובה להתקרב לדבוק ביהוה.
שם הויה, המופיע לראשונה בסיפור גן-עדן, הוא גם השם שייקשר בקיום האידיאלי של ישראל, בחזקת "עם יודעי שמך". אולם במשך דורות הגלות צמחה בקרב היהודים רתיעה עצומה מהתייחסות לשם הקדוש, ומבלי משים צמחה מערכת שלמה של שמות זרים (הנשמעים אפילו ככינוי גנאי[16]), העלולה להשכיח מהיהודי את עצם חווית ההכרה של אלוהיו – ואלה הם אולי הגלות והגירוש האמיתי מגן-עדן בימינו. (בספרנו זה, נביא את השם במלואו כאשר הוא בתוך ציטוט מהתורה, נביאו בתואר "שם הויה" או "השם" כאשר אנו דנים בו כשם קודש, ובצורה 'יה"ה' בשאר מקרים, כדי להיות קרוב, אך לא להרתיע את אלו שקשה להם עם השם המלא.)
הרתיעה מ"הגיית שם הויה באותיותיו" מבוססת אולי על הכרה נכונה, שלא ניתן, בעצם, להגות את השם ברמתו האמיתית. זהו שם המורכב מתנועות ללא עיצורים, משלוש האותיות העדינות ביותר באלף-בית העברי, אותיות השימוש המשמשות לציון העתיד, שטרם התחולל. שם זה מהווה ייצוג מושלם של תהליך היצירה, שבו "הדברים" עוברים מתחום המחשבה האילמת לאותיות המבוטאות של הדיבור והעשייה. התיאור "ונהר יוצא מעדן... ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים", נכון גם לגבי השם הקדוש של ארבע האותיות.
כשאותיות השם מתגשמות, כלומר עוברות מהיותן הבל-פה בלתי נשמע או תנועות בלבד להיות לאותיות עיצורים (כמו שצליל הו' הופך לצליל של ב' רפה, או צליל הה' הופך לא' או לח'), גם הוא מתגשם במציאות לארבע משמעויות-בראשית חשובות, שמהן נוצר ומתקיים כל העולם:
1) הויה והיווּי. כאמור - היה הווה ויהיה המהווים את האדם החדש.
2) יהב(ה), או תאווה - רצון. "בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים" (תנחומא נשא, סימן טז'[17]), ועל-כן יצר עולם.
3) אהבה, שבלעדיה אין העולם מתקיים. (המקובל ר' אברהם אבולעפיה ניבא שלקראת הגאולה יתגלה שם קודש חשוב – "אהוי". ניתן לקשר שם נבואי זה עם הגיית "אהבי").
4) חוויה, נוכחות האל בחיים בעשייה ובהתנסות.
דווקא בסיפור הראשון, כאשר היוצר מחוסר שם אישי, הוא הקורא שמות ליצירותיו (שש פעמים): "ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא לילה.. ויקרא אלהים לרקיע שמים.. ויקרא אלהים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים.." (בראשית א, 4-9), וכן: "..נעשה אדם". ואילו בהופעתו הפרסונלית, הוא מאפשר להעביר את מלאכת קריאת השמות לאדם. האדם הוא שימלא את העולם בידיעה, ובדמיון. (נשוב בפרשה הבאה לעניין השם בדיוננו על בני נח: שם חם ויפת).
על המשמעות הגימטרית-גיאומטרית של "שם הויה"
ברור שהמספר 13 (26 = 13X2) הוא משמעותי במקרא (ושימושיו הגימטריים ל"אהבה" ו"אחד" גם הם ודאי יפים) ועוד נזכירנו לא מעט. העובדה (או המקרה?) שערכם המספרי של שמות צאצאי אברהם היורשים מהווים כפולות של 26 בטור יורד (יצחק 208 = 26 8X; יעקב 182 = 26X7; יוסף 156 = 26X6) אומרת גם היא דרשני. אך גישתנו מעדיפה לייחס ערך מהותי לגימטרייה כאשר היא מכילה גם מסר גיאומטרי. המשמעות הגיאומטרית-סימבולית של המספר 26 היא הקשר שלו עם המספר 27, הקובייתי של 3^3 – שלוש בחזקת שלוש, כלומר נפח עם אורך רוחב וגובה - ליצירת אפשרויות של "פנימיות" ו"חיצוניות" או "סביבה" – קוביה אחת פנימית ו-26 קוביות הסובבות ומקיפות אותה. וכן מהנקודה המרכזית בכל קובייה נוכל לראות את המרחב התלת-ממדי מעשרים ושישה כיווניו: 6 פאות ב-6 כיוונים של מעלה, מטה, ימין, שמאל, קדימה, ואחורה; 12 מקצועות בכיוונים מורכבים (כגון מעלה-קדימה, שמאלה-מטה, וכו'); ו-8 פינות בכיוונים מורכבי-שלושה (כגון קדימה-מעלה-ימינה, קדימה-מטה-שמאלה, וכו') – שהם הכיוונים ממרכז הקובייה המרכזית למרכזי 26 הקוביות העוטפות אותה. אותם עשרים וששה כיוונים הם בעלי משמעות סמלית של יחס האדם (הנמצא בגוף פיזי) לזולתו ו/או סביבתו. המספר 26 מייצג, אפוא, את כלל התייחסויותינו לזולתנו ולסובב אותנו בעולם הזה, ומאפשר את סיכום תיקון יחסינו עם האדם. (ניתן לומר כי אותם 26 כיוונים בעולמנו התלת-ממדי מהווים את עצם התכונה של "אל" ככיוון מפה לשם). ההכרה המלאה של האלוהות בעולם, פירושה הכרת האינסופיות שמעבר למגבלות האופפות את האדם בכל עשרים וששה הכיוונים המשמעותיים.
מבחינת הגימטרייה, שם הויה (26) מקביל למילה "כבּד" ("כבּד את אביך ואת אמך... " (שמות כב, 12), ואילו הכתיב המלא, "כבוד", (שערכו 32, מספר שכבר הזכרנו) הוא בתוספת האות ו' שמקורה בשם הויה והיא הממשיכה חיות מעולם גבוה יותר (המונח "כבוד יהוה" מופיע בתורה 10 פעמים. הכבוד הוא ההיבט הנראה של יהוה, האלוהות הבלתי נראית.)
הערך של 26 מקופל כבר בתבנית ירושלים של מעלה (המשתמעת, כפי שהראינו לעיל, במספר אותיות המילה והפסוק הראשונים של בראשית). עם חלוקת העיגול באמצעותה ל-28 חלקים שווים, הרי במעגל של 360 מעלות יש קטעים של 360/28 = 12.86 מעלות ובקירוב למספר שלם 13.[18] תריסר קטעי "הירחים", או השבטים, הנוצרים בבניית דיאגרמת ירושלים של מעלה הם של 26 (25.71) מעלות. בנוסף לארבעת הכיוונים הקרדינלים לצפון, מזרח, דרום ומערב מציינת דיאגרמת ירושלים של מעלה עוד 8 כיוונים משמעותיים נוספים, הנמצאים ימינה ושמאלה בזווית של כ-26 לכיווני "ארבע רוחות השמים". בהמשך דיונינו במסעות אברהם (בפרשת "לך-לך") ובהצבת השבטים (בפרשת "ויחי") נראה את משמעות הדבר בעליל. נזכיר כאן רק כי במונומנט הגדול של הזמן העתיק, הפירמידה הגדולה בגיזה שבמצרים (שכבר בה יושמה חלקית דיאגרמת ירושלים של מעלה), מופיע המספר 26 באופן מובהק. בעוד היחס בין רוחב הפירמידה לגובהה הוא 22 ל-14 (חצי הקוטר של 28, המצביע על רבוע העיגול והתווית דיאגרמת ירושלים של מעלה), הרי שיפוע המסדרונות החבויים בפירמידה ומובילים אל התאים הפנימיים המקודשים שבתוכה הוא של 26 מעלות.[19]
"אדם ובהמה תושיע יהוה" (תהילים לו, 7).
גם המונחים "בהמה" ו"אדם" מתקשרים לגימטרייה של שם הויה, בדרך של "מילוי". "מילוי" הוא אופן שבו כותבים אות מן האלפבית בכל אותיותיה המבוטאות. יש דרכים אחדות לאיית כל אות, בכתיב מלא, או חסר. "י'וד ה'ה ו'ו ה'ה", למשל, ערכו בגימטריה 52, כמו של "בהמה" וכפליים מערך השם 26. יש בו בעצם חזרה אוטומטית של אותיות השם הקדוש ושיכפול המוטבע בטבע. המילוי "י'וד ה'א ו'או ה'א", לעומת זאת, (הידוע כ"שם מ"ה",או "מילוי באלפין") ערכו הגימטרי הוא 45, בדיוק כמו "אדם", והקשר שלו לשם הויה יש בו תוספת של "אלף", כלומר של אילוף ולמידה, כמו שנאמר "ואאלפך חכמה" (איוב לג, 33). קבלת האר"י בנויה למעשה על ארבעה מילויים של שם הויה, אותם נפרט בפרשת נח ובה נציג גם מילוי חמישי.
משמעות שמותיהם של גיבורי הדרמה סביב עץ הדעת
בגירסה של עולם היצירה יש, כאמור, מקום ליצרים ורגשות שהם הבסיס לכל דרמה. נתייחס תחילה לשמותיהם של שלושת גיבורי הדרמה הראשונה של סיפור בריאה ב', סיפור היצירה, הוא סיפור גן-עדן: נחש, חוה ואדם. שמותיהם של גיבורי הסיפור הם טעונים מאוד, הן מבחינת הרמזים הגימטריים-גיאומטריים, והן מבחינת משמעותם הסמנטית.
עיקרון המילוי וההשלמה מתבטא בשמות גיבורי הדרמה. כפי שהראנו "אדם" <=> 45, שהוא גם הערך המזהה של "שם התיקון" או "'שם מ"ה' שסודו מילוי שם הויה באלֶף – י'וד ה'א ו'או ה'א. האות א'לף עניינה אילוף וצורתה נובעת מתמונת שור רתום - כלומר אילוף הנפש הבהמית של האדם. השם "חוה" מבטא בצורה מובהקת את עיקרון המילוי והריבוי. "חוה" <=> 19. המספר 19 הוא "מספר משלים" (Gnomon),[20] ממרובע של 9X9 יחידות למרובע של 10X10 יחידות: 19 = 81 – 100[21] – ויחד עם זה הוא גם המספר המשלים מקוביה של 2X2X2 לקוביה של 3X3X3: 19 = 8 – 27. עניין המילוי הוא נכון לא רק בגיאומטריה, אלא גם מבחינת מילים וגימטרייה: השם הכולל שהוא "אדם וחוה" <=> 45 + 6 + 19 = 70. המספר 70 מסמל בתורה את המלאות – מספר האומות היוצאות מנח ובניו הוא 70, ובפתיחת ספר שמות נמצא כי יעקב ובניו שירדו מצרימה נמנו גם הם 70 (שמות א, 5), מה שמרמז שבני ישראל הם שליחים עבור כל האומות.
ומכיוון שהדרמה מתרחשת ליד "עץ הדעת טוב ורע" נעיר גם ששלושת שמות הגיבורים מסמלים אופנים של ידיעה, ובאמצעותם הם נבחנים במבחן עץ-הדעת.
הנחש - עניינו הוא ניחוש. הוא מפתח תיאוריות לרוב, ומבקש לאמת אותן, אבל לא מעוניין לנסות ולהתנסות בעצמו. הוא משער מדוע נאסרה האכילה מעץ הדעת, הוא מנחש מה יקרה לאוכל ממנו, אבל מעדיף להישאר מחוץ לתמונה ולא להשתנות בעצמו. את החוויה הוא משאיר לחוה, שמעדיפה לחיות ולחוות בעצמה.
האדם הוא מצב ביניים בין השניים. הוא מדמה לעצמו את החוויה, אבל מצטרף אליה רק כשלוחצים עליו. לכאורה, אין הבדל גדול בין ניחוש לדמיון, אולם למעשה יש כאן הבדל איכותי רב. האדם, שנוצר אמנם מהאדמָה הדוממת, נוצר גם בדמיון ליוצרו: מחד גיסא, שאיפת האלוהים היא "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", ומאידך גיסא, שאיפת האדם היא "אדמֶה לעליון" (ישעיה יד, 14). תבנית האדם השלמה היא תבנית אילן הספירות (ראה הפרק הקודם) שהיא גם תבנית התורה – "עץ החיים" (משלי ג 18), על רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, בגשמיות וברוחניות.
הנחש, שאיננו רוצה להשתנות - נענש בהשתנות. הוא היה זקוף, אבל נידון לילך על גחונו. (ובעניין זה - הערת אגב: היום ידוע לנו, בעקבות מחקרים על דינוזאורים קדמונים, כי הזוחלים - שהנחש נמנה עימהם - אכן היו בעלי רגליים וקומה זקופה, והנחשים ששרדו מהם, אכן איבדו את רגליהם).
מעניין לא פחות הוא מצבם הפגיע המשותף של שלושת הגיבורים הללו: המפרשים המסורתיים מעדיפים להתייחס למושג "ערום" המובא בקשר עם הנחש, כמבטא פיקחות ועורמה. אבל הנחש הוא, כידוע, גם היצור היחיד המתנשל מעורו, ונותר בעונות מסוימות עירום ופגיע (והוא מודע לכך). אדם וחוה לא חשו עירומים בטרם אכלו מפרי העץ, אבל בעקבות ההתנסות באה הידיעה. כלומר: הנחש הצליח להפוך אותם לעירומים כמוהו.
תפישות שונות של הנחש
הנצרות, שצמחה מתוך ניצולו של סיפור גן העדן כסיפור "החטא הקדמון" המוחלט (ראה להלן) תפשה את הנחש כרע המוחלט – השטן בכבודו ועצמו המוחזק כיריבו האישי של האל ("נחש" ó 358 ועם הכולל[22] - 359 ó "שטן"). לעומת הנצרות הקלאסית, היו כיתות גנוסטיות (כגון האופיטים) שהתנגדו לגרסת האורתודוקסיה ולכן העריצו דווקא את הנחש והשתמשו בנחשים לטקסיהם. במסורות קדומות רבות הנחש הוא סמל החכמה. בעקבות הנצרות נכנסה גם ליהדות תפישת הנחש כשטן. אבל במקרא השטן (המופיע בספר איוב) אינו כח עצמאי לעומת האלהים, אלא הוא עוד משרת של הבורא הפועל בדרך של התנגדות. התפישה הקבלית היא מורכבת הרבה יותר. "נחש" שווה בגימטרייה 358 כמו "משיח". וכך לעומת "נחש שבטומאה" יש גם "נחש שבקדושה" והוא המשיח. ואכן, בפרשת "חקת" שבתורה מסופר על הנחשים שנשלחו לענוש את בני ישראל שהמיתו רבים (במדבר כא 4-6) ולעומתם - על נחש הנחושת שריפא ממכת הנחשים (כא 8-9).
אנו עוסקים, כזכור, בעולם היצירה. ביטויו היפה של עולם היצירה הוא המקום המכונה "גן-עדן", היוצר תמונה אינטואיטיבית מאד, כזו שמדברת אל כל אדם. כולנו תופסים גן יפה, מלא עצים, כדבר רצוי. בתרגום לשפות אחרות מכונה גן-עדן פרדייסParadiso-, מן המילה הפרסית - שנקלטה גם בשפה העברית - פרדס. המילה פרדס מופיעה בחלקו האחרון והמאוחר של התנ"ך, בכתובים. כך, למשל, מתוארת האהובה בשיר השירים (ד, 13) כ"פרדס רימונים", משורר קהלת מתאר את העושר האולטימטיבי בעזרת הפרדס: "הגדלתי מעשי... עשיתי לי גנות ופרדסים..." (ב, 5).
בתלמוד ניתקל שוב בפרדס, בארבעה החכמים שנכנסו לתוכו ובקורות אותם. חכמי ימי הביניים יתרגמו זאת כראשי תיבות של פשט, רמז, דרש וסוד, אולם נראה כי הכוונה היתה דווקא למשמעות המקורית, לגן-עדן (הנתפש כקודש הקדשים במקדש), למעבר דרך הכרובים ולהט החרב המתהפכת (ג, 24) על סכנותיה, לכניסה לעץ החיים.
דימוי הגן האידיאלי, גן-העדן, טבוע אם כן עמוק בהוויה האנושית (משהו מעין גן הד.נ.א. בהיפוך אותיות). לא בכדי מתגברת היום - סוף האלף השישי על-פי ספירתנו, משמע: סוף היום השישי לבריאה, יום בריאת האדם והפקדתו על הגן - המודעות האקולוגית, הנוסטלגיה החזקה לחזרה אל הטבע ואל הגן. אך יש לזכור: אדם לא הוכנס לגן-עדן לצורכי תענוג, אלא "לעבדה ולשמרה" (ב, 15). כלומר: לו צלחה משימתו הראשונה של אדם, אילו השכיל לשמור את האקוסיסטמה לא נגועה מלכתחילה - לא היה עליו להפר את האיזון עוד יותר, בעזרת פיתוח החקלאות.
מן הגן יוצא נהר, ומתפצל לארבעה: הפישון, הגיחון, החידקל והפרת. הבה ננסה לבדוק מהם ארבעת הנהרות הללו. לגבי החידקל והפרת - אין ספק שהכוונה היא לאותם נהרות הנושאים שמות אלו עד היום. מוצאם בהרי הטורוס הפנימיים שבטורקיה, שם הם נפרדים, ושבים ומתאחדים מעט צפונה מבצרה, כדי לזרום יחד אל המפרץ הפרסי. לגבי הגיחון והפישון אין המשכיות שמית, מה גם שמקור המים היחיד ששימר את השם גיחון, הוא המעיין הגח שסביבו התפתחה ירושלים. אלא שזהו מעיין זעיר ביחס למקורות המים אדירי ההשפעה של הפרת והחידקל (יש אמנם נבואה החוזה כי בעתיד יצא נהר גדול מן המקדש בירושלים). יש לבחון, על-כן, את הרמזים הנוספים שנותן המקרא ביחס לאזור הזרימה - הפישון "הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב", ואילו הגיחון "הוא הסובב את ארץ כוש". מכאן מסיק רש"י שהכוונה היא לנילוס, הלבן והכחול, המתפצלים במזרח אפריקה, באתיופיה דהיום, ושבים ומתאחדים ליד חרטום, לזרום יחד אל הים התיכון.
לפנינו אפוא ארבעה הנהרות שנתנו חיים לארצות הסהר הפורה, שאפשרו את קיומו והתיישבותו של האדם מקדם. לא בכדי, כשהחליט לוט להשתקע בכיכר הירדן המלאה מים, הוא השווה את מימיה למימי הנילוס: "כגן יהוה כארץ מצרים" (יג, 10).
בקוראנו את הפסוק "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד לארבעה ראשים", אנו משערים אינטואיטיבית מקור אחד שממנו נובעים ארבעת הראשים הללו - ולא היא. לא רק שהם אינם נפגשים, אלא הם מקיפים את אזור הסהר הפורה, מצפון ומדרום. עלינו לשער אפוא נהר-אם, המקיף את כל אזור הסהר הפורה במעין עיגול, ומעניק לו את מתת המים, כלומר: את החיוּת. הנהר שיצא מעדן נעלם, מן הסתם, עם הגן, אבל הותיר אחריו את ארבעת הראשים, שמשמרים עדיין קבין אחדים מעדן. אלמלא הם, היה כל האזור הרחב המכונה "ערש התרבות האנושית" - מדבר שממה.
המקרא נכתב עברית, שפת עמי "עבר הנהר", וטבוע בחותם סביבתו. גן-עדן המקראי מקומו הוא ודאי כאן, בסהר הפורה שבמזרח התיכון. אך מאחר שמקומנו זה הוא בפועל במרכז שטחי כל היבשות[23], בנקודת האמצע המקודשת של כל האנושות, יש ב"משל הקדמוני" המקראי משמעות אוניברסלית לכל האנושות.
אולם לא רק בטריטוריה גיאוגרפית אנו עוסקים, אלא בעיקר בטריטוריה פסיכולוגית-סימבולית. כבר התייחסנו לנהר מעדן כאל מקיף. נשוב אל סמליה המובהקים של הקבלה, שעל-פיהם עולם מקיף עולם: עולם העשייה הוא העיגול המרכזי, והוא מצומצם לדברים קונקרטיים. אותו מקיף עולם היצירה, בו אנו עסוקים, והוא בנוי להכיל הרבה יותר.
הנה, למשל, היפרדותו של המקיף לארבעה ראשים: תבנית הארבע היא זו המכונה בתורות ההודיות העתיקות: מנדלה, (שפירושה בסנסקריט הוא עיגול דווקא), והיא דגם של העולם. ואולם דגם זה, שמורכב מארבעה אלמנטים, איננו ייחודי לאמונה ההודית דווקא, אלא הוא נפוץ בעולם מאז ימי שוּמר.
הפסיכולוג יונג דיווח כי אנשים שנקלעו למצבי כאוס - מצבי תוהו ובהו - והתחילו לארגן מחדש את חייהם, נטו לצייר ציורי מנדלה עם ארבעה אלמנטים ברורים. על-פי רוב הופיעו בציורים אלו גם שני עצים בתווך. אך אין להיתפס לתרבות היודיאו-כריסטיאנית שבתוכה פעל יונג, באשר אלמנטים כאלו מופיעים עוד באמנות השומרית העתיקה.
נניח לרגע לתבנית הארבע, ונחזור לחכמי הקבלה, היוצרים מסיפור בראשית תבניות בנות שבעה אלמנטים: שבעה היכלות של גן-עדן תחתון ושבעה של גן-עדן עליון, ומולם שבעה מדורי ארץ ושבעה מדורי גיהנום.[24] הללו מתבססים על תבנית הבריאה בששת ימי העשייה והשבת, אבל גם על שבע מילות התורה הראשונות ("בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ").
עץ החיים - ועץ הדעת טוב ורע
"ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע" (ב, 9). שני העצים הללו מביאים את דרמת גן-עדן לשיא. עץ החיים - כל זרימת החיים בתוכו. האדם שרוי בתוכו כדג השרוי במים, ואיננו מסוגל להבחין בו, כי אינו מסוגל (כל עוד הוא חי) להתבוננות מנותקת המביאה למודעות. עץ הדעת, לעומת זאת, מחייב התנתקות מסוימת, בחינה וחקירה, ואז התמזגות, ממש כבמגע המיני שהוא מייצג ("והאדם ידע את חוה אשתו" - ד, 1). בעץ הדעת יש גם את ידיעת הקץ, ידיעת המוות, המביאה לתפיסת עולם טרגית, של עולם שבו כל פרט עתיד לחלוף.
מלכתחילה, נאסרה על האדם רק האכילה מעץ הדעת. כאילו חשש האלהים להנחיל לבניו השכלה וידיעה. לכאורה, אם יאכלו מן העץ יתגלו להם סודות הבריאה הטמירים ביותר. אולם מהי הידיעה שאליה "נפקחו עיניהם" של האדם ואשתו? - "וידעו כי עירֻמִם הם".
ובכן - הידיעה המינית, יכולת הבחירה המינית, היא היא הידיעה הבסיסית, היא זו שהופכת אותם להיות כאלהים. והיא גם הדרך שבה מגלה אלהים כי נעברה העברה: "ויאמר מי הגיד לך כי עירם אתה, המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת".
עד עתה התוודענו לאדם שהיצר שלט בו שלטון מוחלט. ש"לא מצא עזר כנגדו" - או על-פי רש"י, לא נתקררה דעתו. כיוון שאכל מעץ הדעת, הפך המין לדבר שבידיעה. "וידע אדם את חוה אשתו". והמלבוש - הוא האלטרנטיבה שכנגד. אין גילוי עריות באין מלבוש.
האגדה מרחיקה לכת עוד ומביאה סברה שעל-פיה פרש אדם מאשתו במשך מאה ושלושים שנה (רש"י, לפרק ה, 3). פרישה, שלא באה בחשבון בתנאי אי-הידיעה של האדם בגן-עדן. היצר הוא אפוא מתכונותיו של גן-עדן, והבחירה - שייכת לעולם שבחוץ.
עם הדעת באה הבושה - "כי עירומים הם" - וההתכסות בכותנות עור. מאמר הבריאה הראשון הוא "יהי אור". הקבלה[25] רואה את תחילתו של תהליך הבריאה כיצירת מעין מלבוש המכסה את האין-סוף שאינו ניתן להיתפש בשום דרך, ומלבוש זה עשוי צירופים של אותיות אור. האגדה במדרש רבה מספרת (בראשית פרשה כ פסקה יב) "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם: בתורתו של רבי מאיר (והשם הוא מאוד משמעותי כאן) מצאו כתוב 'כתנות אור'." מזה יש המבינים כי בראשית היו לאדם וחוה גופים אֵתריים של אור, ולאחר הבחירה הממוקדת רק בפרי של עץ הדעת (ולא בעץ השלם) אבדה ראית גוף האור והם הרגישו עצמם עירומים.
(האור – המופיע בתורה כנברא הראשון – הוא במהותו, לדעת המדענים של היום, תנודות במרחב חמשה-ממדי. נוכל לומר שהגרוש מגן העדן הוא בעצם איבוד התפישה החמשה-ממדית וירידה לאבחנה של העולם החומרי התלת-ממדי.)
לחילוף זה, של אות א'לף באות ע'ין, יש משמעות גימטרית. האות א'לף ערכה אחד והיא מסמלת אחדות, ואילו אות ע'ין ערכה שבעים והיא מסמלת את הריבוי (כפי שראינו שהצירוף "אדם וחוה" שערכו 70 ועוד נראה בהקשר של 70 אומות.
לא בכדי נוצרו מסורות שראו בחיטה את עץ הדעת (בראשית רבה טו, ז). על-פי סברה זו - אדם נענש במושא החטא. ביקש לאכול מפרי הגן - וניתן לו זה, לתמיד, על הטוב והרע שבו. תם עידן "מכל עץ הגן אכל תאכל", ובא עידן "בזיעת אפיך".
הזכרנו כבר בפרק הקודם את חשיבותו של גידול החיטה להתפתחות התרבות האנושית. גידול זה הביא את האנושות משלב הנדידה לשלב יישוב הקבע, וגאל אותה לכאורה מפחדי הרעב, אבל עקד אותה בעבדות לאדמה, ויצר לראשונה בעיות של צפיפות אוכלוסין. אלה הביאו ליצירת מעמדות חברתיים, לבעלי אדמות ואריסים ולבניית "מלבושים" של קירות וגדרות, אבל - ברוח עץ הדעת - גם ליתר התמחות וידיעה. במילים אחרות - ועוד נרחיב על כך בפרק הבא - כאן נעוצים שורשי הקונפליקט המתמיד בין הרועים לעובדי האדמה, בין המשועבדים-לרכוש לאנשי-החופש, בין אבות האומה, שנעקרו ממקומם והובאו למקומות אחרים, לבין בניהם, שחונכו על-ידי התורה להיות תושבי קבע, "זרע וקציר".
אין פלא, אפוא, שקטיף הפרי יוחס לאישה, שהיתה - כעדות הארכיאולוגים - אם ביות הצמחים והחקלאות. הגברים היו הציידים והמלקטים והם דחפו לחיי נוודים, ואילו הנשים הפכו למגדלות תבואות ופרות במקום קבוע ומשכו את האנשים לחיי ישיבת קבע על האדמה.
התורה כולה היא עדות ותוכחה על הסכנות לרוח האנושית מהשתעבדות לאדמה. עבודת האלילים היתה קשורה בהחזקה בקרקע - פולחן לאלילי הדגן חייב קורבנות בכל מקום בעולם, כולל קורבנות אדם, ובמציאות הסביבתית של המזרח התיכון היה ניסיון להכריח את אלי השמיים להוריד מטר.
לכן, כבר בסיפור הראשון של התחלת בניין האנושות - זה של אדם וחוה ובניהם - מקופל הקונפליקט. בסיפורים הבאים, על הניסיונות הבאים לייסד מחדש את האנושות, נראה את התפתחות המתח הזה. מלחמת-האחים הראשונה בתולדות האנושות, לפי ספר בראשית - המאבק בין קין להבל - היה אבי-אבות המאבק בין רועה הצאן לאיש האדמה (ראו להלן). נח, "איש האדמה" היה הבא בתור שנבחר לייסד אנושות חדשה. לאחר שנכשל, נבחרו אברהם ומשפחתו, משפחת רועים-נוודים, לניסיון הבא. לעורכי התורה חשוב היה להראות לעם של עובדי אדמה, הנוטים לאלילות המקומית, כי אבות-אבותיהם היו רועים, אנשים חופשיים מעבדות לקרקע ולהשפעותיה השליליות, אשר סגדו לאל עליון אחד ולא לאלילי כנען, אלילי הגשם והדגן.
קין, מייסד העיר הראשונה, הוא מייצגן של הממלכות האליליות הגדולות, דוגמת מצרים, אשור ובבל, החזקות והמשעבדות. על השבטים הדבקים בתורה לזכור זיכרון קולקטיבי של רועים בני-חורין החופשיים משעבוד חברתי ופולחני, הן כאשר הם עצמם יושבים בערים גדולות ובצורות, והן כאשר הם נשלטים בידי תרבויות עירוניות. הדימוי-העצמי של הנווד הוא של אדם חופשי-יחסית, שיכול לפתח את הפוטנציאל שלו מתוך בחירה ולא מתוך כורח.
האישה היא, כאמור, זו שהבחינה בפרי גן-עדן ובפוטנציאל הפרדתו מן העץ וטיפוח זרעו.
הקבלה (ראו, למשל, בפירושו של רבנו בחיי לבראשית ב, 9) רואה את החטא לא בעצם האכילה מן העץ, אלא באכילת הפרי, או בשפת המקור, ב"קיצוץ בנטיעות". עצי גן-עדן בנויים - אליבא דקבלה - במתכונת אילן הספירות (ראה נספח), ואדם ואשתו חטאו בכך שהפרידו את ספירת המלכות משאר הספירות, כלומר בחרו להפריד את חלק העץ המזין, משאר חלקיו, היוצרים את המכלול. התנהגות תכליתית זו מתעלמת מקשרי הגומלין ומן הגורמים היוצרים והבוראים ומסתפקת בגורמים המענגים הנוצרים מהם. זוהי יציאה מעולם היצירה, וודאי שמעולם הבריאה, הבריאות והשלמות.
(לעניין זה, ראוי להזכיר את ה"תנ"ך" ההודי, הבהוודגיטה, שעל-פיו כל תכליתו של האדם היא "לפעול מבלי להתכוון לפרי הפעולה"; תהליך שאפילו מהטמה גנדי התוודה באחרית ימיו שלא הצליח לעמוד בו).
עוד נדון בהרחבה בהמשך, בהשלכות תכונותיו של עץ החיים על אוכלי פרי הדעת, רק נזכיר כי קללת עץ הדעת של ימינו - המדע והטכנולוגיה - הביאה בסופו של דבר לריבוי אוכלוסין שספק אם הארץ מסוגלת לעמוד בו.
עץ החיים מול עץ הדעת
"ועץ החיים בתוך הגן", כלומר: מוטבע בגן, בכל פרט שלו ובתבניתו הכוללת. זהו מקרה מובהק של אותה הידמות עצמית, (Self-similarity), שהזכרנו לעיל. על-כן יכול גם עץ הדעת להיות מוטבע בעץ החיים ולהפך, שהלא הידע הטמון בעץ הדעת כולל גם את ידיעת המוות.
לכאורה, מוות היה העונש הצפוי לאוכל מן העץ: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". אבל מתגובת הבורא מתברר כי לא מצפה מוות מיידי לאדם על עניין עץ הדעת, שהרי נאמר (שם, ג, 22) "ועתה פן-ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעֹלם." יתרה על כן –אדם שחטא, ושגורש מגן-עדן, האריך ימים (תשע מאות ושלושים שנה) והוליד צאצאים לרוב!
אלא עונשו האמיתי, והאוטומטי, של האדם האוכל מפרי עץ הדעת היה ידיעת המוות. פחד המוות. עצם המודעות למוות שינתה את תפיסת הזמן שלו ואת כל הווייתו.
שמות שני בניו של אדם מעידים על תפישה זאת. האחד - יש בו ניסיון להתחכם לרוע הגזירה ולהרבות קניין - מכאן קין, האחר - יש בו השלמה בנוסח קהלת: "הבל הבלים הכל הבל".
במעשיות החסידות יש סיפור על "האחים הקדושים" רבי אלימלך ורבי זוסיה. שאל רבי אלימלך את אחיו: "אחי הקדוש, אמור לי, הרי למדנו שכל הנשמות היו אצל אדם הראשון,[26] לכן הרי וודאי היית שם עמו בגן העדן. וכאשר אכל מהפרי האסור – למה לא עצרת את ידו מכך?" ורבי זושיה ענה – וודאי הייתי שם, ואני הוא שאכף את ידו לקחת ולאכול מהפרי". לתמיהתו של אחיו הסביר "אילו לא שמע האדם בקול הנחש, היה מיצר כל חייו – חיי נצח - אולי טעה, והיה מתענה לעולם בספקות: אולי דיבר הנחש אמת? לכן רציתי שיתנסה וידע באמת שהנחש שיקר".
סיפור זה דומה ברוחו למדרש החסידי של אדמו"ר הזקן של חב"ד. על-פי תפיסתו של האדמו"ר, רבי שניאור זלמן מליאדי (הרש"ז), בספרו תורה אור, יש בצווי החדש שנגזר על האדם, "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם", מידה של רחמים ולא של עונש. הרי מלכתחילה לא נאסרה על אדם האכילה מעץ החיים. אבל לאחר שכבר היה ליודע טוב ורע, וטוב ורע מעורבים בו בלתי מבוררים, סופו שהוא נדון לסבול כל חייו מקונפליקטים. המלאכים, כמו גם אלהים עצמו, אינם מושפעים מן הרע, אלא יש ביכולתם להציץ בכל העולמות הצצה מרוחקת, אובייקטיבית, "מדעית" לכאורה. ואילו האדם - סופו שהוא נאבק ברע כל חייו, ועדיף לו שיהיה המאבק קצר, יחסית, בן עשרות שנים בלבד, ולא בן אלפים.
מאז הגירוש מגן-עדן, על עצי החיים והדעת לאזן זה את זה, והמאבק הוא כיום בשיאו.
נשוב אפוא לבדוק את ההשערה שהבאנו בהקדמה, שעל-פיה אנו עומדים עתה באלף השישי, כלומר ביום השישי לבריאה - יום בריאת האדם.
בחינה מדוקדקת מלמדת שיום ששי זה נפתח בשנת 1240 לספירה האזרחית השכיחה. מעניין שאלו השנים שבהן התפתחה הקבלה בכלל, וספר הזוהר בפרט, ופורסם עץ הספירות, בתבנית עצי החיים והדעת.
אלף שנים קודם לכן פותח סמל הצלב, המפריד בין גוף לרוח, בין ארץ לשמים, והשולל את תפיסת עץ החיים, בהאמינו בחטא הקדמון - חטאו של אדם הראשון - שאין ממנו חזרה. תפישה זו של "חטא קדמון" היא המצאה מאוחרת של פאול, מייסד הנצרות (למרות שיש לה הקדמות אצל כת ים המלח), המצאה שנתנה לכנסייה כוח עצום על מאמיניה, בהסבירה להם שהם חוטאים מעצם היותם בני אדם, שיירשו גיהינום אם לא יעשו כמצוותיה של הכנסייה. מאז השתרשה באנושות הדעה שהלקח של התנ"ך בכלל, ושל סיפור גן-עדן בפרט, הוא לספר על "החטא הקדמון". אולם בתנ"ך אין שום מורה או נביא (מן המתריעים על חטאים דתיים ומוסריים) הרואה בעניין עץ הדעת חטא שראוי להזכירו. יתר על-כן, התבנית הכללית של התורה, כפי שהראינו ונראה בפירוט בהמשך, היא של תיקון מתמשך, ולא של גזרת חטא קדומה שאין לה כפרה. המדרש של אבות הנצרות הוא מדרש שרירותי המנוגד להקשר הכולל של התורה. בהתייחס לסבל הרב שגרמה דוקטרינה זאת למיליוני אנשים, נוכל אולי לראות בעצם יצירתה של דוקטרינה זאת את "החטא הקדמון" של הנצרות.
הקבלה - ובייחוד הזוהר - מאמינים שכל תכלית האדם היא יכולתו לתקן ולשנות. לא בכדי כינתה הקבלה את הצלב בשם "עץ המוות", כאנטיתזה לעץ החיים המורכב שיצרה.
להשוואה זו בין שתי התפישות הדתיות יש לצרף, לעניות דעתי, גם תפישה מוסלמית שרישומה מופיע בקישוטים של כיפת-הסלע בהר-הבית בירושלים, בעיקר על צדה הפנימי של הכיפה. בקישוטים הללו יש מוטיבים צמחיים רבים, והשערים הרבים שבתוך ההיכל דומים לגן תמרים של נווה מדבר כמו גם ל"תימורים" של בית המקדש. ניתן לראות באדריכלות של כיפת הסלע ניסיון לייצג ויזואלית את גן-עדן.[27] יש בה, בכיפה, ייצוג של עץ החיים ומדרש ויזואלי של ספר יצירה, ברוח האמנות הנון-פיגורטיבית המוסלמית. בתבנית זו יש ל"ב דמויות מיוחדות, מעוטרות במוטיבים צמחיים, הסובבות את המרכז המכוון לאל הייחוד, ויוצרות - יחד עם החללים שביניהן - 160 "עלים" (160 זהו הסכום הגימטרי של "צלם" כמו של "עץ"). כל זוג דמויות כאלו - עם החללים שביניהן - יוצר אילן קבלי אחד, והמכלול הוא תבנית (צלם ודמות) עץ, שמורכבת מעצים רבים ושקשה להבחין בה, כי אנו נמצאים בתוכה, ונמנים עם מרכיביה.[28] [נשוב עוד לכיפת הסלע בפרק ד' – פרשת העקדה בהר המוריה, בנספח 'ג' - כיפת הסלע וההשלמה המושלמית-יהודית.]
יחסי עצי החיים והדעת במספרים
יש דימיון תבניתי, לטענתנו, בין עץ הדעת ועץ החיים. טענה זו מתאששת גם מן הגימטריה. הגימטריה של "עץ החיים" <=> 160 + 5 + 68 = 233; המספר 223 הוא לכאורה חסר משמעות מיוחדת, אולם הגימטריה של "עץ הדעת טוב ורע" ó 160 + 5 + 474 + 17 + 6 + 270 = 932. מספר זה, 932 הוא מכפלה של 233: 233 X 4 = 932, ולכן "עץ החיים" X 4 = "עץ הדעת טוב ורע". ארבעה מערכי ספירות של ארבעה עולמות זה מעל זה מרכיבים את עץ הדעת. דעת השם ה' היא המחברת את ארבעת העולמות. החטא הקשור בעץ הדעת היה העיסוק רק בפרי, בתוצאה המעשית של עולם היצירה, ולא ידיעה של העולמות הגבוהים יותר (יצירה, בריאה ואצילות) הקשורים בעולם העשיה ונותנים לו את החיות והבריאות.
המפגש עם עץ הדעת בימינו
מאז מחצית האלף השישי (ובשפה השגורה, מאז המאה ה-18) התפתח המדע - כלומר הידע - כלומר פרי עץ הדעת - התפתחות עצומה. הידע האנושי החל אמנם להיצבר עוד באלפים קודמים. ידועה חכמתם של הסינים, ידועה הפילוסופיה היוונית; אבל הכלים, הטכנולוגיות, צברו תאוצה רק בימינו. שני דחפים עיקריים עמדו מאחורי ההתפתחות הטכנולוגית: זה של השגת יתרון צבאי, וזה של השגת יתרון כלכלי. רווחתו של כל העולם כמערכת - כלומר: כעץ החיים - מעולם לא היה בראש מעייניה של האנושות.
אבל התוצאות המדהימות של המרוץ הטכנולוגי יחייבו אותנו לשוב ולטעום מעץ החיים: אוכלוסיית העולם גדלה פי חמש במהלך מאה השנים האחרונות ועם התיעוש הגלובלי הזיהום המתגבר עלול להביא לקטסטרופה אקולוגית עולמית. אם נרצה רק את "הפרי" של עץ הדעת – הניצול הטכנולוגי של המדע - ונתעלם ממבנהו השלם, מהקשרים ההדדיים שבין כל ענפיו, ונקיים אותו בתור ענפים מדעיים נפרדים ודיסציפלינות מנותקות זו מזו; אם לא נשכיל לאמץ את הידע הביו-אקולוגי על חשיבות היחסים ההדדיים בין הגורמים הטבעיים השונים, אם לא נביא את ההתפתחות הטכנולוגית למצב קבוע, יכריע אותנו פרי עץ הדעת, שואה אקולוגית תתרחש, ובמו ידינו נביא עלינו את קללת עץ הדעת: "ארורה האדמה בעבורך".
דומה שלא ייתכן מסר חשוב יותר לימינו - אנו נמצאים עתה בשלהי האלף השישי וממש לפני המעמד של המפגש עם עץ הדעת ושל שואה אקולוגית גלובלית. כדי להתגבר על השואה הסביבתית נחוצים החלטה ושיתוף-פעולה של כל בני האדם על פני האדמה ובכך נעוצה הפיכת כל האנושות ליחיד – לאדם – המסוגל להחליט מבחינה מוסרית את גורל העולם.
על מיקום אפשרי אחד של ה"גן בעדן מקדם"
סיפורים על גן העדן או על "תור הזהב" העדני מופיעים כמעט בכל המיתוסים העתיקים ואצל הרבה מהדתות ולא רק בתורה. כך נפוץ באסיה, בעיקר אצל הבודהיסטים, הסיפור על "שמבאללה"
(Shamballah), עירם של הצדיקים ובני האלמוות החבויה מעבר להרים אי שם במרכז אסיה. במאה ה-20 התחילו חיפושי מיסטיקאים אירופאיים[29] אחרי אותה שמבאללה או אגרטה (Agharta?) בחזקת הבירה הרוחנית הקדומה של האנושות. כיום יש נטיה לזהות את מקום אותה שמבאללה או גן עדן הקדום עם הרי אלטאי שבמרכז אסיה, בגבול מונגוליה, סין ורוסיה-סיביר, ולראות בה את המקום הקדום שממנו נפוצו מרבית הגזעים העיקריים של האנושות[30]. מקום נידח זה הוא אכן במרכז המדויק של יבשת אסיה, שהיא משכן מרבית האנושות.
הזכרנו אפשרות (או ספקולציה) זו, מאחר והיא תהפוך למשמעותית כאשר נדון במסעותיו של אברהם (פרשת "לך-לך"). אך עתה נשוב לאיפיוני גן העדן בתורה.
מאבק קין והבל והחטא הקדמוני
בסיפור על המאבק בין קין להבל מתחיל הסיפור העיקרי של התורה (שמעשי בראשית בששה ימים הם רק ההקדמה לו), והוא סדרת המאבקים והתמודדויות שבין האחים. בהמשך נמצא בספר בראשית סדרה של שש התמודדויות בין אחים. שמות האחים-היריבים הראשונים גם הם בעלי משמעות גימטרית-גיאומטרית. הבכור הוא "קין", בעל ערך גימטרי של 160, כמו "צלם", "עץ" ו"סלע". שני המושגים הראשונים הופיעו בסיפורי הבריאה הראשון והשני, וכבר הזכרנו את היכל כיפת הסלע שתקרתו מעוטרת בתבנית המתאימה לצלם אלהים ולעץ החיים. כיום ברור שמקום כיפת הסלע הוא גם "סלע המחלוקת" העולמי על הקניין ונראה שהמחלוקת עוד תחריף ותתגבר.
"הבל", לעומת זאת, משמש לציין משהו שאין בו ממשות - אך בקבלה "הבל הבלים... הבל הבלים הכל הבל" מציין דווקא את "הבל הפה", הנשיפה המפיקה את אותיות הדיבור שמהן נוצר הכול. הגימטריה של "הבל" היא 37, כמו גם של "יחידה" (דרגת הנפש הגבוהה ביותר), "הכבוד" שבו מתגלה השם, ו"דגל" שבו מזוהה הקבוצה. 37 הוא גם "חכמה" בגימטריה קטנה. המספר 37 מסמל שתי תבניות גיאומטריות – של משושה ושל כוכב משושה (דוגמת המגן דוד שבדגל הישראלי, וראה לעיל וכן נספח כללי על "מספרי החושן" על בסיס 37 בסוף הספר).
מאבק הירושה הקדמון לא רק שלא נשכח, אלא דומה שהוא מתגבר בימינו.. באגדות חז"ל הקדימו את עניין המאבק והקנאה כבר לסיפור הבריאה ולתחרות שבין השמש והירח, "המאור הקטן" כנגד "המאור הגדול". אולם בסיפור הבריאה נאמר "כי טוב" על בריאת המאורות. בסיפור היצירה, המאבק מופיע בכל עוזו. גם המילה "חטא", שאינה נזכרת כלל בפרשת עץ הדעת, מופיעה בעליל בסיפור קין והבל "כי לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו" (ד, 7), החטא הוא תולדה של יצר ותשוקה. מעניין כי המילה "חטאת" תופיע, בספרים שמות ויקרא ובמדבר, עוד 32 פעם - כסוג של קרבנות במקדש.
על מה ולמה נחלקו קין והבל? על אהבת האל, על עניינים שבפולחן ובקדושה. שניהם בקשו שמנחתם (קורבן מסוג "מנחה") תירצה. יכול היה האל לקבל את מנחות שניהם. סיבה אפשרית להעדפה ודחיה זו נרמזת בהבדל מנחות האחים. הבל הביא "מבכרות צאנו וחלבהן" ואילו הבל הביא "מפרי האדמה". כאן הקרבת הבכורות היא הנותנת את העדיפות לצעיר. דווקא קין הבכור היה בעצם מנוע מלהביא את ביכורי פרי האדמה – שהרי הייתה זו אותה האדמה שעליה נאמר לאדם אביו "קוץ ודרדר תצמיח לך". הצאן כבר היו עשויות ומושלמות, ואילו האדמה נצרכה להרבה "לעבדה ולשמרה" מפני הקוץ והדרדר שהם בבחינת הביכורים.
במדרש תנחומא לבראשית (סימן ט) מסופר: "ויאמר קין אל הבל אחיו: מה אמר לו? נחלק העולם ואני בכור ואטול פי שנים, אמר לו הבל איפשר, אמר לו קין אם כן אני נוטל יתר חלק על חלקי מקום שנתקבל בו קרבנך, אמר לו הבל לא תטול ועל דבר זה נפלה קטטה ביניהם שנאמר ויהי בהיותם בשדה ולהלן כתיב (ירמיה כו) ציון שדה תחרש". לדעת מדרש זה ואחרים, מקום ההקרבה של קין והבל היה בציון, בהר הבית – המקום שהוא כאמור מקום מחלוקת קשה עד ימינו. לפי רבינו בחיי (לבראשית פרק ד 14) "ומפניך אסתר" - יתכן לפרש מפניך ממקום שכינתך, כלומר ממקום שמתראים שם את פני האדון ה' אלהי ישראל, וזה יורה כי אדם הראשון נתישב בהר המוריה ושם היו תולדותיו.
(גם חז"ל ראו את תהליכי הקלקול והתיקון כשבעה שלבים, המתאימים לשבעת הרקיעים. מדרש תנחומא (נשא, סימן טז'): אמר ליה (לאדם) הקדוש ברוך הוא, כך הייתי מתאוה שיהא לי דירה בתחתונים כמו שיש לי בעליונים, ודבר אחד צויתי אותך ולא שמרת אותו. מיד סלק הקדוש ברוך הוא שכינתו לרקיע הראשון. מנין. דכתיב, וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן (שם ג 8). כיון שעברו על הצווי, סלק שכינתו לרקיע הראשון. עמד קין והרג להבל, מיד סלק שכינתו לרקיע שני כו' (כדאיתא לעיל סדר פקודי סימן ו'). אמר הקדוש ברוך הוא, שבעה רקיעים בראתי, ועד עכשיו יש רשעים לעמוד בה. מה עשה. קפל את כל הדורות הראשונים הרשעים והעמיד אברהם. כיון שהעמיד אברהם, סיגל מעשים טובים, ירד הקדוש ברוך הוא מן רקיע שביעי לששי. עמד יצחק ופשט צוארו על גבי המזבח, ירד מששי לחמישי כו' (שם). עמד משה והורידה לארץ, שנאמר, וירד ה' על הר סיני (שמות יט 20). וכתיב, באתי לגני אחותי כלה (שה"ש ה 1), אימתי, כשהוקם המשכן.[31]
(אגב, מסיפורו של קין גם משתמע בבירור ש"אדם הראשון" של סיפור עולם היצירה (זה שהתחיל לפני כששת אלפי שנה), לא היה הראשון ליצורי האנוש. לאחר רצח אחיו, קין פחד שמא "והיה כל מצאי יהרגני", כלומר שהיו עוד אנשים וכבר הכירו נורמות מוסריות, ומיד אחר-כך גם מסופר כי לקין הייתה אישה וכי החל לבנות עיר. הכי יש צורך בעיר שלמה למשפחה קטנה אחת?)
בני קין והטכנולוגיה
למך (אותיות "מלך") היה דור שישי לקין, וראה עצמו גדול מקין: "כי שבעתים יוקם קין ולמך שבעים ושבעה". למך הוא היחיד שכל תולדותיו מפורטות: "ויקח לו למך שתי נשים, שם האחת עדה ושם השנית צלה. ותלד עדה את יבל הוא היה אבי ישב אהל ומקנה (כלומר שקנה לו את הירושה שהותיר הבל). ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תפש כנור ועוגב. וצלה גם-הוא ילדה את תובל קין לטש כל חרש נחשת וברזל ואחות תובל קין נעמה" (ד' 19-22). שמות הבנים קרובים זה לזה – יבל, יובל ותובל - והם מופיעים כיוצרי הטכנולוגיה. כל תולדות למך מסופרות ב-36 מילים, אולי כנגד ה"אלה" של "אלהים ó מי-אלה" העלולים ליפול.
3. מעשה בראשית ג' - פרשת בראשית בגרסת עולם העשייה
הנוסח השלישי של סיפור בראשית מופיע בבראשית פרק ה', ומביא שוב גרסא שונה על בריאת האדם:
"זה ספר תולדות אדם, ביום ברֹא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אֹתו. זכר ונקבה בראם ויברך אֹתם ויקרא את-שמם אדם ביום הבראם." (מעניין כי מבחינת עולם העשייה, האדם נעשה רק בדמות האלהים ולא בצלם).
נשווה אפוא גרסא חדשה זאת לשתי הגרסאות הקודמות של הסיפור:
אין ספק שגרסא זו שלפנינו, דומה מבחינת המבנה התחבירי לגרסא מס. 2, ומתרחקת עוד מגרסא מס. 1. הבה נקביל אותן זו לזו:
גרסא 2. גרסא 3.
אלה זה ספר
תולדות תולדות
השמים והארץ בהבראם אדם
ביום עשות יי אלהים ביום ברא אלהים אדם
ארץ ושמים בדמות אלהים עשה אתו, זכר ונקבה בראם
יש, אם כן, הקבלה בין שמים וארץ לבין אדם - זכר ונקבה - וכן יש הקבלה בין "אלה" (כחלק ממהות "אלהים" = מי-אלה, כפי שהבאנו לעיל), שהיא צורה של מניין, לבין "ספר" שהוא ספירה ורישום. הזוהר רואה ב"ספר תולדות אדם" הנזכר ספר ממש, ספר שבו מנויות וספורות כל צורות תולדות האדם, כלומר כל הנשמות של בני אדם (ובני אנוש בהמשך):
"זה ספר תולדות אדם: לדיוקנאות (צורות, כלומר נשמות). אמר רבי יצחק הראה הקב"ה לאדם הראשון הדיוקנאות של כל הדורות שיבואו לעולם, ושל כל חכמי העולם ומלכי העולם העתידים לקום בישראל. כשבא וראה את דוד המלך שנולד ומת (מיד בלידתו) אמר לו (לקב"ה) מהשנים (המיועדות להיות) שלי אוסיף לו שבעים שנה. וגרעו מאדם שבעים שנים ונתן אותן הקב"ה לדוד.... זה ספר - ספר ודאי. וכבר ביארנוהו, שכאשר היה אדם בגן-עדן, הוריד לו הקב"ה ספר על ידי רזיאל המלאך הקדוש, הממונה על סודות עליונים הקדושים. ובו היו חקוקות חקיקות עליונות והחכמה הקדושה ושבעים-ושנים סוגי חכמה היו מתפרשים ממנו לשש מאות ושבעים חקיקות של סודות עליונים...... בתחילה היה מעיין בו ומשתמש כל יום בגנזי רבונו, והתגלו לו סודות העליונים מה שלא ידעו מלאכי השרת. כיון שחטא ועבר מצות רבונו פרח הספר ממנו, והיה אדם טופח על ראשו ובוכה, ונכנס במי הגיחון עד צוארו.... באותה שעה רמז הקב"ה לרפאל המלאך והשיב לו אותו הספר. ובו היה מתעסק אדם, והניח אותו לבנו שת וכל תולדותיו אחריו עד שהגיע לאברהם, ובו היה יודע להסתכל בכבוד רבונו. וכבר נתבאר זה וכן ניתן ספר לחנוך והסתכל בו בכבוד העליון." (הזוהר, בראשית, שנח - שסה).
לא גורל קבוע מראש לפנינו, אפוא, לא כדרכה של הכנסייה - חטא קדמון נטול תיקון, אלא אפשרות לכתיבה מחדש. ראה שדוד המלך נולד ומת מיד בלידתו - ושינה זאת. נענש בפריחת הספר ממנו - "והיה אדם טופח על ראשו ובוכה" - והושב לו.
אבל האפשרות לתקן עולה גם מפשוטם של הכתובים. בפסוקים האחרונים של סיפור בראשית ב' כתוב: "וידע האדם עוד את-אשתו ותלד בן ותקרא את-שמו שת, כי שת-לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין. ולשת גם-הוא ילד-בן ויקרא את-שמו אנוש אז הוחל לקרוא בשם יי". שת הוא הולדה, או יצירה, או כתיבה מחדש - כלומר: תיקון - תחת הבל אשר הרגו קין. ואכן "תולדות אדם" הוא סיפורם של בני שת ואנוש, ולא של קין, ששמו יוזכר עוד רק פעם אחת ברשימת הדורות, אבל על חייו לא יסופר עוד במקרא, וגם השושלת שהוליד לא תיזכר בתולדות העמים, כאילו פרש והלך לארץ אחרת, שבה אולי לא אירע מבול.[32]
גרסא שלישית זאת מתעלמת לכאורה מענייני הצמחים ובעלי החיים, שהם כה חשובים בשתי הגרסאות הראשונות, ומטפלת אך ורק בבני האדם ובמעשיהם. אולם כפי שנראה, דווקא בסיפור זה טמון "המסר האקולוגי" החריף ביותר, באשר הוא שמגיע לעסוק גם בפרשת נח.
התיקון לפרשת שני האחים הנצים כה בהיר ומפורש, עד כי אפילו שמות בניהם של קין ושל אחיו היורש אותו - שת - מקבילים הקבלה מוחלטת כמעט:
שת
אנוש
קין קינן
חנוך מהללאל
עירד ירד
מחויאל חנוך
מתושאל מתושלח
למך למך
יבל, יובל, תובל-קין ונעמה נח
הדמות המעניינת ביותר ברשימה, שעוד עתידה לגרות את דמיונם של הדורות הבאים, היא דמותו של חנוך, אשר נחשב על-פי הספרים החיצוניים ומגילות ים-המלח, ולימים גם בקבלה, ל"שר הפנים" של האלהים, מטטרון המלאך הגדול, האחראי על כל העולם. אולם ההשוואה לעיל הופכת את דמותו למעניינת אפילו יותר. "חנוך" הראשון הוא בנו של קין, אשר על שמו קרויה העיר הראשונה: "ויצא קין מלפני יי וישב בארץ-נוד קדמת-עדן. וידע קין את-אשתו ותהר ותלד את-חנוך, ויהי בנה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך". שם הבן, ולפיכך גם שם העיר, עניינו תיקון, חינוך, כלומר: הדרך שבה מנסה האנושות לשפר ולתקן את התרבות מדור לדור. והנה על חנוך בן אנוש נאמר "ויתהלך חנוך את-האלהים אחרי הולידו את מתושלח שלש מאות שנה ויולד בנים ובנות. ויהי כל-ימי חנוך חמש וששים שנה ושלש מאות שנה (שס"ה, מספר בעל משמעות הן מבחינה קוסמולוגית - מניין ימי שנת-החמה, והן מבחינה תורנית - מניין מצוות לא-תעשה) ויתהלך חנוך את-האלהים ואיננו כי-לקח אתו האלהים". כיוון שלא נזכר שמת - סברו מסורות רבות שאכן לא מת, אלא נלקח על-ידי האלהים ועלה חי השמיימה, כמעשה אליהו הנביא. כך נוצרה קבוצה של דמויות תנ"כיות הנמצאות מעל ומעבר למוות. קבוצה זו כוללת את חנוך ואליהו, וכן גם את דמותו המסתורית של "מלכיצדק מלך שלם כהן לאל עליון" שעוד נדון בו. קבוצה זו שייכת לסודות הגאולה.
בפרשה הבאה נשוב אפוא לבחון את הסמלים הכרוכים בשמו של חנוך - העיר הראשונה והדמות השמימית, וזאת מול העיר הארצית החוטאת. בפרשה שלאחריה נמצא את הקשר עם דמותו של מלכיצדק מלך שלם, ונראה רמז וביטוי לקיומה של עיר שמימית מושלמת, לעומת העיר הארצית, הטעונה חינוך.
מכל מקום, ממקום זה ואילך מתחיל הסיפור ההיסטורי (אם תרצה, הא-מיתי) של "עולם העשייה", המשמש כרקע לפעולות האבות שהן דמויות ארכיטיפיות הפועלות בתוך העולם הזה. ששת השלבים של יחסי-האחים שבספר בראשית יתנהלו על הרקע ההיסטורי של "זה ספר תולדות אדם" ויתוו את הדרך אל העולם המתוקן העתיד לבוא.
נספח "א" – על תבנית עץ הספירות של הקבלה
התבנית של "אילן הספירות" ("האילן הקדוש" בספר הזוהר) היא ודאי הנושא המפורסם ביותר של תורות הקבלה. מרבית הספרים שבשוק העוסקים בקבלה מטפלים רק בו והידיעה הראשונה של מתעניינים הדיוטות בענייני הקבלה מזהה את הקבלה עם אילן הספירות או "עץ החיים" של הקבלה. נביא להלן בקיצור נמרץ את עיקרי הדברים ואת ביטויים הגרפי.
התבנית מתארת את זרימת החיוּת המקיימת את העולמות – ולכן נחשבת לתמונה של "עץ החיים". זוהי תבנית בת 32 (ל"ב) אלמנטים, שהם ה"לב" המקיים את העולם. מדובר בתבנית מופשטת, גרפית בעיקרה, של מה שמכונה במתמטיקה "גרף" – נקודות-צומת או קודקודים, הקשורים ביניהם בכמה קווים או צינורות.[33] לפי ההנחיות המשתמעות מספר יצירה, שם הועלה לראשונה המושג "ספירות", מדובר ב-10 קודקודים (המכונים "ספירות") הקשורים ביניהם ב-22 קווים או צינורות[34]. 22 הקווים מזוהים בספר יצירה עם 22 האותיות העבריות (אותיות, אותות, סמלים סוגי העברה) הנחלקות בספר יצירה לקבוצות של 3 ("אימות"), של 7 ("כפולות") ושל 12 ("פשוטות"). לפיכך פותחה בקבלה תבנית דו-ממדית (שיש לה כמה נוסחים) של גרף בן 10 קודקודים המקושרים ב-3 קשרים/צינורות אופקיים, 7 קשרים/צינורות אנכיים, ועוד 12 קשרים/צינורות אלכסוניים (ראה איור א').
איור א' - אילן הספירות איור ב'
בתבנית זו יש הבחנה אופקית בין צד (או "עמוד") ימין, צד שמאל והאמצע (ובכך היא מכילה בעצם את תבנית ה"ין-יאנג" הטאואיסטית). בדרך-כלל מיוחס צד ימין בקבלה עם חסדים וגדולה – כלומר כלליות, וצד שמאל עם דינים ושיפוטיות – כלומר פרטנות, והאמצע הוא התכללות המידות השונות. יש בתבנית זו גם אבחנה אנכית בין מעלה ומטה, שבה מצוינות 7 דרגות גובה (בכך היא מכילה גם את תבנית 7 הצ'אקרות של התבנית ההודית). התוצאה המתקבלת היא תבנית אנתרופומורפית מובהקת, המציינת גם את המבנה של "אדם קדמון".
לפי המאמר "פתח אליהו" שבתיקוני הזוהר תבנית אילן הספירות היא תבנית פרקטלית. ניתן לראות בה תבנית החוזרת בכל אחד מארבעת העולמות שהזכרנו, ואף בתוך כל אחת ואחת מעשר הספירות (ואז היא נקראת "פרצוף"). גם את תבנית הקשרים שבין העולמות ניתן לראות בה. בהקשר זה, שלוש הספירות העליונות, "כתר", "חכמה" ו"בינה", שייכות לתחום "העולם הבא" הנסתר - שבחובו נמצאים עולמות "אדם קדמון" (הכתר) "עולם האצילות" (החכמה) ו"עולם הבריאה (הבינה). שבע הספירות התחתונות, המציינות את שש הספירות "חסד", "גבורה" (או "דין"), "תפארת" (או "רחמים"), "נצח", "הוד" ו"יסוד" – הן כנגד "ששת הקצוות" של "עולם היצירה", יחד עם הספירה התחתונה "מלכות" - כנגד עולם העשייה. מכל מקום, בכל רמה או דרגת פירוט שלה משמשת הדיאגרמה, היא מאפשרת תפישה מערכתית דינמית של כל נושא נידון. הנושא נתפש לא כעצם מקובע ואטום, אלא כשיווי משקל דינמי הנובע ונוצר מתוך מערכת התייחסויות וזיקות-הדדיות.
לדעתי, תבנית "עץ החיים" הקבלית היא דיאגרמה מישורית (2D) של המרחב החמישה-ממדי (5D) המתואר בספר יצירה (כשהספירה העליונה, "כתר" היא גם קשר לממדים רבים נוספים). שש הספירות התחתונות (מחסד ועד יסוד) מייצגות את המרחב התלת-ממדי של שלושת הצירים הניצבים: ימינה-שמאלה, קדימה-אחורה (או דרום-צפון וקדימה-אחורה), ומעלה-מטה. הספירות העליונות מייצגות ממדים שהם "מעל" למרחב זה (hyperspace), בין אם כממדים פיזיים ניצבים לשלושת הממדים הרגילים, ובין אם כממדים של זמן ושל נפש. ספר יצירה רואה את שש הספירות האחרונות כמרחב תלת-ממדי או "עולם", ואת הממדים הראשונים כממדי הזמן ("שנה" או ציר "ראשית-אחרית");ועוד נוסף ממד "הנפש" - ממד מוסרי של ציר "טוב-רע".
(בספר שער היחוד של ר' דב-בר שניאורסון, הוא "אדמו"ר האמצעי" של חב"ד, מנותחות שלוש הספירות העליונות - חכמה, בינה ודעת, כל אחת לפי עומק רוחב ואורך. העומק של התחתונה הוא האורך של זו שמעליה. כך נוצר מערך רב-ממדי שבו נבחנת הדעת. אצל האדמו"ר הראשון של חב"ד, הרש"ז מליאדי,[35] מופיעות 32 (ל"ב) נתיבות החכמה כצלעות של קובייה ארבעה-ממדית, שההיטל שלה על פני האדמה הוא של קווי הגבול בין 12 השבטים.)
מבחינה קיברנטית, בחינה שאותה חקרתי[36], תבנית אילן הספירות היא בדיוק התבנית של המערך השלם של שיחה רב-רבדית בין כל שתי ישויות פסיכולוגיות או תרבותיות-קיבוציות, תבנית הראויה להוות את הפרדיגמה השלמה לכל מדעי החברה – ראו איור ב'. במערך זה, שני העמודים הצדדיים הם ייצוג נפשי של שני הצדדים (כל אחד של שלוש רמות המתאימות למינוח הקבלי של "נפש, רוח ונשמה", ומבחינה קיברנטית-קוגניטיבית "מושגים, זכרונות ואמונות" של כל צד), ואילו ארבעת הצמתים של העמוד האמצעי הם האמצעים שבהם נבנה המשותף לצדדים: (1) המערך החומרי המשותף לפעילות שניהם; (2) מערך ההסכמות או הנורמות המכתיבות את התנהגות הצדדים; (3) מערך ההבנות העשויות להיבנות ביניהם (ולשנות במקרה הצורך את ההסכמות); ו-(4) מערך ההארות (או Realizations) הנמצאות מעבר לתפישות ולאמונות הקיימות של הצדדים, אך עשויות להתגלות להם מתוך תהליכי דיאלוג אמיתיים.
נספח "ב" (לחובבי גיאומטריה) – עולמות וממדים
במבוא ובמדרש לפרשת בראשית הבאנו את התפיסה הקבלית של "העולמות". כאן ננסה להבין את עניין אותם עולמות רוחניים בלתי נראים, באמצעות המושג הגיאומטרי "ממדים", הניצבים (אורתוגונלים) זה לזה. מאוד אופנתי כיום לדון בעולמות עליונים ובלתי נראים במושגים של מרחב על-ממדי multidimensional space/hyperspace)), עניין שנתפש כחידוש רב. אך בהמשך נראה כי גישה זו שימשה כבר בספר הקבלה הקדום ביותר - "ספר יצירה" – שניתן לראותו כפירוש קבלי של פרק א' בבראשית, וכי גישה על-ממדית כזו מקובלת גם בקבלה ובחסידות. כך שאין סיבה לשלול את האפשרות שהיא התבנית ששימשה גם את עורכי ספר בראשית.
כללית, אנו מבחינים במקרא בשתי שיטות לציון מה שכיום אנו מאפיינים כ"ממדים".
השאיפה של ספר זה היא לחשוף צופן תורה אמיתי המבוסס על הגיאומטריה החמשה-ממדית של ספר יצירה כמופיע כבר מבראשית. כאמור האור – המופיע בתורה כנברא הראשון – הוא, לדעת המדענים של היום, במהותו רעידות במרחב חמשה-ממדי. בהמשך נראה למשל כי הנבחר – אברם (גימטרייה 243 = 5^3) – מייצג גם הוא קוביה חמשה ממדית.
בשנות ה-60 של המאה ה-20, שימש ספרו של הרברט מרקוזה "האדם החד-ממדי" מניפסט לסטודנטים המתקוממים. מרקוזה השתמש במטפורה גיאומטרית זו לבקר את חברת הצריכה המודרנית הסובלת מתודעה צרה ומביאה לחיים החסרים "עומק" נפשי ורוחני. המשל הגיאומטרי לתודעה קוּדם על-ידי ספרו של אבוט אבוט "שטוחלנדיה" המתאר עולם דו-ממדי הרודף את מי שמעלה אפשרות לקיומו של עולם תלת-ממדי, ועל ידי עבודתו של צ'רלס הינטון אשר כוונה לטיפוח תודעה מורחבת, המסוגלת לתפוש מרחב ארבעה-ממדי.[37]
הקריאה וציפייה למודעות על-ממדית טומנות בחובן פתרונות לכמה מחוליי עולמנו. המהפכה המדעית ("עץ הדעת") התקדמה בנתיב שהציב דיקארט - ניתוק בין הנפש לבין המרחב הפיזי. היה זה דיקארט שקיבע את התפישה המודרנית המעודדת שימוש בקואורדינאטות תלת-ממדיות לתיאור ולמדידה של כל תופעות העולם הפיזי. אך בתהליך זה איבד המדע המודרני דווקא את מה שלגבי דיקארט היה החשוב ביותר – דהיינו הנפש.
"ספר יצירה" ופרשת בראשית
המסורת מייחסת את "ספר יצירה" לאברהם אבינו. בין החוקרים יש פלוגתות לגבי זמנו, אף שרובם מסכימים על התחומים שהציב גרשום שלום: בין המאה השנייה לשישית (מקביל לתקופת "ספרות ההיכלות" הטרום-קבלית). יהודה ליבס, בספרו "אמנות היצירה של ספר יצירה", מייחס אותו לחוגי בית-שני במאה הראשונה, ויש גם המייחסים אותו לתקופה שאחרי הופעת האיסלאם. אני נוטה לחבר בין שתי הגישות ולראות בחלקו הראשון, הקצר והפואטי, תולדת טקסט אזוטרי (פנימי) של המקדש, ואילו את חלקו המורחב, על הרשימות הממצות של 3, של 7 ושל 12 אלמנטים, אני רואה כתוספת של רופא-אסטרולוג יהודי, איש המאה השישית. החשוב לענייננו הוא התפישה העמוקה של ספר יצירה בתהליכי הבריאה והיצירה כביאור אזוטרי של פרשת בראשית.
בהקבלה לנוסח הפותח את ספר בראשית – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" - אומר ספר יצירה "בשלשים ושנים נתיבות פלאות חכמה חקק יה יי צבאות אלהי ישראל אלהים חיים ומלך עולם אל שדי חנון ורחום רם ונישא שוכן עד וקדוש שמו. וברא את עולמו בשלשה ספרים: בסְפר וסְפר וסִפּור. עשר ספירות בלי מה, ועשרים ושתים אותיות יסוד". כלומר, "בראשית" מקביל באופן מסוים ל"שלושים ושניים נתיבות פליאות חכמה" (כמו ש"אלהים" מקביל לעשרת כינויי האל הנ"ל בספר יצירה ושלושת הספרים מקבילים למלאות "את השמים ואת הארץ"; אותן עשר ספירות מתוארות בכמה דרכים: "עשר ספירות בלימה, ומידתן עשר שאין להן סוף: עומק ראשית ועומק אחרית, עומק טוב ועומק רע, עומק רום ועומק תחת, עומק מזרח ועומק מערב, עומק צפון ועומק דרום. ואדון יחיד אל מלך נאמן מושל בכולן ממעון קדשו ועד עדי עד."; וכן "אילו עשר ספירות בלימה: אחת - רוח אלהים חיים; שתים - רוח מרוח; שלוש - מים מרוח; ארבע - אש ממים. ורום מעלה, ותחת, מזרח, ומערב, צפון ודרום", כמו עשרה כיווני ההתפשטות במרחב חמשה ממדי. במקום אחר הוא מתייחס לספירות במונחים של "עולם שנה נפש". "עולם" הוא העולם התלת-ממדי הנצפה בעליל, והוא מקביל לששת הכיוונים המנויים לעיל, "שנה" היא ממד של זמן, הנמתח בין "עומק ראשית ועומק אחרית"; ואילו "נפש" היא ממד חיוני-מוסרי הנחלק למדרגות בין "עומק טוב ועומק רע".
מתוך שלפי ספר יצירה העולם הנברא הוא מעין קובייה של חמשה ממדים, מתגלה הראשוניות של 32 הנתיבות (או הקווים-הכיוונים), שכן ל"על-קובייה" ארבעה-ממדית יש 32 צלעות, ול"על-על-קוביה" חמישה-ממדית יש 32 פינות. לא מקרה הוא, שאותן 32 הן לא רק סכומם של 10 המספרים ו-22 האותיות העבריות, אלא מהות וסימן בפני עצמו. למעשה, כפי שראינו במשפט הראשון של ספר בראשית, 22 האותיות הן "מילוי" ותווך בין שתי שלמויות (המספרים המושלמים 6 ו-28). ההמשך בפרק א', מובאים 10 המאמרות כמו גם 32 הופעותיו של השם "אלהים". בספר יצירה, אותן 22 אותיות מתווכות בין שתי העקרונות המספריים הראשוניים של 10 הספירות (כצירי מרחב חמישה-ממדי) ושל 32 הנתיבות, שהם 32 הכיוונים במרחב החמשה-ממדי (22 + 10 = 32).
בהמשך, פותחה בקבלה (או נתגלתה) תבנית "אילן הספירות" או "עץ החיים" (ראה נספח 'א'). זוהי מעין מפה סכמתית דו-ממדית של אותו עולם חמישה-ממדי. שש "ספירות הבניין" התחתונות (מחסד ועד ליסוד) הן גם ה"ששה קצוות" של מרחב שלושה-ממדי, כנגד "עולם היצירה". שלוש הספירות העליונות ניצבות כל אחת לקודמיה (מלמטה) בממד גבוה יותר. ספירת הבינה היא כנגד עולם הבריאה, ספירת החכמה היא כנגד עולם האצילות וספירת הכתר היא מעבר לממדים אלו ומכתרת-סובבת אותם.
כך שעולם היצירה (שבו, על-פי הקבלה, פועלות הרוחות) הוא מעין עולם תלת-ממדי של התנועה הנרשמת בתוך העולם הארבעה-ממדי של "מרחב-זמן" (space-time) – "סובב סבב הולך הרוח ועל-סביבתיו שב הרוח" (קהלת א, 6); ואילו עולם הבריאה (שבו פועלות הנשמות) הוא מעין עולם על-זמני חמשה-ממדי, כמתואר בספר יצירה.
המדרג הקבלי של הנפש לחמש רמות (נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה) הוא ציר הממד החמישי של ספר יצירה, ממד הניצב לארבעת הממדים של המרחב-זמן וחודר לתוכו.
שם הויה כסולם רב-ממדי
לפי ספר משלי (יח' 10) - "מגדל-עז שם יהוה בו-ירוץ צדיק ונשגב". כלומר, שם הויה עצמו הוא מעין מגדל או סולם הניצב בין ארץ ושמיים ומעלה את ההוגה בו למדרגות רוחניות של צדיק ונשגב, כלומר שורה בעליונים. ואכן, שם הויה משמש הרבה אצל המקובלים כמפה של העולמות – כאשר הה'א האחרונה למטה והקוץ של הי'וד הראשונה משמשות נקודת אחיזה בעולם העליון ביותר. לפי שימוש מקובל זה, הה'א התחתונה מייצגת את ספירת המלכות ואת עולם העשייה, הו'ו מייצגת את שש הספירות ("ו' הקצוות") של עולם היצירה, הה'א העליונה מייצגת את ספירת הבינה ("פרצוף אמא") ואת עולם הבריאה, הי'וד מייצגת את ספירת החכמה ("פרצוף אבא") ואת עולם האצילות, ואילו "קוצו של יוד" מציין את נקודת האחיזה בספירת הכתר (שהיא, כשמה, מכתרת וסובבת את העולמות) ובעולם "אדם קדמון" (א"ק).
אך שלוש האותיות של "שם הויה" – יהוה – ניתנות לתפישה (למשל, אצל מורה הקבלה יצחק גינצבורג) גם כמייצגות את המושגים הגיאומטריים נקודה (י), קו (ו) ושטח (ה). אם כך, ניתן לראות את ה"מגדל" של שם הויה כמורכב מאותם ייצוגים גיאומטריים של האותיות, המצטרפות יחס למבנה גיאומטרי כדלקמן:
הה'א התחתונה היא השטח, הבסיס באדמה, שעליו ניצב המגדל. הו"ו נתפשת כקו של ממד ניצב לאותו שטח, ולכן כיוצרת קובייה או מגדל מרובע הניצבים על אותו בסיס. הה"א העליונה[38] תיתפש כשטח – כלומר שני ממדים, הניצבים לקובייה התלת-ממדית, ואתם נוצר מרחב חמשה-ממדי, כפי שמוצג גם בספר יצירה. הי'וד היא, כאמור, נקודת אחיזה לממד נוסף, בעיקר דרך הקוץ העליון שבה, המייצג מגמה אל ממדים לאין-קץ, או נקודת אחיזה בעולמותיהם.[39] תפישה גיאומטרית זו של אותיות שם הויה מתבססת אמנם על צורת האותיות בכתב המרובע ("אשורי"), אך היא תקפה גם לצורה המקורית, העגולה, של האותיות העבריות. האות ה'א של האותיות העגולות מציינת עיגול (או טבעת בין עיגולים קונצנטרים). באופן זה יהיה המגדל בצורת צילינדר, שראשו מוקף בכיפה המציינת את שני העל-ממדים העליונים.
נספח 'ג': "תבנית ירושלים של מעלה" בפסוק הראשון של בראשית
"דיאגרמת ירושלים של מעלה" (The New Jerusalem Diagram) הוא השם שנתן חוקר הקדמוניות ג'והן מישל לדיאגרמה המאפשרת את "רבוע המעגל" ואת חלוקתו ל-28 קטעים שווים, ואת ההצבה הטקסית של תריסר המזלות בתבנית של ארבעה מחנות מארבעת צדי העיגול. לטענתו, שימשה דיאגרמה זאת באתרים מקודשים עתיקים רבים, ובכללם הפירמידה הגדולה (ראה איור להלן[41]) ומעגל הסלעים של סטונהנג' באנגליה, והיא רמוזה ומקופלת לדעתו בתיאור ממדיה של העיר הקדושה, "ירושלים החדשה" שנחיתתה ממרומים חותמת את ספר התנ"ך הנוצרי.
באותו פסוק ראשון בן שבע מילים ו-28 אותיות מסופר כי "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ." במילים אלו נרמז סוד הגיאומטריה (כלומר של מדידת הארץ) של השמים והארץ. בעולם העתיק נתפשו השמים כעיגול או כיפה והארץ כמרובע או קובייה. (מקור) ההרמוניה האפשרית בין שמים לארץ נתפשה כחידה גיאומטרית של השלמה בין הרבוע לעגול, כמו גם בין הקובייה לכיפה. הבעיה של "ריבוע המעגל" היא שהריבוע מבטא יחסים "רציונליים" בין מרכיביו (כלומר הם מתחלקים למספרים שלמים וסופיים) ואילו העיגול מבטא יחסים "אי-רציונליים" (שהשברים שלהם הם אינסופיים) והוא מבוטא בסמל π. כך לא ניתן לבנות ריבוע ועיגול שיש להם בדיוק אותו היקף (או אותו שטח). אבל יש קירוב רציונלי שדי בו לכל ציור או בנייה פיזית, והוא הקירוב של π = 22/7. בקירוב זה, היקף ריבוע שאורכו ורוחבו 22 (22X4 = 88) שווה להיקפו של עיגול שקוטרו 28 (88 = 28 X 22/7 = d x π). והנה, מספרים אלו, 28, 7 ו-22, נרמזים בפסוק הראשון של בראשית.
בנייתה של תבנית זו מתחיל בניסיון ל"רבע את העיגול" בדרך שרטוט מעגל ומרובע בעלי הקף שווה. הקושי הוא כי יחס היקף העיגול לקוטרו (π) הוא מספר "אי-רציונלי", כלומר אינו ניתן לביטוי מדויק כיחס (רציו) בין שני מספרים שלמים - אולם ניתן לתת קירוב המספיק לכל צורך מעשי, והוא היחס 22/7.[40]
בבניית תבנית מקודשת זו, חוסמים עיגול שקוטרו 22 יחידות בריבוע של 22X22 יחידות (כמספר האותיות העבריות). בהמשך בונים מעגל נוסף שקוטרו 28 - "המספר המושלם" המצוין כבר במספר אותיות הפסוק הראשון של ספר בראשית ומציין את מחזור העתים. מעגל זה נבנה מאותו מרכז של המעגל הראשון (שקוטרו 22) והיקפו π X 28, שהוא כאמור 22/7 X 28 = 88 - בדיוק היקפו של הרבוע האמור, שמידת צלעותיו 22 והקפו לכן 22 X 4 = 88. העיגול והריבוע הם שווי היקף, והם חותכים זה את זה ב-8 נקודות כשהרבוע יוצא מחוץ לעיגול בארבע קרנות.
בניית התבנית השלמה נמשכת בבניית 12 עיגולים שקוטרם הוא 6 – מספר האותיות במילה "בראשית" ו"המספר המושלם" הראשון. מרכזי תריסר העיגולים הללו נמצאים על העיגול הגדול, שקוטרו 28, והם משיקים לעיגול הפנימי, שקוטרו 22. ארבעה מעיגולים אלו נקבעים לפי ארבע הנקודות שבהם משיק הריבוע למעגל החסום, ויתר שמונה העיגולים ממוקמים לפי 8 נקודות החיתוך שבין הריבוע והעיגול החיצוני (28). שתי תכונות מפליאות של בנייה זו הן (א) שהבנייה הזו מחלקת את העיגול החיצוני ל-28 קטעים שווים, (ב) שהיחס של 22:6 הנובע משיקולים גיאומטריים-תיאורטיים הוא גם בדיוק היחס הממשי שבין קוטר הירח לקוטר כדור הארץ!
תבנית ירושלים של מעלה והפסוק הראשון של ספר בראשית
[1] מאחר והתורה איננה מנוקדת ונכתבה כרצף של אותיות, אפשר לקוראה בדרכים שונות. למשל "בראשית ברא אל הים את השמיים ואת הארץ", מה שנותן סיפור בריאה אלילי. אפשרות מעניינת היא לקרוא את הפסוק הראשון כציווי לאדם "בראשית בְרָא אלהים" – כלומר, קודם לכל דבר האמן שיש בכלל אל - שאפילו האלילות עדיפה על חוסר אמונה ויכולה להיות ראשית להכרה בשם.
[2] גם הפסוק "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיב אף עשיתיו" (ישעיה מג 7) בו נדון להלן ניתן להבנה שהכל נברא נוצר ונעשה בעזרת קריאת השם, שם הויה.
[3] ספר התניא, שער היחוד והאמונה. וראה במיוחד את פירושו של הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) לספר זה. גישה זו לגבי האותיות כיוצרות ומחדשות את העולם נובעת כמובן מספר יצירה.
[4] ההסברים המקוריים בספריו של מישל ובעיקר "ממדי גן העדן" (1986 Michell, John: The Dimensions of Paradise. Thames & Hudson, ). נציג את הדיאגרמה בנספח "ג".
[5] ספר יצירה מיוחס לאברהם אבינו, מי שמסמל את תחילת האלף השלישי. אולם הופעתו היא בתחילת האלף החמישי, שבו מופיעים דברי התורה שבעל פה כספרים כתובים. ספר הזוהר מיוחס לתנא רבי שמעון בר יוחאי מסוף האלף הרביעי וחורבן המקדש, אולם הוא הופיע בדיוק בתחילת האלף השישי, ובמידה מסוימת הוא מבשרו של עידן התיקון ויצירת האדם.
[6] Russell, Peter (1983): The Global Brain. J.P. Tarcher,
[7] על חכמת בצלאל נאמר "ראה קראתי בשם בצלאל בן-אורי בן-חור למטה יהודה. ואמלא אתו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל-מלאכה. לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחשת. ובחרשת אבן למלאת ובחרשת עץ לעשות בכל-מלאכה. ואני הנה נתתי אתו את אהליאב בן-אחיסמך למטה-דן ובלב כל-חכם-לב נתתי חכמה ועשו את כל-אשר צויתך:" (שמות לא' 2-6).
[8] הביטוי "חכם לב" מופיעה בתורה בדיוק 7 פעמים (6 "חכם לה" ו-1 "חכמה בלבו"), כולן בעניין בניין המשכן בספר שמות.
[9] במספר משולש של n שורות יש n x (n+1)/2 אלמנטים. ל-2701 יש 73 שורות ואכן 2 / (73+1) X 73 = 2,701.
[10] הרבה מהחקירות על המספרים 2,701, 37 ועוד נעשו ע"י Vernon Jenckins, אצלו מתוך עמדה נוצרית חריפה.
[11] האחד הנסתר הוא נקודת האחיזה (בריאה) בממד שמעבר (אצילות) המקיף וסובב את עולם הבינה (ה"העולם הבא", של ספירות הבריאה).
[12] 256 = 4^4 (ארבע בחזקת ארבע), כלומר הדגשה עצומה של עיקרון הארבעה והריבוע המאפיין את הבנייה.
[13] פירוט החישוב של מספר הפסוקים העוסקים בבנין המשכן.
90 פסוקים על ציווי מעשה המשכן (שמות כ"ה - כ"ז)
43 פסוקים על מעשה בגדי הכהנים (שמות כ"ח)
123 פסוקים על יצירת המשכן בידי בצלאל (שמות ל"ה -ל"ח).
32 פסוקים על עשיית בגדי הכהונה (שמות ל"ט)
43 פסוקים על חנוכת המשכן.
[14] המקור התלמודי הוא תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סא/א "דרש רב נחמן בר רב חסדא מאי דכתיב וייצר ה' אלהים את האדם בשני יודי"ן שני יצרים ברא הקדוש ברוך הוא אחד יצר טוב ואחד יצר רע". מכך צמחה ברבות הימים הפסיכולוגיה השלמה של ספר התניא ("ספרם של בינונים") לרש"ז שבו האדם מאופיין במאבק בין שתי נפשות, נפש בהמית ונפש אלהית.
[15] Vintage Books Bloom, Harold and Rozenberg, David (1990): The Book of J.
[16] הכינויים הנפוצים כיום כוללים דברים כגון "יקוק" (אסוסיאציה עם יריקה-רקיקה), "אדוני" (משמו של האליל אדוניס), "אלוקים" (מלשון מלקות והכאות), "קל" (בצירה, מלשון קללה), "השם" (מלשון "האשם" ואשמה), "אדושם" (כינוי מזלזל בעליל) ועוד. יש כאן, מין תהליך בלתי מודע שבו אנו יוצאים לברך ונמצאים מקללים. אולי יש מקום לניתוח פסיכו-אנליטי שלפיו היהודי נושא סבל הדורות משליך באופן בלתי מודע את סלידתו מאלוהיו, עליו אסור לו במודע לערער.
[17] ובדומה מדרש רבה בראשית ג' ט, במדבר יג' ו.
[18] חלוקת המעגל ל-360 מעלות היא אידיאליזציה בבלית של מספר הימים במחזור השנה (שהוא בפועל בערך 365.24 יום) ואינה חולקת כבוד לתבנית השבעה. לוח השנה של כת ים-המלח, ששאף להכיל את החלוקה המקודשת של 7 ימים על לוח השנה, הכיל 364 ימים. אם נתייחס למעגל של 364 מעלות, הרי חלוקתו ל-28 חלקים שווים תיתן קטעים של 13 מעלות וכפולתם 26.
[19] כמעט אין גבול לספקולציות הרבות על משמעויות הגיאומטריה והמספרים המאפיינים את הפירמידה הגדולה – הררים התלויים בהשערה. אולם הנתונים שהבאנו לעיל הם הברורים והאופייניים ביותר בפירמידה הגדולה ועליהם אין כל וויכוח.
[20] הגנומון של 19 היה סודה של הגיאומטריה המקודשת של מצרים העתיקה, ראה:
Schwaller de Lubitch: "The
[21] העשירי מייצג בקבלה את השכינה וספירת המלכות (שתיהן נקביות), המשלימה מכוונה למעשה.
[22] טכניקה המתייחסת למילה בכללה כתוספת 1.
[23] מרבית היבשות, אסיה, אפריקה, אירופה ואוסטרליה הן ב"חצי הכדור המזרחי" לעומת שתי האמריקות "בחצי המערבי", וקו האמצע לכן אינו בגריניץ' אלא בסביבות קו אורך 30 מזרח. כיוצא בזה, מרבית שטחי היבשות - אסיה, אירופה, צפון אמריקה ומרבית אפריקה - הן מצפון לקו המשווה, וקו האמצע הוא בסביבת 30 מעלות צפון, כך שחיתוכם של קווי האמצע הללו הוא במזרח התיכון. ארץ ישראל נמצאת באמצעו של "הסהר הפורה", ודי ברור כי מבחינה סמלית, ירושלים היא המרכז המקודש המשמעותי שבמזרח התיכון. כך שהמקום הנכון, מקראית וגיאוגרפית, להופעת גן-עדן מחדש היא באזור ירושלים.
[24] היכלות גן העדן מפורטים בספר הזוהר, פרשות בראשית ופקודי, ומפורטים עוד יותר בספרים מאוחרים כגון "עמק המלך" לר' נפתלי הרץ בכרך ו"שערי גן עדן" ליעקב קאפיל.
[25] הכוונה כאן היא לקבלה הלוריאנית לפי הגרסא של ר' ישראל סרוג ופיתוחיה, כגון "עמק המלך" לר' נפתלי הרץ בכרך. קבלה זו מקבלת את גרסת ספר יצירה, לפיה נברא (או נוצר) העולם מצירופי אותיות ומרחיבה אותה לאין שיעור.
[26] לפי בראשית רבה לשמות מ' - שנאמר: "איפוא היית ביסדי ארץ, מלמד שכל הנשמות היו תלויות באדם הראשון, זה היה תלוי בראשו, זה היה בחוטמו, וזה היה תלוי בשערו...". נוסח זהה במדרש תנחומא כי תשא פרק יב.
[27] Grabar, Oleg and Nusseibe, Said (1996): The Dome of the Rock.
[28] ראה קובץ www.thehope.org/dome_art.htm ב"אתר התקווה" באינטרנט, וממנו למידע נוסף על סודות כיפת הסלע.
[29] ערכה הודגש בתיאוסופיה של מדאם בלבצקי. גורדג'ייף הגרוזיני וניקולאי רוריך הרוסי ערכו מסעות ארוכים לגילויה.
[30] אוסף הטיעונים הגדול לכך נמצא בספרו של ג'יאופרי אש: "The Dawn before the Dawn” Geoffrey Ashe: דוגמא לחיפושים אחרי שמבאללה ראה: http://www.livinginthelightms.com/in_search_of_shambhala.html.
[31] המדרש על "באתי לגני" כקשור במקדש מהוה את עמוד השדרה של תורת חב"ד בדור האחרון.
[32] ניתן לדרוש "קין" מלשון "קינא ,China - "כלומר, להסיק שקין אחראי להיווצרות החלק הגדול של המין האנושי (הגזעים המונגולי והאינדיאני) שאינו נכלל באנושות (בני אנוש) כלומר: בין צאצאי שם, חם ויפת (הגזעים השמים, החמים והקווקזים), שבהם דנה ההיסטוריה התנ"כית עד לימינו אלה.
[33] מבחינה מתמטית-טופולוגית אין זה "גרף עץ" אלא גרף של רשת (semi-lattice),
[34] המקובלים מרבים לציין את ההקבלה בין "צנור" ו"רצון". הגורם לבריאה הוא רצונו של "בעל הרצון" האינסופי לברוא עולם סופי, לברוא מקום הפנוי ממנו ואז לבוא ולשכון בו - "א"ר שמואל בר אמי מתחלת ברייתו של עולם נתאוה הקב"ה לעשות שותפות בתחתונים" (מדרש רבה בראשית פרשה ג פסקה ט), וכן "יהא שמיה מברך לעלם שמניח העליונים ובחר בתחתונים לשכן במשכן בשביל אהבתן של ישראל" (מדרש תנחומא ויקרא פרק ד).
[35] ליקוטי תורה לפרשת מסעי, מאמר "וירד הגבול" דף צד ע"א-ד.
[36] בתיזת דוקטורט בקיברנטיקה: “The Cybernetic Basis for Human Reconstruction”,Yitzhak Khayutman: Doctoral Dissertation, Brunnel University Dept. of Cybernetics, 1981
[37] הסברים על חוזים אלו ועל המרחב העל-ממדי בספריהם הפופולריים של המתמטיקאים פיקובר ורקר:
Pickover, Clive: “Surfing through Hyperspace: Understanding Higher Universes in Six Easy Lessons”. .Oxford U. Press, 2001. רודי רקר: "הממד הרביעי: סיור מודרך ביקומים הגבוהים". ירושלים, הוצאת מאגנס, תש"ס.
[38] או האותיות יה' המייצגות שם-אלוהות בפני עצמו. שתי הספירות חכמה ובינה, או "אבא" ואמא" נחשבות כנמצאות בקשר/זיווג מתמיד.
[39] ראה שם טוב גפן: "תורת הממדים לאין ספורות", בתוך ספרו "הממדים, הנבואה, האדמתנות". ירושלים, מוסד הרב קוק, תשל"ד.
[40] יחס מדויק אף יותר הוא 355/113, שהוא תולדה של הטור 113355. אולם לכל צורך מעשי, 22/7 הוא קירוב מספיק.
[41] מבין הטיעונים החישוביים הרבים ביחס לפירמידה הגדולה בספרו של זג'אק (Zajak, John: The Delicate Balance. Cornerstone Books) נזכיר רק אחד - כי היחידה הנכונה לחישוב היא הזרת (inch) העברית, כפי שחושבה בשקידה רבה ע"י הפיזיקאי הגאון איזאק ניוטון (שהיא 1.00106 זרתות אנגליות). גובהה של הפירמידה הוא 5449 זרתות כאלו וזה לטענתו מספר משמעותי: זהו הגובה הממוצע של היבשות, וזו בדיוק הגימטריה של הפסוק הנבואי בישעיה (יט 19-20) שיש הרואים בו אזכור לפירמידה" "ביום (58) ההוא (17) יהיה (30) מזבח (57) ליהוה (56) בתוך (428) ארץ (291) מצרים (380) ומצבה (143) אצל (121) גבולה (46) לינוה (56). והיה (26) לאות (437) ולעד (110) ליהוה (56) צבאות (499) בארץ (293) מצרים (380), כי (30) יצעקו (276) אל (31) יהוה (26) מפני (180) לחצים (178) וישלח (354) להם (75) מושיע (426) ורב (208) והצילם (181). סכום הגימטריות של המילים בשני הפסוקים של המאמר הוא כאמור 5449.