פרשת נח - תיבת המבול ומגדל הבלבול

הבשורה בדבר קיומו של עולם שהוא שלם, שיש בו דאגה לפרטים ושהוא שומר על יחס של אני-אתה, טמונה במשפט ראשון זה, שהוא בעל מבנה גיאומטרי מקודש: 13 מילים, כאשר 13 הוא מספר כוכבי (מגן דוד, או בשפה גיאומטרית: הקסגרם). השם נח חוזר במשפט הראשון 3 פעמים, להדגשת משמעותו.

בפרק הקודם עסקנו בכוכב המספרי השני, בן 37 מרכיבים, והשלישי, בן 73 מרכיבים, וקישרנו אותם לחכמה. כאן מופיע רמז לכוכב המספרי הבסיסי ביותר, זה של ה-13, שהוא בעל חשיבות רבה ביהדות, ומסמל את ההשגחה. בפרק האחרון, המיוחד לפרשת "ויחי", נמצא כי הערך הגימטרי של המילה ישראל אף היא מספר כוכבי (המספר הכוכבי העשירי – 541), ואילו ה-37 (המספר הכוכבי השני) מופיע בשמות כל השבטים המסודרים בחושן על פי סדר הולדתם, כלומר – לא כולל לוי, אבל כולל את מנשה ואפרים, באופן הזה: שמו של כל שבט, אם בנפרד אם במחובר לשבט השכן לו – יוצר מכפלה של 37.



         13                                                              37                                                                                73

כבר ציינו - בפסוק קצר זה של שלוש-עשרה מילים מופיע השם "נח" שלוש פעמים, לא פחות. כלומר, יש בפרשה חשיבות מיוחדת לעניין השם, מסתרי הסמנטיקה והשפה. אדם הראשון קרא שמות לכל החיות. הקריאה בשם היא הבסיס לשפה ולציביליזציה. רק באמצעות השפה יכלו להתבצע הבניות העצומות –תיבת נח ומגדל בבל.
 
מייסד החסידות, הבעל שם טוב, התייחס אל הציווי "בא אל התבה" לא כאל תיבה פיזית, אלא כאל תיבה סמנטית, אל המילה. אנו נלך בעקבותיו.

הגימטריה של השם "נח" היא 58. נח "התהלך את האלהים" – דיבר אל האלהים בלשון "אתה". היחס העמוק יותר בין סובייקטים הוא יחס ה"אתה", כפי שהראה בובר בספרו אני-ואתה, והאל אינו אלא "האתה הנצחי". "אתה" הוא השם הראשוני של האל, כפי שברור מכל ברכה: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר...." האלוהות החשובה היא "אתה" ושאר השמות הם בבחינת תארים. הגימטריה של המילה "את ה..." היא 406, כלומר 58 כפול שבע (מספר המלאות והברכה).
 
"כי השחית כל בשר את דרכו":  על פי רש"י, "אפילו בהמה חיה ועוף נזקקים לשאינם מינם". כלומר, היתה פה התפוררות כוללת של הקודים הגנטיים, נוצרו מוטציות מזיקות אבדה הזהות והושחתה האקוסיסטמה הגלובלית. והאדם היה האשם העיקרי בכל אלו, שהרי נאמר לאדם "ארורה האדמה בעבורך." התרופה, מכל מקום, היתה טמונה בעמל של בנייה – בניית התיבה.

"עשה לך תבת עצי גפר":
הבנייה של נח היא למעשה בנייה רב-ממדית, לא סתם בנייה פיזית תלת-ממדית של אורך רוחב וגובה מוכתבים (ה, 15) אלא בנייה של כלי-מסע, מעבורת בממדי הזמן והנפש. התיבה היא העצם היחידי המעביר מן העולם שלפני-המבול (antedeluvian) לעולם המחודש שאחרי-המבול. התיבה מעבירה לא רק את האקוסיסטמה הטבעית (הנפש) אלא גם את התרבות האנושית-מלאכותית המבוססת על השפה והזיכרון.

בספר יצירה, שכבר הזכרנו, מתואר שהיוצר יצר את עולמו בחמשה ממדים, הכוללים את "היכל הקודש" שהוא תיבה (מנסרה) קובייתית חמשה-ממדית. והנה כאן יוצר נח ועושה כמעשי האל ובונה מנסרה תיבתית של חמשה ממדים, לקיים ולהעביר כל נפש חיה מעבר לעתיד.

רמז לכך נמצא כבר בפסוק הראשון, בביטוי שבארנו "את האלהים התהלך נח" שסכום הגימטריות של 4 מילותיו הוא בדיוק 1000. הדרך התנכית מסורתית לבטא את עקרון הממדים הניצבים זה לזה היא באמצעות שיטת הספירה העשרונית: היחידות מציינות קו, העשיריות מציינות שטח (אורך ורוחב), המאות מציינות נפח (תוספת שכבות גובה) והאלפים הם תוספת ממד: של זמן (שנה, כזמן פעולתה של התיבה) או של נפש (קיום המאגר הגנטי והשפה).

גן-עדן והתיבה – שתי צורות של שימור גנטי

לאחר עשרה דורות, שהם מחזור שלם, יכול היה האל לערוך סיכום של תוצאות הניסוי במין האנושי, והסיכום היה שלילי: "וירא יהוה כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם יהוה כי עשה את האדם בארץ ויתעצב על לבו. ויאמר יהוה אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה... כי נחמתי כי עשיתִם" (ו 7-5). לכאורה – לפנינו תלונה על "חטא קדמון", האדם הוא רע מיסודו. אך בפועל – זוהי התחלה חדשה, אפשרות לתיקון הקלקלה.[2] 

שוב מתחילות קורות חיי האדם מבראשית, אלא שהפעם, תחת הגן-עדן שיצר הבורא, יצר אדם שנבחר - "צדיק תמים בדורותיו" - "גן-עדן" מלאכותי חדש. הדגש הפעם לא היה על הצומח - "כל עץ נחמד למראה" (ב 9) - אלא על החי: "ומכל החי מכל בשר...להחיות אתך" (ו 19). אמנם, גם מקומם של העצים שבתוך הגן - עץ הדעת ועץ החיים לא ייפקד, בהמשך.

התיבה וגן-עדן, זו גם זה, שימשו סביבות - ביוספרות - שניתנו לאדם למשמורת בידי האלהים. זו אף זה כללו מאגר גנטי שלם.

אדם הראשון בא אל המוכן, קיבל לידיו ביוספרה נהדרת, שכל תפקידו היה "לעבדה ולשומרה", ולא עמד בכך אפילו זמן קצר. על נח, לעומתו, הוטל לבנות את התיבה - "בנק גנטי" - לאסוף את המינים כולם, להביאם אל התיבה, ואז לעבור תהליך ממושך של הריון - בן שנה ועשרה ימים. זוהי תקופת החניכות, שבה למדו נח ובניו פרק בתחזוקתה של הארץ הנושבת - "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש עד עוף השמים וימחו מן הארץ" (ז, 23).

הנה כך מתאר מדרש תנחומא אותה שנת חניכות:
     "כל י"ב חודש שהיה נח בתיבה, לא ראה שינה, לא הוא ולא  בניו, לא ביום ולא בלילה, שהיה עוסק וזן את הבריות שעמו. והיה מגיש לכל בהמה חיה ועוף את אכלם בלימודם, ובשעה שהם למודים לאכול. יש בהמה שהיא אוכלת בשעה אחת ביום, ויש בשתים ובשליש הלילה ויש בחצות ויש בקרות הגבר, והיה נותן לכל מזונו בשעתו" (תנחומא הקדום, יח).


הקבלה בין סיפור המבול והתיבה ובין מיתוסים עתיקים וסיפורים בני-ימינו

המקרא איננו היחיד המייחס לגיבור-צדיק את הצלת היצירה האלוהית ממבול. בעלילות גילגמש מציל אות-נפִשתִם - המקבילה  השומרית לנח - הן את החיות כולן והן את התרבות האנושית: הוא לוקח עמו בתיבה גם את האומנים ואת בעלי המלאכה (המקבילים לצאצאי קין יבל, יובל, תובל-קין ונעמה חלוצי המלאכה והאומנות). ואילו ספרי החכמה הוחבאו, על-פי המסורת השומרית, לפני המבול.

מעניינת במיוחד לענייננו היא הסיבה המוצהרת למבול, על-פי המסורת הבבלית: אתר-חסיס ("נח") מתבקש לשמר את ספינתו, ששמה הסמלי-מאד הוא "נוצרת חיים", משום שהאלים לא הצליחו להגביל את הילודה, והתעורר חשש להתפוצצות אוכלוסין. הבשורה הגדולה לאנושות, עם שוך המבול, איננה הבטחה לסדרי עולם תקינים דוגמת "ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו" (ח, 21-22), אלא מציאת דרכים פחות רדיקליות לטיפול בחשש מעודף ילודה: עקרות, תמותת תינוקות, מגפות ורעב.

אפלטון הוסיף לתרבות האנושית את המבול של אטלנטיס. המיתוס על הארץ שהשחיתה דרכה ועל כן אבדה במבול, קיבל בדורנו עדנה חדשה: מאות, אולי אלפי ספרים נכתבו על אטלנטיס,[3] למרות שלא נמצאה כמעט שום עדות ארכיאולוגית לסיפורי אפלטון. בספרו "ממדי גן-העדן" (בפרק על "ערי אפלטון"), מנתח הסופר האנגלי ג'ון מישל ניתוח מפורט ומעמיק של הסיבות ליצירת המיתוס על אטלנטיס: אפלטון תכנן עיר אידיאלית חדשה, מגנזיה, ואף הציע לה חוקה. ההבדל בין שתי הערים, על-פי אפלטון, היה במידות העיר: אטלנטיס הייתה מבוססת על השיטה העשרונית, הלוקה, ואילו מגנזיה נועדה להתייסד על בסיס התריסר. להלן נראה כי יש הקבלה רבה בין תפיסתו זו של אפלטון ובין התפיסה המקראית, שאף היא רואה תיקון בחברה המבוססת על תריסר שבטים.

מן המיתוסים הקדומים נזכיר עוד אחד, מקראי, שאף-על-פי שאיננו עוסק במבול הוא עוסק במים רבים, במעין-תיבה, ובתפקוד נוסף שלה - הגלגול והלידה-מחדש, שעוד נדון בהם להלן. הכוונה היא ליונה הנביא ולמסעו במעי הלויתן שמינה אלהים. שם, במעמקי ה"תיבה" שנועדה להציל אותו ממי הים המכסים, התפלל יונה, זכה למחילה, והסכים לקבל עליו את השליחות הנבואית לעיר נינוה. נפשו של יונה התהפכה עליו והוא היה לנביא, קיווה כי השם יהפוך את נינוה כפי שהפך את סדום ועמורה, אולם ההיפוך האמיתי היה המהפך הנפשי שעברו תושבי נינוה, שחזרו בתשובה.

בדורנו יש מיתוסים חדשים המזכירים את דימוי התיבה: כוונתי לספרי מדע בדיוני, שספינות חלל מעבירות בהן תושבים אנושיים, ואת האקוסיסטמה כולה, מעולמנו הנשמד לעולמות חדשים. הגדיל לעשות ארתור קלארק בסדרת ספריו "אודיסיאה בחלל": לא רק שצוות הספינה מוחזק בקירור עד הגיעם ליעד, אלא שגוף מסתורי, שצורתו היא צורת תיבה משוכללת, המונוליט, הוא שיוצר את הקרקע המתאימה להתיישבות אנושית חדשה במערכת השמש. כיום מצוי פרויקט כזה בפועל בשלבי מחקר [4]. בנספח 'ג' נציע גם הקבלה בין התיבה ובין אוניות המעפילים שהובילו את שארית הפליטה של השואה אל המולדת הישנה-חדשה.


המספר שבע בפרשת נח

בפרשת בראשית מצאנו חשיבות המספר שבע, המופיע בשבעת ימי בראשית ובעיקרון יום השביעי, הוא יום המנוחה. גם בפרשת נח (הקשור במנוחה) מוזכר השבע כקשור עם מנוחה: "ותנח התבה בחדש השביעי בשבעה-עשר (מנין "טוב") יום לחדש על הרי אררט" (ח 4). היונה ששלח נח לבדוק "הקלו המים" חזרה כי "לא נמצאה היונה מנוח לכף רגלה" ואז "ויחל עוד שבעת ימים אחרים אחרים ויסף שלח את היונה מן התבה" (ח 10) ואח"כ "וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד" (ח 12). היונה המרחפת ואינה מוצאת מנוח לכף רגלה מזכירה את הביטוי "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" (א 2), ובמדרש חז"ל מוסבר בשם ריש לקיש "ורוח אלהים מרחפת על פני המים – זה רוחו של מלך המשיח" (בראשית רבה ח א; ויקרא רבה יד א). על רוחו של המשיח אנו למדים מישעיה "ויצא חטר מגזע דוד ונצר משרשיו יפרה. ונחה עליו רוח יהוה (1), רוח חכמה (2) ובינה (3), רוח עצה (4) וגבורה (5), רוח דעת (6) ויראת יהוה (7)  (ישעיה יא, 2) [5].

עוד פעמיים נזכר המספר שבע בפרשה, פעם אחד במפורש - נח הצטווה להביא לתיבה שבעה זוגות מן הבהמות הכשרות - ופעם אחת בנסתר שנזקק לפיענוח, בניסוח מאוחר של "שבע מצוות בני נוח" שנדון בהן להלן.


חטאו של אדם, תיקונו של נח, חטאו של נח

כבר הזכרנו בפרק הקודם שחטאו של אדם לא היה באכילה מן העץ, אלא באכילה מפריו, שהוא מקור זרעו. הוא פגע בהמשכיות המין.

לאחר שאכל מעץ הדעת, מנע אלהים מן האדם את עץ החיים.

נח הוא נציגו של עץ החיים, למרות שהמאגר הגנטי בתיבה שוב איננו מאגר גנטי טבעי, אלא הוא כרוך בהתערבות אנושית: מן "הבהמה הטהורה" הצטווה נח לקחת אל התיבה שבע מכל מין, ובכך ניתן יתרון לחיות שבִּיֵת האדם.

אדם הראשון היה, כזכור, הראשון שנצטווה על שמירת האדמה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה.." (א, 28). נח, היורש השני של האדמה, כבר לא נצטווה לכבשה. הוא התמנה לתקן את קללת הארץ, את "ארורה האדמה בעבורך" (ב, 17). הוא התמנה לנהוג בארץ רחמים, לאחר המבול. בתמורה, הבטיח לו אלהים - שהוא, כזכור המקבילה ל"הטבע" - שלא יהיה עוד מבול על הארץ.

אלא שגם נח לא עמד בכל הציפיות. הוא היה "איש האדמה", והכיר את אופיו של כל גידול. אבל במקום לחזור ולגדל גידולים שיישאו פרי לטווח רחוק, לבאים אחריו, הוא מיהר לספק את תשוקותיו המיידיות. מיד בצאתו מן התיבה נטע נח גפן, כדי להשתכר מפריה מוקדם ככל האפשר, מתוך חשבון נהנתני-כלכלי אגואיסטי, לטווח קצר (לפעול רק כדי ליהנות מפרי המפעל) - ולהביא לשכחה עצמית (לא בכדי נחלקו המפרשים בין אלה שראו את פרי עץ הדעת בחיטה, לבין כאלה שראו בו את הגפן). אברהם, שבא לתקן את מה שלא הצליח נח, נוסה שוב ושוב בניסיונות הדורשים סבלנות.

ובכל זאת יש יתרון לתיקון שתיקן נח על פני מעשהו של אדם: הוא נכנע לפיתויו של פרי האדמה רק לאחר שסיים בהצלחה, כזכור, את חניכותו בשמירתה ובאחזקתה של הארץ ואחרי שלמד לכבד את ייחודו של כל מין ומין, ולעזור לשמור על המגוון.
צאצאיו, הגיבורים הנלווים לפרשה, גיבורי סיפור מגדל בבל, ינסו להפוך את הקערה על פיה.


המאבק בין בני נח – מחלוקת האחים השנייה

סקירה של ספר בראשית חושפת שש מערכות של מאבקי אחים, ועוד מערכה שביעית של השלמה – מערכות המקבילות במידה רבה לששת השלבים של מעשי בראשית וההשלמה בשבת. יש קשר מעניין בין מערכות המאבקים ובין שאלות של לבוש, בגד – ובגידה באמון. בפרשת בראשית נתקלנו בבעיית העירום – לאחר שאכלו חוה ואדם מפרי עץ הדעת "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות" (ג' 7). וכן "את קלך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואחבא" (ג' 10) – המביא לתוצאה שבה "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם" (ג' 21). הייתה הרגשת אשמה ושיש מה להסתיר. ניתן לאמר גם כי המאבק בין קין והבל היה על גילוי והסתר פנים.
 
בפרשת נח, העירום וההתגלות של נח קשורים בחטאו של חם, שרצה לגלות לאחיו את ערוות אביהם. האחים כיסו את אביהם בלי להסתכל עליו וזכו בכך לברכתו, בעוד שחם (וליתר דיוק, בנו כנען) קולל.
 
יעקב לבש כשהלך לקבל במרמה את ברכת אביו לקח את בגדי אחיו המרומה ואילו יוסף לבש "כתנת פסים" כסימן להעדפתו על פני אחיו. האחים המקנאים תפסו את יוסף, הפשיט ממנו את כתנת הפסים והשתמשו בה ככיסוי לחטאם.

בסיפור המשלים, במערכה השביעית של יחסי משה ואהרון (בספר שמות) נראה בפרשת "צו" כיצד משה הכין את הבגדים המפוארים ביותר כדי להלביש בהם את אהרון אחיו.

מכל מקום, המחלוקת בין האחים כאן היא בעניין כיבוד אב – שהוא הבסיס לאחווה. כאשר האחים מכבדים את אביהם ואת מורשתם המשותפת, יש סיכוי להשלמה מסוימת ביניהם. כך נראה במקרה הבא, כאשר ישמעאל ויצחק קברו יחד את אביהם.
שלושת בני נוח חוזרים על מערכת היחסים של השלישיה של אדם המדמה, חווה החווה והנחש המנחש סביב עץ הדעת, או התפתחות שלה. כלומר, גם פה יש לנו שלושה אופני ידיעה [6].  שם הוא האחראי על הדיבור והשיום - הסמנטיקאי, יפת מייצג את המראה – האסתטיקן המדקדק וחם הוא הפועל, הפרגמטי. כאשר הפרגמטיקה והתכלית של התקשורת אינן מייחסות כבוד לאב, כלומר כבוד לתרבות שממנה יונקים, נפתח פתח לצרות. התיקון יבוא בדרך של בחירת "אב-רם" – דמות אב אידיאלית להנחיית הצאצאים.

 
על טבעה וטיבה של התיבה

התבה שמרה והצילה את הטבע. נח לא צווה לבנות תיבה, אלא לעשותה: "עשה לך תיבה". רק לימים, בצאתו מן התיבה, בא זמנו לבנות: "ויבן נח מזבח ליהוה". התיבה איננה אפוא מבנה, בית - בלשון זכר, אלא צורה דקדוקית נקבית. היא הרחם שבו ייווצר העולם מחדש.[7]
 
הזוהר מרחיק לכת ורואה בכניסתו-ביאתו של נוח אל התיבה הזדווגות. הזדווגות של ספירת היסוד (המכונה "צדיק") עם ספירת המלכות: "כי האדמה היא מלכות והיסוד הוא אישה של המלכות. ולמדנו סוד, אשר נח היה צריך אל התיבה, הרומזת למלכות, כדי להתחבר בה ולקיים זרע כל העולם.." (ספר הזוהר, פרשת נח, ה, בתרגום הסולם).

אך גם אם לא הזדווגות של ממש הייתה כאן - אין ספק שנוח מונה לשמור על הזרע: בעזרת "קליפה" קשה - דופן התיבה - הֵגן על הגרעין הכולל של החומר הגנטי הנחוץ לשחזור הביוספרה. ממש כאותם חיקויים מודרניים שלה, הניסיונות לבנות ביוספרות מלאכותיות, שישמרו מערכות אקולוגיות שלמות ביום פקודה של שואה אקולוגית בחוץ.

על תיבת נח ותיבת משה
ההופעה הבאה של תבה בתורה היא עם לידת משה והסתרתו מפני הגזרה על הבנים לישראל: "כל הבן הילוד היארה תשליכוהו" - גם כאן מדובר בהשמדה באמצעות מים. בהיות משה בן שלשה חדשים - "ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו תבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאר" (שמות ב' 3). יש דמיון בין הכנתה של תיבת משה לעשייתה של  תיבת נח שבה נאמר "עשה לך תבת עצי גפר קנים תעשה את התבה וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר" (ו' 14). בהיסטוריה של עם ישראל יש מקום של כבוד לתיבות. את התורה אנו מוציאים מתוך "תיבה", ומשה הוא הדוגמא המובהקת להוצאת תורה מהתבה: בראשית חייו ניצל באמצעות תיבה מטביעה, ובשיא חייו קיבל את התורה וכתבה, ושם אותה והיא הושמה בארון אשר במשכן, ואז במקדש, ועד היום אנחנו שמים את ספרי התורה ב"תיבה" והמונח המקובל למתפלל בציבור הוא "מי שעובר לפני התיבה"?

 
על התיבה וסופרי התורה במקדש

יש קשר בעליל, הן גיאומטרי-סימבולי והן פונקציונלי, בין תבנית תיבת-נח לבין המשכן והמקדש, קשרים המתאשרים בחישוב שבנספח 'ב.1'.

נניח עתה כי אחת ההשערות ששערנו בפרק ההקדמה - כי סופרי המקדש הם שכתבו, או לפחות ערכו, את התורה - תקפה. כהני הבית-הראשון חיו בידיעה, שמקורה בנביאי זמנם, שהמקדש עתיד להיחרב בידי פולשים מן הצפון, ושהתורה תהייה מעין צוואה להבטחת בניינו המחודש של המקדש בעתיד. לצורך הזה יש לקיים את העם בתקופת הביניים, מחורבן לבניין, וזהו בעצם תכנו האלגורי של סיפור המבול והתיבה.

החוויה המעצבת את ישראל ואת העם היהודי היא הגלות והשיבה. החיים בגלות נמשלו להשרדות במבול, וסיפורו של נוח הוא סיפור של גלות ושל שיבה לאדמה האהובה. הסכנה שבהשמדת עם-ישראל הפכה בסיפור המקראי להשמדת כלל האנושות. נוח ובניו הם אלה מן העם שיישארו דבקים בתורה ויבטיחו את קיומו ובנייתו מחדש. אפשר להתקדם שלב נוסף בתפיסה האלגורית, ולראות את סופרי המקדש עצמם כמזדהים עם "נח ובניו", הבונים את התיבה ומשמרים את כל אלה שבתוכה. מי היה הצר שהחריב את המקדש ושלח את (עיקר) העם לגלות? זו הייתה "בבל הרשעה" ולכן לא ייפלא שגילום "ציר הרשע" בפרשה הוטל על בבל שרצתה לעשות שם לעצמה, הפגינה חוצפה כלפי שמיא ובלבלה את השפה.

"ותשחת הארץ לפני אלהים ותמלא הארץ חמס.." (ה, 11). האין מלים אלו מוכרות לנו מנבואות הזעם של הנביאים הצופים את החורבן? הנה למשל הנביא ירמיהו מאיים "הנני אליך הר המשחית נאם יהוה המשחית את כל הארץ" (נא, 25), או יחזקאל, המובא אל חברתם של שבעים מזקני ישראל אשר "כי מלאו את הארץ חמס" (ח, 17). (ובימינו, האם לא קם אלינו ארגון החמאס לשטן?)

התיבה היא אפוא מעין ספינת מעבורת בין "העולם הישן", שנחרב ונמחה, ובין "העולם החדש". היא שמעבירה את הקוד הגנטי של שני מאגרים - הפיזי והרוחני - כך שיוכלו להשתרש ולשאת פרי בעולם החדש.

גם הסיפור השני של פרשת נוח - סיפור מגדל-בבל - משתלב בתיאור זה, המחזיר אותנו לסיפור בבל ולסיפור התפוצות - כלומר הגלויות. "תפוצות" רבות, משמע, תפקיד התיבה איננו מסתיים בקרקע הבטוחה של הבית השני, עוד עליה לשאת את הזרע לאורך גלויות אדום וישמעאל, עד ימינו שלנו.


על תורת האדמה ועל "חכמת הנסתר" שבתיבה

על דרך ההיפוך, ניתן לומר כי אומנותם של נוח ובניו היא תורתם. בנייתה של תיבה בממדים עצומים כל כך, ארכה ללא ספק עשרות שנים. מדרש תנחומא מאדיר עוד יותר את תהליך הבנייה ומתאר איך נטעו וגידלו נח ובניו את הארזים לתיבה. תהליך הבנייה חייב הבנה מושלמת בצורכיהם של כל בעלי-החיים, ואיסופם אחד לאחד - עוד יותר.

מהכניסה לתיבה, בשבעה עשר לחודש השני, ועד ליציאה ממנה - בעשרים ושבעה לחודש השני של שנת הירח הבאה - חלפה בדיוק שנת חמה אחת, בת 365 ימים. מדוע ארכה הישיבה בתיבה כל כך, כאשר המבול עצמו נמשך "רק" ארבעים יום וארבעים לילה? בני נח היו צריכים לתרגל את תורת התחזוקה של הביוספרה במשך שנת חמה מלאה - שהיא התקופה השלמה המינימלית, "יום אחד", מבחינת האדמה.

מכאן, שעיקר תורתם הגלויה של בני נח, היא ב"ישובו של עולם". נוכל לראות בכך את טרחתם בשני הרבדים התחתונים של התיבה - במאגרי המזון ("הבטן") ובכלובי-תאי החיות השונות ("החזה"). אולם מאחר שהקבלנו בין התיבה למשכן ולעבודה בו, נתאר להלן גם צד נסתר אפשרי של תורת התיבה, כפי שמשתמע מהקשריה הספרותיים והמספריים של תיבת נח עם הח"ן - חכמת הנסתר. 
 

פירוש התיבה בדרך הסוד

"ונח מצא חן בעיני יהוה". פעמיים מופיעים באותו פסוק ממש רמזים לחכמת הנסתר. הכניסה לתיבה - כמוה ככניסה לפרד"ס[8]: הפשט הוא עצם העבודה בשימור החי והצומח, כמו גם הכישורים לעבודת האדמה. הרמז נתון בממדי התיבה, שכזכור מכילים את שילוש ממדי המשכן. הדרש הוא המקבילה שיצרנו בין סיפור המבול וסיפור החורבן והגאולה, ואילו הסוד נתון במקבילה הלשונית בין ממדי התיבה לשמות הויה.

הציווי "בא... אל התיבה", מסביר מייסד החסידות, הבעש"ט - על דרך הסוד - מתייחס לתיבה שבמילה אשר בתפילה. זה נכון לגבי כל מילה שבתפילה, אך בעיקר ללוז התפילה, לשמו של מושא התפילה. כלומר: להגיה נכונה של שם האל, "השם המפורש". כבר מזמן, כידוע, אין היהודים הוגים את שם הויה אלא רק את השם "אדני", ואלו המעזים והמשתדלים עדיין להגות בשם בתפילתם, עושים זאת בעזרת צירופים כגון "יאהדונהי". "הכניסה לתיבה" היא המאפשרת עדיין התקשרות עם שם הויה.

הבה נעמוד על הכוונות הפנימיות של המילים והאותיות. בעזרתן ננסה להבין כיצד ניתן ליצור קשר בין פירוש זה ובין התיבה החומרית שבנה נח.

על-פי תורת הסוד, אין אדם יוצא ידי "חובת ידיעת השם" ללא כוונת זיווג וייחוד בין שמות האל. גם כל מעשה התיבה, כבר אמרנו, איננו אלא מעשה זיווג, בין נח לתיבה.

התיבה היא, כזכור, נקבה, ועל-כן מקבילה ל"ספירת המלכות", שמכל ספירות הקבלה היא לעולם נקבית. היא מיוצגת בשם שמבטא המתפלל, בפועל - א-ד-נ-י. ואילו נח, שהוא הזכר במעשה התיבה, "את האלהים התהלך נח", הוא המייצג את השם י-ה-ו-ה, זה השם הכתוב בסידורי התפילה ואיננו נהגה, על-פי הפסוק "י-ה-ו-ה הוא האלהים" המושמע בסוף יום הכיפורים.

עתה "נזווג" את שני שמות האלוהות הללו, כלומר: נכפול אותם זה בזה: י=10, א=1. סכום המכפלה - 10. זוהי היחידה הבסיסית של התיבה, כמו גם של קודש הקודשים במשכן. זוג האותיות הבא הוא ה' (5) עם ד' (4), ומכפלתן ("ייחודן" או "התכללותן", בלשון תורת הסוד) היא 20, כאורך ההיכל במשכן. שתי המידות יחד  (10+20) נותנות יחד את גובה התיבה (30, כאורך המשכן, הבנוי משני חלקים - 10 של קודש הקדשים ו-20 של הקודש). ייחוד-הכפלת האות השלישית בשם הויה - היא ו' (6) - עם האות השלישית בשם אדני - נ' (50) - היא 300, כלומר אורך התיבה. האות הרביעית -ה' (5), כשהיא מוכפלת באות הרביעית י' (10) - נותנת ערך של חמישים, שהוא רוחב התיבה. מכאן, שכדברי הבעש"ט, הציווי "בא אתה... אל התיבה", נותן הדרכה כיצד להתכוון כוונה פנימית בתפילה, כיצד לבטא את "השם המפורש", שלא ישתכח מישראל גם לאחר חרבן הבית, ולשמור את ישראל כ"עם יודעי השם" גם בגלות המשכיחה הכל.

נח ואנשי דור הפלגה - הבונים הגדולים

שתי בניות מכוננות עומדות במרכזה של פרשת נח, זו לעומת זו: בניית התיבה, ובניית מגדל בבבל "וראשו בשמים".

נח קיבץ במבנה אחד את כלל הבריאה – האקוסיסטמה - מתוך מטרה ברורה להפיצה אחר-כך, הפצה שנועדה לשמור עליה ולחזקה; אנשי מגדל-בבל ביקשו לקבץ את כל הכוח האנושי במבנה אחד, ונענשו בהפצה, הפצה שנועדה לבלבלם ולהחלישם אך בעצם להחזיר את השונות והמגוון.

כדי להבדיל בין שתי הבניות הללו, נידָרש לאחד מהוגי הדעות הנוצריים, לאוגוסטינוס, איש המאות ה-4 וה-5, אשר הבדיל בין שני מיני ערים: העיר החומרית - דוגמת עירו של קין, ולימים העיר הבבלית שחשקה במגדל וראשו בשמיים, ולעומתה העיר הרוחנית - דוגמת התיבה, ולימים גם שלם, עירו של מלכיצדק.

כל ההיסטוריה האנושית, סובר אוגוסטינוס, היא המאבק בין שני סוגי הערים: בין עיר האדם החוטאת לעיר האלוהית הצדקת. בין בבל לירושלים. במונחינו שלנו - בין הקלקלה לתיקון.

עשיית התיבה היא הבנייה השלישית שעליה מדווח המקרא. האל בנה מצלע אדם אישה (ב, 22), קין בנה עיר (ד, 17), ונח נצטווה לעשות תיבה כפרויקט בנייה. זהו בעצם בניין "הבית הראשון", בתוך כך זהו גם ביתה של האנושות המתחדשת - מנח ובניו ואילך. התיבה באה לשמר את היקום מפני המבול המתרגש. זהו המבול העומד לבטל את סדרי בראשית, שעל-פיהם "יהי רקיע.. ויהי מבדיל בין מים למים", וכן "יקוו המים מתחת לרקיע ותיראה היבשה".

כיוון ש"השחית כל בשר את דרכו על הארץ" - נידון כל בשר להיסחף במים.

על חטאי דור הפלגה

הדמות המאפיינת את דור הפלגה היא דמותו של נמרד, ששמו נתפש כמי שמורד באלוהות. נמרד נתפש במדרשים כמלכו של אותו דור וכרודפו של אברהם. אך כל הנאמר עליו בתורה הוא "וכוּשׁ ילד את נִמְרֹד הוא החל להיות גִּבֹּר בארץ: הוא היה גִּבֹּר צַיִד לפני יהוה על כּן יֵאָמַר כּנִמְרֹד גבּור ציד לפני יהוה" (בראשית פרק י 8-9). הגימטריה נותנת לנו רמז נוסף: הערך הגימטרי של השם "נמרד" הוא 294, שהוא המכפלה של  6X7X7. כלומר כמעט קוביה שלמה של שבע בחזקת שלוש – אבל בכיוון אחד, כנראה האנכי, הוא חסר את עיקרון השבעה – עקרון השבת, ההשלמה והשמיעה למצוות האל. נמרד הגיבור פועל באורח שלם ומנצל זאת, אבל אינו מוכן שהטכנולוגיה והבניה שלו ישבתו לרגע. היות שמו קרוב כל כך לקובייה מושלמת, ובכל זאת חסר רכיב, עשוי להיות רמז לכך שנמרד הצליח לקבץ את כל האנשים אליו תחת הסיסמא "נבנה לנו עיר... ונעשה לנו שם", אך בפועל שלט רק רצון אחד – רצונו שלו, בבחינת "שפה אחת ודברים אחדים" - ולא הפלורליזם המאפיין את המקדש שהוא מקום העלייה לרגל והמפגש של תריסר שבטים השונים זה מזה. 

אנשי דור הפלגה, בוני מגדל-בבל, שסיפורם מובא אף הוא בפרשה, התעקשו לשמור על אחדותם הטכנולוגית-המלאכותית המלאה: "שפה אחת ודברים אחדים". עצם בנייתו של מגדל-בבל לא בא אלא "פן נפוץ על פני כל הארץ" (יא, 4). מעשה הלבנים, כמוהו כשאיפתם הכללית לאחדות: בוני מגדל-בבל, שבנו להם מקדש של אחדות קונפורמית "פן נפוץ" - היו האנטיתזה של השונות הגנטית ששימר נוח. חומר הבנייה, הלבנים היו אחידות – מיוצרות בתבנית אחת, אחת דומה לרעותה - וכך גם הבונים: "שפה אחת ודברים אחדים". על כן עונשם היה תפוצה ושונות: "ויפץ יהוה אתם משם על פני כל הארץ" (יא, 8).

אנשי דור הפלגה, נציגי עץ הדעת, הפֵרו את הברית בין האל לנח. אין צורה מובהקת יותר ל"וכבשוה", מאשר לכבוש את האדמה הפורייה ביותר ולהופכה ללבנים, לשרוף אותה (אותן) באש, ולכסות בה את כל השכבה המצמחת - כלומר את עצם ה"אדמה" - בכבישים ובערים. (אגב, המילה אדמה מקבילה למילה הלטינית  Homus, זוגתה - המילה "אדם" - מקבילה ל-Homo הלטיני).

כלומר: תחת נח, איש האדמה, איש החריש והזריעה - קמו אנשי דור הפלגה, בוני המגדל ובחרו עבודה קשה עוד יותר: "הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה, ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחומר" (יא, 3), ממש כעבודת העבדים בוני הפירמידות במצרים "בחומר ובלבנים" (שמות א, 14). אלא שבקרב בוני מגדל-בבל מודגשת הבחירה: "ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים.. ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ".

מה יש אפוא בהכרזתם זו? במה שונה בנייתם מבנייתו של נח?

הדגשנו את הדימוי הנקבי של התיבה. עוד יותר ברור שהמגדל הוא זכרי, פאלי, ועניינו הוא השתלטות וכיבוש[9]. כדי להדגיש עוד את המוטיב הזכרי במגדל, נקראת התבנית האדריכלית שבני דור הפלגה נדרשו לה - זיקורת. נשוב בהמשך וננתח את התפישה האדריכלית הזו.

על פי התיאור המקראי, התרכזו כל בני הדור ההוא יחד, כדי לבנות "סדר עולמי", בעיר גלובלית אחת, עיר שתכיל את כולם. זוהי יצירה אנושית, המקבילה במידה רבה לתיבת נח. אולם בעוד ש"עיר המקלט" שבנה נח פעלה על פי חוקי הטבע, מעין תא חי שקליפתו מבודדת אותו מן הסכנות שבחוץ, בא המגדל-עיר וביקש לבסס את עצם קיומו על חוקיה התרבותיים-מלאכותיים של האנושות - ליצור סביבה מלאכותית מנותקת מחוקי הטבע ומבוססת על כללים מעטים ואחידים "ודברים אחדים". עובד האדמה חייב להתחשב באקולוגיה, הן המקומית והן הגלובלית. "עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו" (בראשית ח' 22). העיר ויושביה אינם מחויבים, אלא לחוקי האדם ולכלליו, על המשמעויות והערכים שהוא עצמו נותן להם. אם יפוצו - יצטרכו בוני המגדל לקבל על עצמם את האיכויות המקומיות של כל תפוצה, ומן הסתם לפתח תרבות התואמת את התנאים המקומיים של התפוצה החדשה. הם מעדיפים לשלוט ולא להישלט, לכפות סדר אנושי אחיד על פני הטבע. הסיכויים בהקמת מפעל כזה הם עצומים. כך גם הסיכונים. כאשר ייכשל מרכיב חיוני אחד במערכת המלאכותית הגדולה, עלול הדבר להביא לחורבן כללי, לעומת מערכת טבעית המכילה עודפים וגמישות רבה.

כאן נוכל להיווכח שוב בתקפותם של דברי התורה כחזון לימינו. הלוא גם היום אנו עומדים בפני בניית מגדל-בבל שכזה, עיור גלובלי, והתרחקות מהצורך להתחשב התחשבות יומיומית בתנאי הטבע. כלי התקשורת המתפתחים, מערכות התקשורת הממוחשבות, אולי שוב יהפכו אותנו ל"שפה אחת ודברים אחדים" – ויביאו איתם גם את הסכנות של כשל טכנולוגי גלובלי, קטסטרופה אקולוגית וחורבן סביבתי. עלינו להיזהר אפוא מתסמונת-דור-הפלגה. (בחירת החבלה במגדלי מרכז הסחר העולמי בניו-יורק לא הייתה מקרית, שכן מגדלים אלו סימנו למחבלים – ולרבים אחרים - את "מגדל-בבל" של ימינו, את "הסדר העולמי החדש", המאיים על כל מי שהסדר העולמי – או המקומי - שלו שונה.)

במרכז העיר הגלובלית שבנו אנשי בבל,  הם העמידו הר מלאכותי. לא מקדש המקיים קשר טוב בין שמיים וארץ, לא גן שיאפשר להמשיך את הקשר בין אדם לאדמה, אלא הר לבנים שאין בו פְּנים ואמצע, אלא רק קריאת תגר על השמיים.

רוב הציירים נטו לדמות אותו לאלמנט פאלי-זכרי זקור אדיר, צר וגבוה. אך מן המחקר הארכיאולוגי עולה כי בבבל העתיקה הייתה מקובלת בניה של זיקורתים דווקא. הזיקורת הוא הר מלאכותי, פירמידה מדורגת הבנויה קוביה על קוביה (או תיבה על תיבה) - בדרך כלל שבע קוביות - כל קובייה קטנה מחברתה, עד שמתקבל בראש המגדל תא קטן שרק בו ניתן לשהות.

בניגוד למשכן הקליל, הנישא, של בני ישראל במדבר, בניגוד למקדש שלמה, שמרבית הפעילות בו התרחשה בחצר המרווחת, בניגוד להיכלות בנוסח הקתדרלות הגותיות מלאות האור, בניגוד לרבים מן המקדשים הקדומים, אין בזיקורת נסיון לאפשר זרימות מלמטה למעלה, או מלמעלה למטה. מקדשים קדומים שימשו כנראה ככולאי ברקים, ואלו היו אמורים להשפיע שפע שמימי על פוריות האדמה. בעיר - בבבל - לא היה צורך בכל אלו. עצם כוונתם לבנות "מגדל וראשו בשמים", כלומר: מעל לעננים, מעל לצורך להתחשב אפילו בחילופי מזג האוויר, מלמדת על ההתייחסות. על ראש המגדל ניצב מן הסתם המנהיג - הכהן - האיצטגנין, שתפקידו היה לצפות בכוכבים ולהתמודד עם האלים.

מהם אפוא הקשרים בין הקובייה - ששימשה תבנית למשכן ולמקדש - לבין הפירמידה המצרית והפירמידה המדורגת - הזיקורת - שככל הנראה שימשה תבנית למגדל-בבל?

לא רק התקשורת עם השמימי איננה פתוחה, אלא עצם העובדה שאין כלל מרחב פנימי מלמדת כי רק מנהיג – יחיד - יכול לעמוד בראש המגדל, בראש הפירמידה.

אולי עיקר הבעיה הרעיונית הייתה בשאיפה להתמקד בצדו החיצוני של המבנה. "נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים". אין זה מגדל הבנוי על-פי כללי אדריכלות המבקשים לכנס את הקהילה פנימה. אין התחשבות בצורכי קהילה..

הזיקורת היה מקביל לפירמידה המצרית בפארו החיצוני, אם-כי התנשא אולי אף לגבהים רמים ממנה. גם הפירמידה - כידוע - לא נועדה לשרת צרכים פונקציונליים, אלא לעמוד לנצח, במחיר חיי אדם רבים לאין ספור.

יש צד משותף ומפריד בין מעשי נח ומעשי דור הפלגה – והוא המילה (או "התיבה") "שם". נח קרא לבנו בכורו בשם "שם", ואילו מטרתם של בוני מגדל בבל הייתה "נעשה לנו שם (פן נפוץ על פני כל הארץ)".

בלבול השפות - "הבה נרדה ונבלה שם שפתם, אשר לא ישמעו איש שפת רעהו"

הזכרנו כבר כי שני מעשי הבנייה של פרשת נח מייצגים שתי תפישות - זכרית ונקבית - האחת שמאפשרת מקום מחייה, האחרת שכולה ממוקדת בפסגה.

גם העונש שנענשו בוני המגדל עמד בניגוד דרמטי למעשיהם - ובעיקר לכוונותיהם. הניסיון לאיחוד אולטימטיבי נענה בהפצה אולטימטיבית, בקטיעת התקשורת.

דנו לעיל בפירושו של הבעש"ט למונח "תיבה", כמייצג תיבה של דיבור. נניח לרגע כי כל מעשה המבול והצלת התיבה איננו רק תיאור אקולוגי, אלא גם תיאור התפתחותה של השפה והתרבות האנושית. מי בא אל התיבה? שם, חם ויפת. כל אחד משלשת בני נח, מייצג פן מסוים של כל האנושות. הם מייצגים לא רק את אבות גזעי האנושות, העמים השמיים, החמיים (אפריקאים) ובני יפת (הודו-אירופאיים), אלא במידה רבה גם שלושה "טיפוסים קוגניטיביים" שונים - "בני שם" מדגישים את השמיעה, "בני יפת" מדגישים את היופי - הראיה, ו"בני חם" מתבטאים בעזרת תנועת הגוף. אלו הם שלושת סוגי התפיסה וסגנונות הלמידה המוכרים לחוקרי הלמידה היום.

הבה נבחן באמצעות מערכת קוגניטיבית זאת את שלושת ההבטים של השפה האנושית.

תורות השפה (לינגוויסטיקה, סמיוטיקה) מאבחנות שלושה היבטים לשפה - ההיבט הסמנטי-משמעי, ההיבט הסינטקטי-תחבירי, וההיבט הפרגמטי-תכליתי. כל אחד מבני נח מייצג בגישתו המיוחדת היבט אחד כזה: בני שם יודעים את משמעויותיה של שפת התורה, בני יפת יכולים לצייר אותה ביופיה, "להביא את יפיפיותו של יפת לאוהלי שם", ואילו בני חם יכולים לחולל ולרקוד אותה.

(בהמשך תדון התורה אמנם כמעט אך ורק בבני שם. מדרשי האגדה עשו את שם בן נח לכמעט בן-אלמוות המקיים של "בית המדרש של שם ועבר" שהשתתף במשתה אברהם ובקבורתו ולימד את יעקב. לפי רש"י והמדרשים, שם הוא גם "מלכיצדק מלך שלם" אשר בירך את אברהם. בכך יש הקבלה מסוימת בינו לבין חנוך בן ירד שלא נזכר מותו. חיבה זו של חז"ל לשם מראה את נטייתם של לומדי התורה לשמות ולמסתרי הסמנטיקה העברית, כמו שייחודו של האדם על החיות הוא היותו "המדבר" אשר קרא בשמות לחיות. הכוונה לעתיד היא, כאמור, "להביא את יפיפותו של יפת לאוהלי שם".)

במקביל לשונות הגנטית שנושאת התיבה, היא נושאת אפוא שונות בסגנון הלימוד והדיבור, לא בעצם המילים. התיבה כולה בנויה שלוש קומות של תאים, המקבילים לשורשי המילים השמיות, שרובן בעלות שורשים משולשים.[10] 

זה היה העולם שאליו נולדו בוני המגדל, שפה אחת ודברים אחדים, אחידות הנבנית במקום השונות. העונש על ביטול השונות ועל הרצון לאחד את התיבה למבנה המצטמצם והולך במרחב, אבל "ראשו בשמים", העונש על הפחד מפני השונות המבורכת בטענת "פן נפוץ", הוא כאוס מוחלט: "אשר לא ישמעו איש שפת רעהו ויפץ יהוה אתם משם.."

התיקון לכאוס נתון שוב בידי בני נח: שם חם ויפת. התורה תהיה שלמה רק במקדש לעתיד לבוא, כאשר בני כל העמים יהיו מיוצגים בו, כמאמר הנביא: "והיה באחרית הימים נכון יהיה בית אדני בראש ההרים... ונהרו אליו כל הגוים" (ישעיהו ב, 2), ורק כך "כי אז אהפך אל-עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם יהוה" (צפניה ג, 9).
 
התיבה והמגדל אינם, אפוא, רק בניות פיזיות אלא גם משלים לינגוויסטיים. בתוך התבנית המשולשת של בריאה, יצירה עשייה - או, בשפה מוכרת יותר: מחשבה דיבור ומעשה - של סיפורי הבריאה, פרשת נח מספרת על הניסיון המתאים יותר לרמת היצירה: לא רק מהיות "יצר לב האדם רע מנעוריו" אלא משום שהיצירה האנושית היא בעיקר יצירה מילולית. הכניסה לתיבה היא משל להתעמקות בשפה, להפיכתה ללשון קודש, ואילו סיפור המגדל הוא סיפור הקלקלה ואיבוד השפה המשותפת של האנושות.


בית המדרש של שם ועבר

התורה אינה מספרת מה הייתה לשונו של אדם הראשון, זו ששימשה מן הסתם את כל האנושות עד לבלבול השפות בבבל. אולם מאחר שסיפור התורה הוא בעברית, משתמע כי עברית היתה השפה הראשונה – ואף אם מדע ההיסטוריה של השפות יערער על כך, הרי בהסתכלות שלנו על ספר בראשית כספר חזון נבואי, יש בכך הדרכה לעתיד. הנביא מנבא לעתיד "כי אז אהפך אל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם יהוה לעבדו שכם אחד" (צפניה ג 9). נראה מכך כי השפה העתידית היא השפה העברית, הקשורה לקריאה בשם השם, והיא האמורה לתקן את פילוג השפות של מגדל בבל.
 
חז"ל סיפרו על "בית המדרש של שם ועבר", שבו למד גם יעקב אבינו. מה לימדו ומה למדו שם? וודאי היה זה בית ספר לגילוי הצפונות בשמות הקודש (שֵם) ובשפה העברית (עבר) בכלל.

בהנחה שסיפור תיבת נוח והמבול מסמל את הגלות הארוכה של עמי ישראל, במהלך הגלות שמרו היהודים קשר אל השפה העברית באמצעות הקריאה בתורה. אולם הצרכים החיצונים הביאו לשימוש בלשונות לועזיות וגם השימוש בשפה העברית נפגם בגלל תערובת שמות ומבטאים לועזיים והתבלבל ולכל עדה שונויות ושגיאות משלה. התקומה הציונית קשורה בהחייאת השפה העברית (שהפרק הידוע ביותר במהלכה הוא מפעלו של אליעזר בן יהודה). התימה של "בית המדרש של שם ועבר" והניסיון המוצלח בהחייאתה המחודשת של השפה העברית מעלה אפשרויות עתידיות של פיתוח שפת תקשורת אוניברסלית המבוססת על העברית התנכית – לפחות לנושאים של רוחניות ואלוהות.


שבעים האומות יוצאי נח

פרק י' בספר בראשית מתחיל ב"תולדות בני נח..." ונותן סקירה על התפתחות האנושות והתפרטותה. שבעים עמים מונה המקרא. זהו מספר שהוא וכפולותיו חוזרים בכתובים ומבטאים מלאות. גם הגימטרייה של חלוצי האנושות "אדם וחוה" היא 70. את המספר שבעים נמצא שוב בפרקים האחרונים של בראשית, ברדת יעקב מצרימה, "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים" (מו, 27). ההקבלה איננה מקרית. לאחר שבפרשת נח מתברר שגם הניסוי האנושי השני לא עלה יפה, יתחיל בפרשה הבאה - לך לך - סיפור הניסוי השלישי, שגיבוריו הם אברהם וצאצאיו. סיפור זה יתפרט בכל מהלך עשר הפרשיות הבאות של ספר בראשית, עד לכינון תריסר השבטים. המניין השלם של בני ישראל יבשיל אפוא לשבעים - כנגד שבעים האומות.


שבע מצוות בני נוח - תורה אקולוגית חדשה

"מי נח" (ישעיה נד, 9), הבאים למחות הכל, להשכיח הכל, בראשית התהליך של הברירה האנושית - עומדים כאנטיתזה למי האחרית, כפי שמתאר אותם הנביא ישעיהו: "כי מלאה הארץ דעת כמים לים מכסים" (יא, 9). כל ההיסטוריה האנושית דרושה, אפוא, כדי להפוך את המים מסביבה משכיחה ומאבדת, לסביבה משמרת, סביבה של "נואוספירה", כלומר שכבת דעת המכסה את פני כדור הארץ.

בדורנו עולה שוב החשש מן המבול המתקרב. אנשי מדע צופים שאפקט החממה, אפקט שגרמנו במו ידינו, בעזרת שימוש לא-זהיר במשאבים טכנולוגים, יביא להמסת הקרחונים, ובהמשך - להצפת ערי החוף, ערים מלאות אדם ואוצרות תרבות. כבר היום יש חסידי סביבה המתכננים כלי מילוט: מספינות בראשי ההרים ועד לביוספירות שלמות, חיקוי לעולמנו. אלו ואלו הם ניסיונות  לשחזר את תיבת נח. החשש מפני המבול המתקרב הוא רק ביטוי אחד לחשש שההתקדמות הטכנולוגית העצומה, הנשלטת בידי שיטה כלכלית נצלנית - משהו מעין מגדל-בבל מודרני - עשויה להביא לאסון ולהשחתת הביוספרה של כל כדור-הארץ. חששות אלו מולידים אמונות ודתות חדשות, אמונות אשר רבות מהן מדגישות את מצוות שמירת הסביבה ושימור הביוספרה. בין דתות אלו לא נפקד מקומם של "בני נח".

הרעיון שממנו שואבים בני נח, שנרחיב עליהם את הדיבור בהמשך, איננו חדש. התלמוד, ובעקבותיו רבים מן המפרשים ומהוגי הדעות היהודים, עסקו בפירוט שבע המצוות שבהן חייבים גם אלה שאינם בני אברהם.

קריאה בפשוטו של מקרא מלמדת על מצוות אחדות שמופיעות בטרם היות עם-ישראל, ואלו הן: לאדם נאמר "פרו ורבו ומילאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ" (א, 28), אך הדיאטה בשלב ההוא הייתה צמחונית בלבד: "מכל עץ הגן אכל תאכל", (ב, 16). האיסור בשלב ההוא התמקד ב"ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו.." ואילו לנח נאמר "פרו ורבו ומלאו את הארץ. ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים.. כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל. אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו. ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם.. שפך דם האדם באדם דמו ישפך. כי בצלם אלהים עשה את האדם" (ט, 1-6).

במסכת חולין מתפרטות שבע מצוות סמויות הנלמדות מפסוקים אלו: 1) דינים ("להושיב בתי דינין"), 2) ברכת השם (לא לקלל אלהים), 3) איסור עבודה זרה, 4) איסור גילוי עריות, 5) איסור שפיכות דמים, 6) איסור גזל ו-7) איסור "אבר מן החי". כל הציוויים הללו, למעט האיסור על אכילת אבר מן החי, הם נכסי צאן ברזל של החברה האנושית. הרמב"ם אפילו מבדיל בין חסידי אומות העולם - השומרים את מצוות בני נח מתוך קריאה בתורה, לבין חכמי אומות העולם - השומרים אותן מתוך עצמם. יוצאת מכלל זה, כבר הערנו, היא אכילת אבר מן החי. לכאורה, אכילת אבר מן החי היא נדירה ביותר בימינו, ולא נראה שהיא עשויה לשמש תשתית לתרבות גלובלית חדשה. אולם מאחר שמצווה זו ניתנה ל"נח איש האדמה", סביר כי היא תקפה גם ביחס לאבר מן האדמה החיה.

וכאן אנו חוזרים לימינו, ולחסידי הסביבה. התפישה העתיקה שהאדמה היא יצור חי, חוזרת וקונה לה שביתה בקרב שוחרי "האקולוגיה העמוקה". (כך למשל ב"תיאורית גאיה" הקיברנטית של ג'יימס לאבלוק). ואם האדמה היא אמנם יצור חי, הרי מצוות איסור אבר מן החי פירושה הגבלות על פעולות המטילות מום באדמה, כגון בנייה וכרייה ועיבוד חקלאי יתר, המקלקל את האדמה - ולכך יש חשיבות גלובלית.[11] 

והנה החלה בימינו לצמוח דת אוניברסלית חדשה, הנשענת על שבע מצוות בני נח. דת זו מתפשטת כיום בארה"ב ובעוד מדינות מערביות, ותוך כדי כך היא משתכללת ומעמיקה את תובנותיה. כך, למשל, יש המפרשים את שבע המצוות כמצוות-אב (ג'נריות), שמהן מתפרטות מצוות נוספות, ויש המקבילים אותן לשבע הספירות.

החיבור בין חסידי הסביבה לבין בני נח מתבקש. יחד יוכלו לקבוע כי כל פעולה אנושית המפריעה למחזורים האקולוגיים של האדמה תובחן כאסורה מכוח דין "אבר מן החי"[12] - ובכך תתקבלנה רוב תביעותיהם של חסידי האקולוגיה והסביבה, ותתבסס האפשרות של הפיכת "בני נוח" לתנועה עולמית חשובה וקובעת. יש בין חסידי איכות הסביבה כאלו המתקיפים את "המסורת היהודית-נוצרית", כאילו שהיא אחראית במידה רבה להשחתה הסביבתית של ימינו. הטענה הרווחת היא כי לפי התורה היחס לאדמה הוא נצלני, מאחר שבברכתו הראשונה לאדם מצווה אלהים "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". אולם לפי תפיסתנו את התורה, כסיפור של תיקון המתקדם פרקים-פרקים, ציווי זה כבר שונה ותוקן. בברכתו-מצוותו לנח ולבניו בצאתם מן התיבה - שוב מברך האלהים "פרו ורבו ומלאו את הארץ". אבל הציווי הנוסף - "וכבשוה" - נעלם. "נח איש האדמה" הוא האדם החדש, המיועד לתקן את מה שקלקל אדם הראשון אשר בעבורו התקללה האדמה, ולחדש את הקשר הזוגי-הדדי של "אדם ואדמה". אולם כפי שעוד נראה, אין בכך די. הבעייה בתפישה הדתית של גאיה היא שהיא תפישה פגנית [13], המסומלת בתורה בדמותו הבכחנלית של נח השיכור, המאבד את מודעותו בהזדווגותו עם כוחות האדמה. יהיה לכן עוד צורך בתיקון נוסף שיובא על ידי בני אברהם.

נספח 'א': על שמות נח ובניו

ראינו בשם "נח" אזכור לח"ן – חכמת הנסתר ואכן, בשם "נח" וערכו הגימטאי מסתתרים רזים רבים.

בטכסטים חסידיים, ח"ן היא חכמת הנסתר. למשל, התורה הראשונה של ליקוטי מוהר"ן היא שה'ח"ן' הוא היכולת להביא לקבלת התפילה. האות ח' מסמלת חיות וחכמה, את השמש והשכל, ואילו האות נ'ון מסמלת את המלכות ואת הלבנה. הסוד הוא ייחודן באמצעות תפילה ולימוד פנימיות התורה.

גם נח וגם ח"ן הם בגימטרייה 58. המספר 58 הוא הסכום של שני המספרים בהם עסקנו בפרשת בראשית: 32 (ל"ב) נתיבות החכמה ועוד 26 (של שם הויה) שהם סכום הכיוונים בעולם היצירה: 32 + 26 = 58. נח/חן <=>  58  = 32 + 26  <=> כבוד יהוה <=>  יחיד יהוה. "כבוד יהוה" הוא הדרך שהאל הנעלם מתגלה בעולם, אם מתוך עב הענן ביציאת מצרים ובמשכן, אם בחנוכת המקדש ואם בענן של חזון יחזקאל. אבל ההופעה הראשונה בתורה של כבוד הויה הוא בקשת של הברית עם נח.

למספר 58 קשר עמוק עם המערכת של "שמות הויה" המתקבלים מ"מילוי" באותיות שמן של ארבע אותיות השם. ייתכנו מילויים שונים, לפי האיות השונה של האותיות ה' ו-ו' (הא, הה, הי; ואו, וו, ויו). בקבלת האר"י נדרשים ארבעה שמות - שם ע"ב שערכו 72, שם ס"ג שערכו 63, שם מ"ה, שערכו 45 ושם ב"ן שערכו 52. והנה 58 = 4 / (72 + 63 + 52 + 45) – הערך הממוצע של ארבעת שמות הויה.
58  <=> יוד הי ואו הה. 58 הוא בעצמו מספר של שם הויה הערוך כסדרו - י'וד (כנגד שם ע"ב, כתובה באותה מתכונת בלתי משתנית לכל ארבעת השמות), ה'י (כנגד שם ס"ג, כתובה עם הי'וד המשמשת בשמות ע"ב וס"ג), ו'או  (כנגד שם מ"ה, כתובה עם הא'לף של שם הויה במילוי א'לפין, ומובנו אילוף ולימוד), ה'ה (כנגד שם ב"ן וכתובה בצורת ההדהוד האוטומטי של האותיות האופיינית לשם זה). שם נסתר זה מכיל ומשלב את האיכויות של שאר השמות.

המספר 58 קשור גם עם מאמר-בראשית הראשון: הגימטריה של "יהי אור" היא 232, כלומר 58 כפול ארבע (וכבר הראינו כי 4 קשור עם בניה).

השם "נח" עצמו הוא תיבה של שתי אותיות. השורשים המקוריים בעברית (כמו בדקדוק של ספר יצירה) הם של שתי אותיות. השורשים המקובלים כיום הם של שלוש אותיות, והתיבה "נח" מהווה חלק של כמה שורשי מילים עבריות על מופעיהן השונים.

נח - נחמה
"ויקרא את-שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן-האדמה אשר אררה יהוה" (בראשית ה, 29) - ולעומת זאת "וינחם יהוה כי-עשה את-האדם בארץ ויתעצב אל-לבו. ויאמר יהוה אמחה את-האדם אשר-בראתי מעל פני האדמה מאדם עד-בהמה עד-רמש ועד-עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם. ונח מצא חן בעיני יהוה" (ו, 6-8).
בשני הקטעים יש הסמכה של השם "נח" עם "נחמה", אך בשתי משמעויות אחרות, חיובית ושלילית. יש נחמה של תיקון, ויש נחמה של חרטה ורצון לביטול מה שנעשה. אולי בזכות הכוונה הטובה שקיווה ממנו אביו, שבנו יהווה את המנחם של האנושות, הוכשר נח להיות "צדיק תמים", וכאשר "השחית כל בשר דרכו" הרי עדיין "נח מצא חן בעיני יהוה".
"נחם" – נח וחם. ראינו כי המילה "נח" נגזרת מהשורש והמושג של "נחם". אך ממילה זו נגזר גם שם בנו השני של נח, הוא חם. מעשהו של חם, לאחר היציאה מהתיבה והשתכרותו של אביו, היא שוב בבחינת "השחית בשר דרכו".

נח – הנחיה, חניה ומנוחה
בפרשת נח מוזכרת היונה שנשלחה אחרי העורב, ובראשונה "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התבה".
"ויהי בשלח פרעה את-העם ולא-נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן-ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה" (שמות יג 17) מוטיב ההנחיה חוזר באותו פרק (יג 21) "ויהוה הלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה". מהלך המסעות במדבר היה סדר של "ויסעו ויחנו" - הנחיה (בעמוד הענן והאש) ואז חניה. "נחה" מול "חנה", אותיות "נח" אך בסדר הפוך. (למדים אנו שהשראת התורה למשה הייתה רק כאשר חנו ישראל ומצאו מנוח, הלווים הקימו את המשכן וניתן למשה לבוא לפני ולפנים אל השכינה ולשמוע "את הקול מִדַּבֵּר אליו מעל הכפרת אשר על ארֹן העדֻת מבין שני הכרובים").

נח – הנחה ונחיתה
על אדם נאמר "וינִחהו בגן העדן", הוא הונח ביד האל בסביבה המושלמת שהוכנה לו מראש אמנם לצורך "לעבדה ולשמרה". גם נח הוכנס, כאילו הונח, לסביבה המיוחדת – אולם הפעם הייתה זו סביבה אקולוגית מלאכותית ("אקוסיסטמה", ראה להלן) שבנו נח ובניו.
נח הוא האדם הראשון שנחת מכלי השיט שלו לאדמה המחודשת. נחיתה היא בבחינת ירידה ונפילה ונראה את נחיתתו של נח בעניין השיכרון ונחיתותו של חם.

נח ומנחה
עם צאתו מן התיבה עשה נח עוד מפעל בנייה: "ויבן נח מזבח ליהוה ויקח מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור ויעל עלת במזבח" (ח, 20). נח הוא כאן בבחינת כהן המקריב קרבנות, ואשר (בניגוד לקין) קרבנו נרצה. מכאן ואילך יעלה עניין העולה והמנחה עוד מאות פעמים במקרא.)

מנח ועד לנחמיה
כל מהלך התנ"ך בין אותם שני אישים בנאים – מבניית התיבה בידי נח ובניו ועד לבנייה הקיבוצית של חומות ירושלים בהנהלת נחמיה. בתוך התיבה של חומות ירושלים נבנה מחדש המקדש כמקום האצירה והעריכה של התורה בעזרת עזרא הסופר וסיעתו.
בתווך נמצא את מנוח, אביו של שמשון, שהוא דמות המשיח-המנצח הראשון. ביחס לשמו של משיח האחרון יש הרבה השערות, אך השכיח ביותר הוא כי שמו מנחם.

"נח" "חן" וחנינה
לאחר שהאל התנחם על כי ברא את האדם והחליט להשמידם, הוא חנן את נח – זה אשר "מצא חן בעיני יהוה". צדיקותו של נח הוציאה לפועל את היות השם חנון ורחום.
במשפט "ונח מצא חן" יש משחק מילים ברור ומכוון. "נח" הוא "חן" בסדר הפוך. התיבה "חן" נדרשת לרוב במשמעות של ראשי התיבות של "חכמה נסתרת" או ח"ן (ויש דורשים גם "תורת נשים").
כאמור, הגימטרייה של "נח" (שהוא "איש האדמה") היא 58, שהיא גם הגימטרייה של "הגן", הוא הגן הידוע – גן העדן.
 
השם "נוח" (בכתיב מלא).
כיום מרבים לאיית את השם בצורה של "נוח". לשם זה (בכתיב המלא, בתוספת האות ו', שהיא אחת מאותיות שם הויה) יש ערך גימטרייה של 64 (המספר המלא של מצבים משתנים ב"ספר השינויים" הסיני (I-Ching); ואילו בקבלה בגימטרייה ס"ד – הנוטריקון השכיח של "סיעתה דשמיה", עזרה מן השמים). גימטרייה זו שווה לזו של "אדם וחוה" – בנוח יש התחלה חדשה של האנושות.
את המילה הכתובה כך נמצא רק פעם אחת במקרא (במדבר יא, 25): "וירד יהוה בענן וידבר אליו ויאצל מן-הרוח אשר עליו ויתן על-שבעים איש הזקנים ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו".
הרוח שהאציל על משה נחה גם על שבעים זקני ישראל. בדומה לכך "ויראהו בני-הנביאים אשר- בירחו מנגד ויאמרו נחה רוח אליהו על-אלישע ויבאו לקראתו וישתחוו-לו ארצה" (מלכים ב' ב, 15). וכן "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה. ונחה עליו רוח יהוה רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת יהוה" (ישעיה יא, 2). יש כאן מעבר של רוח הנבואה דרך שלב של "נח", של מנוחה ופסיביות.
(הרוח נעה במרחב התלת-ממדי המסומל באות ו, שערכה המספרי הוא 6 והיא כנגד ששת הכיוונים הראשיים ("ו' קצוות") של מרחב זה. כך יש "רוח סערה באה מן הצפון" (יחזקאל א, 4), ויש "מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו" (יחזקאל לז, 9). אך אנו למדים מאליהו בחורב "ויאמר צא ועמדת בהר לפני יהוה והנה יהוה עבר ורוח גדולה וחזק מפרק-הרים ומשבר סלעים לפני יהוה לא ברוח יהוה ואחר הרוח רעש לא ברעש יהוה. ואחר הרעש אש לא באש יהוה ואחר האש קול דממה דקה" (מלכים א' יט, 11) - רק כששוככת כל ההמולה {הנובעת ממצבו הנפשי של המתנבא} נחה הרוח.)
השם או העיקרון של "נוח" הוא כתוצאה של חדירת הו' של רוח הקודש למצב הפסיבי של "נח".

המספר 64 הוא מספר חשוב לכשעצמו: 64 = 2^8 = 3^4 = 6^2. כלומר, כמספר התאים הרבועים ברבוע של 8X8, מספר התאים הקובייתיים בתיבה של 4X4X4 (ואף מספר התאים הששה-ממדיים של היפר-קוביה ששה-ממדית של 2). 64 הוא מספר מצבי העולם-שנה-נפש השונים אשר בבסיס תמונת-העולם הטאואיסטית וספר האי-צ'ינג, בו הם מצוינים ב-64 ההקסגראמות. 64 מצבים אלו מוצגים בד"כ במישור בצורה של 8X8, אך נוכל גם לסדר את 64 המצבים בתיבה של 4X4X4 תאים.
למספר 64 שייכות למספר המושלם הרביעי (והגדול ביותר שהיה כנראה ידוע בזמן העתיק) שהוא 8128
8,128 = 127 x 64 (= {2^7-1} x 2^6)
מספר מושלם זה הוא המכפלה של העיקרון המרחבי של 64 ושל עקרון נוסף המתמצה במספר 127. עוד נפגוש את המספר 127 בפרשת "חיי שרה", ובעזרת המשל של תיבת נוח נוכל אז להעריך את הופעת המספר המושלם הרביעי מעניין המכפלה בחברון.

"שם"
נח הוא "הסיבוב השני" של אדם. בראשית פעולתו של האדם הוא נתן שמות לחיות, ואילו לראשית יצירתו של נח, בנו הבכור, הוא קרא בשם "שם".
השם "שם" נכלל ב"אותיות הנשמה" – נמצא בין אותיות נ"ה, בין נ' המציינת את ספירת הבינה (נ' שערי בינה), לבין לבין הה'א התחתונה של שם הויה המייצגת את השכינה ועולם העשייה. החיבור בין בינה לעשייה הוא דרך השם, כלומר שכדי להשיג ולהבין את המרכיבים ובהליכים של העשייה, יש לקרוא להם שמות המסבירים אותם ומתחברים להסבר כולל, לדעת-עליון.[14] 
הערך החשוב ביותר של היהדות כיום הוא "השם", שהוא גם אותיות "משה" למפרע. בתורת משה ניתן השם כ"שם הויה". ביהדות אין מעיזים לקרוא בשם המפורש וקוראים אותו "השם". נאמר (בפירוש הרמב"ן לתורה ובמדרש הזוהר) כי כל התורה כולה היא שמו הגדול והמפורש של הקב"ה. לכן גם כל "הקורא בתורה" באמת – "תורה לשמה" – הרי הוא קורא את ההויה בשמה המפורש ועשוי לקבל את התשובה של הקב"ה.

בתי המדרש של שם ועבר
האגדה מספרת על שם ועבר בנו שקיימו בתי מדרש שבהם לימדו את הח"ן – החכמה הנסתרת של בני נח, בעיקר בסודות של השמות ושל 22 האותיות העבריות. בית מדרש שמי-סמנטי הדורש בשפה אוניברסאלית הנבנית מכל השפות שבעולם ומוצאת הקבלות בין השמות השונים, שהוא גם מדרש עברי – המתבסס על העברית כשפה אזוטרית אוניברסאלית, דורש ומוצא את הסודות הנובעים מהאותיות, המילים והשמות העבריים. פעולתם זו עשויה להביא להתגשמות נבואת צפניה (ג' 9) "כי אז אהפך אל העמים שפה ברורה". זה יהיה התיקון של בלבול הלשונות של בבל.
"שם" + "עבר" בגימטרייה 340 + 272 = 612 (כתרי"ג המצוות חסר אחת). 612 גימטרייה "ברית" במידה ותתקבל תורת בני נח בעולם, יהיו וודאי תלמידי בית המדרש העתידי של שם ועבר בבחינת בני ברית לישראל. 
 

נספח 'ב': מצפונות התבה והצוהר

1. על הקשרים שבין התיבה למשכן
בניית התיבה, סוברים חז"ל, מקבילה לא רק לבריאת העולם אלא גם לבניין המשכן והמקדש.
ניזכר לרגע בצווי המדויק שקיבל נח: "עשה לך תבת עצי-גפר קנים תעשה את-התבה, וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר. וזה אשר תעשה אתה שלש מאות אמה ארך התבה חמשים אמה רחבה ושלשים אמה קומתה. צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התבה בצדה תשים תחתים שנים ושלשים תעשה" (ו, 14-16). כלומר: שלושים האמות שהיו גובה התיבה נחלקו לשלוש קומות, זהות בגובהן מן הסתם, כלומר: כל קומה בת עשר אמות.
הזכרנו כבר בפרק הקודם כי הבנייה הקנונית והחשובה ביותר בתורה הייתה בניית המשכן. הראינו כי לעומת 34 פסוקים שנדרשו לתורה לתאר את כל מעשי בראשית, לתיאור תבנית המשכן ובניינו נזקקה התורה ל-256 פסוקים. "דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר" (תוספות, מסכת כריתות דף יד א, ד-ה), ומתוך השוואה עם תבנית המשכן ובנייתו נוכל להבין יותר את עניין התיבה:
1. הפרופורציות של התיבה הארוכה והצרה דומות לאלו של קרשי המשכן. הקרשים היו של 1x1.5x10 אמות, ואילו התיבה הייתה בגודל של 30x50x300 אמות, כלומר פרופורציה של 1:1.66:10 אמות (את ההבדל בין 1.66 לבין 1.5 נוכל להסביר בצורך להשתמש במספרים שלמים או פשוטים לתיאור אלמנטים של בנייה).
2. תכנית הקרקע של התיבה -  שלוש מאות אמות על חמישים אמה - מכילה שלוש פעמים את חצר המשכן (מאה אמות על חמישים אמה, ע"פ שמות כז, 19). 
3. המודול הבסיסי של המשכן הוא קוביית ה-1010x10x אמות של קודש הקדשים. כל מידות התיבה הן כפולות של 10, לכן ניתן לחלק את התיבה במודול של המשכן. כלל מרחב התיבה הכיל 450 מודולים כאלה 50X30X300)אמות) - שהם עשר פעמים אד"ם, בגימטריה, מוטיב שעוד נשוב אליו.
4. צלם האדם - וצלם זה שבצלמו ובדמותו נעשה - האלהים - גם הוא בן  שלוש קומות: העליונה כנגד הראש ("מֹח"), התיכונה כנגד החזה ("לב"), והתחתונה כנגן הבטן ("כבד") - ממש כדוגמת התיבה, שהקומה העליונה שלה שימשה מן הסתם למגורי האנשים (המוח), הקומה האמצעית למגורי החיות (לב המשימה) ואילו הקומה התחתונה הייתה קומת שירותים, מחסני מזון (הכבד, הבטן) ואגירת האשפה (ואולי מיחזורה). גם במשכן (וכן במקדש שפותח ממנו) ניתן להבחין בחלוקה דומה: מידות המשכן כולו היו 10x10x30 אמות, שהתקבלו מצירוף קודש הקדשים (שצורתו - כזכור - קובייה) והקודש (ובמקדש ההיכל), שצורתם צורת תיבה (שמות כו, 33). הקודש-ההיכל - שממדיו (במקדש שלמה) הם ממדי שתי קומות, הוא כנגד הבטן והחזה (ושבע הספירות התחתונות), וקודש הקדשים עם הארון הוא כנגד הראש (שלוש הספירות העליונות). הקצאת הקומות בתיבה מזכיר את ארבע הדרגות של הבריאה בקבלה – דומם, צומח חי ומדבר (כלומר בני אדם), או בראשי תיבות דצמ"ח, ויהודה הלוי בכוזרי מוסיף עוד דרגה "מתנבא" שהיא הדרגה הפוטנציאלית של ישראל. בתיבה שימשה הדומם כחומר הבנייה, הצומח כנגד הקומה התחתונה, חי כנגד הקומה האמצעית והמדבר כנגד הקומה העליונה – כאשר הצוהר המזוגג בגג התיבה מסמל את שפיעת הנבואה.
5. קשר נוסף, סמנטי ולא מספרי, הוא בין תיבה זו, בין "ארון העדות" שבו היו מונחים לוחות הברית, ובין היורש הארעי של המשכן והמקדש - בית-הכנסת - שאף בו מונח ספר התורה בתוך "תיבה" .
תורה שוכנת, אפוא, בתיבה: כך עשרת הדברות, כך חמישה חומשי התורה, וכך "תורת האדמה", מבית-מדרשו של נח.
תיבת נח, התיבה של משה והתיבה של ארון הקודש בכל בית כנסת שייכים לאותה תבנית. אור הקשת בענן של הברית עם נח ובניו, האורה במתן תורה ואור הארון שייכים לאותו מאמץ להחדיר לעולם את האור האלוהי, של "תורה אור".
 
2. התיבה והצוהר
יש בתיבת נח אלמנט אחד שלא ברור אם הוא פונקציונלי או סמבולי (או שניהם כאחד), והוא ה"צהר". כפי שנאמר לנח: "צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה" (ו' 16), מילים סתומות למדי שהמפרשים מצאו בהן כמה פנים. רש"י מעמיד שתי אפשרויות – "יש אומרים חלון  ויש אומרים אבן טובה המאירה להם" (כמו בבראשית רבה). כך אבן עזרא מפרש צהר "מקום שיכנס ממנו האור, והוא מגזרת צהרים" (כלומר הזמן שבו השמש מאירה במידה שווה למזרח ולמערב). ואילו רבנו בחיי מפרש שזו הייתה אבן טובה הנקראת ברקת (קרבונקל) ששמשה בחושן לשבט לוי ושהנביא קראה אקדח, שנאמר (ישעיה נד' 12) "ושמתי כדכד שמשתיך ושעריך לאבני אקדח"[15]. ההתנגדות בקרב מפרשים לפירוש של חלון הוא שחלון אחד שאורכו אמה לא יכול היה להספיק להאיר תיבה אטומה באורך של שלוש מאות אמות, ולכן ודאי שהיו בה חלונות אחרים.
פירוש חסידי, המוסיף ובונה על פירוש הבעל שם טוב לפיו התיבה היא מילת התפילה, הוא משל רבי אלימלך לפיה ראוי לאדם שהתיבה היוצאת מפיו תהיה נאה כאבן הטובה של הצוהר. פירושים חסידיים כאלו מתאימים למשמעות המודרנית של צהר כ"הצהרה", כלומר אמירה עקרונית ומחייבת. כך המנהיג הציוני-רביזיוניסטי זאב ז'בוטינסקי, שהיה סופר ומשורר ואמן השפה העברית, קרא לחזון-מחודש של הציונות וקרא לתנועתו "ברית הצהר" – מלשון ראשי תיבות "הציונות הרביזיוניסטית" (ראה נספח 'ג').
ברור שהצוהר עניינו באור - ובמיוחד באור הנקרא "זוהר", עליו נאמר "והמשכילים יזהירו כזֹהַר הרקיע" (דניאל יב' 3) וביתר פירוט ביחזקאל (ח' 2) "וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה". הצוהר קשור באבן הטובה של שבט לוי ולכן עם תפקידי המשכן והמקדש. ניתן לקשור את סיפור הכליאה בתבה שבה צוהר אחד ל"משל המערה" של אפלטון, לפיו בני האדם רואים רק "אור חוזר" – לא את המציאות אלא רק צללים שלה.
פירוש סביר ביותר הוא שהכוונה ב'צוהר' היא לחלון מעוטר – וויטראז' - הבנוי מקטעי זכוכית צבעוניים ופריזמות (הכללה של עיבוד אבן טובה) ויוצר תבניות אורות – בין אם פיגורטיביות, אבסטרקטיות-גיאומטריות או אותיות אור. לפיכך יש כאן איזכור מוקדם, ואולי נבואי, לאלמנט שיהפוך לחשוב ביותר באדריכלות מקדשים, כולל בכיפת הסלע ובעיקר בקתדרלות הגוטיות (שניתן לראות בהן תולדות של כיפת הסלע). התיאורטיקן של הוויטראז'ים היה סוגר (Abbot Suger)  שהדגיש את האיכות של "אור נמשך" Lux Continua הוא האור האלוהי המכיל וסובב את הכל. מטרתו הייתה ליצור בקתידרלות "קירות של אור" וכך לשחזר את האור של ירושלים של מעלה. סוגר כתב בפירוש שהוא הזמין אומנים מביזנטיום וארצות האיסלאם. בדומה לכך, בקבלה מבחינים בין "אור ישר" שהוא אור המקור לבין "אור חוזר" שבאמצעותו אנו רואים את העצמים השונים, ויש יתרון לאור הישר[16].  ניתן לאמר ש"משל המערה" הידוע של אפלטון בעצם אומר כי חסרוננו כבני אדם הוא בהיותנו כבולים בעולם הפיזי לראות רק אור חוזר ולא את האור הישר המקורי. והנה טיבו ואיכותו של הצוהר שבתיבה (הן כחלון והן כאבן טובה) היא להעביר את האור הישר לתוך המערה האפלה של התיבה, שהיא מעין בטן הלויתן של יונה.
בדרך כלל אנו רואים רק אור חוזר המתקבל מאובייקטים ולא את המקור. בימינו אנו עוברים מלימוד והסתכלות של אור חוזר לכאלו של אור ישר. בהסתכלות במסכי הטלויזיה והמחשב, שבה מבלים מליוני אנשים שעות רבות, אנו חוזים באור יוצא (emitted light). האותיות, התמונות והתבניות הויזואליות המופיעות לכל אדם מעל מסך המחשב עשויות מ"אור ישר" הבא מהמסך לעין ולמוח של הקורא, ולא מאור חוזר של דפי ספר. יש בכך משהו מסוג הופעת התורה "באש שחורה על אש לבנה".
האדריכלות הגותית סימנה את האפשרות לבנות בפועל היכלות של אור. כיום מאפשרת הטכנולוגיה לבנות מבנים שלמים של פלדה שעיקרם זיגוג, למשל הכיפות הגיאודזיות של באקמינסטר פולר, כולל חזונו לבנית כיפה שתהווה כדור אורות המציג את כל כדור הארץ ואת המגמות השונות שבה בצורת תבניות אורות. בחזון יוחנן החותם את התנ"ך הנוצרי ישנו חזון של "ים הזכוכית" מעל לירושלים שעליה נערכים מופעים של המשיח בקרב 24 זקני-ישראל.

נספח 'ג': הצוהר לחידוש החזון
ראינו בסיפור על נח, התיבה והמבול מופת להתחדשויות: של כל החיים עלי אדמות, של שיבת ציון מגלות בבל, ושל הנחייה לימינו: לכלל האנושות, ובעיקר עבור "בני נח". והנה, ההיסטוריה-מונחית-התנ"ך זימנה לנו כבר בימינו עוד רמז לשרידה והתחדשות – של הציונות – שסימלה כידוע בעולם הוא המגן דוד.
החזון הציוני של בנימין-זאב הרצל (שהיה מחזאי מצליח) התמצה בבחירת שם הרומן-האוטופי שלו - "אלטנוילד"[17] (שתורגם בדיעבד לעברית בשם "תל-אביב") - ואילו החזון האלטרנטיבי שהופיע בהיסטוריה הציונית החדשה מתמצה בשם  "אלטלנה", שהיה שם-העט של יוצרו – הסופר ומשורר והמדינאי זאב ז'אבוטינסקי. השם האיטלקי "אלטלנה" פירושו "נדנדה", והוא מסמן את השינוי המחזורי – מה שהיה למטה יורד ומי שהיה למטה עולה. ז'אבוטינסקי חזה כנראה את השואה המתקרבת אל יהודי אירופה וראה את הציונות כתיבת נח שתצילם. ז'אבוטינסקי יצר והנהיג "ציונות רויזיוניסטית" – ואף קיים את מצוות "וצהר תעשה לתבה", וקרא לתנועה שהקים בשם המקראי "ברית הצהר" – ראשי תיבות של "הסתדרות הציונות הרויזיוניסטית".
מה פשר "רויזיוניסטי"? חזון-מחודש, ראיה חדשה - Re-Vision. התנועה הציונית-רויזיוניסטית העמידה בזמנו של זאב ז'בוטינסקי את חזון "קיר הברזל" והצבא העברי, ואג'נדה זו התבצעה תחת יריבו בן-גוריון, וזאת בתקופה שהציונות המעשית התרכזה ב"תיבות הנח" של אניות המעפילים שהעלו ארצה את שארית הפליטה של השואה. המשבר והדרמה של אותה ציונות התבטא ב"פרשת אלטלנה" אנית-המעפילים והנשק שהוטבעה במאבק בין האחים-היריבים במחנה הציוני. חזונו של זבוטינסקי היה אמנם של ציונות-יהודית בלעדית ולאומנית, אך הברקתו עומדת גם לאפשרות של רויזיוניזם – כלומר חזון מחודש – ציוני אוניברסלי שיתבטא בצורה של צוהר.
כאן יש להבין את החשיבות הסמלית של עקרון ה"אלטלנה"-הנדנדה – שבכל דור ודור יש לחדש את הציונות ולהדגיש את הערכים שנזנחו בדור הקודם.[18]
כתלמיד תיכון זכיתי להיות תלמידו של פרופסור ז'אבוטינסקי ויכול אני להעיד מבשרי את האיכות המיוחדת של הקניית "הצהר" שהייתה לו. וכך, ביום שלמדנו ממנו גיאומטריה אנליטית בחזרתי הביתה, מצאתי עצמי יושב על ספסל ציבורי בפתח "גן יצחק" שבשדרות המוריה בחיפה חווה חזון אקסטטי שבו נתפסו לי נפשות הבריות וצורות אינטראקציה ביניהן כמבנים גיאומטריים. רק לאחר עשרות בשנים מצאתי ניסוחים וישומים מתאימים לאותו חזון (הנרמזים פה ושם בספר זה), אך הצהר לאותה "ראיית ירו-שלם" נפתח לי כבר אז.
אך הצהר העיקרי, והמשותף לכולנו, אל הציונות של העתיד הוא זה הנרמז בספר בראשית. כפי שנראה בהדרגה להלן, זו הציונות-המצוינת האוניברסלית, הנלמדת מהמכלול (המרכבה) של מעשי האבות ותיקוני מאבקי האחים.
במהלך ההיסטורי של הציונות היו תנועות ומפלגות שלא שרדו ונכחדו מכבר, אך כמו שניתן להחיות יצורים קדומים מחומר גנטי ששרד, ניתן לשוב החיות אותן "בעזרת השם" – מתוך מדרש ציוני-אוניברסלי חדש של "בני נוח". כך "הציונות הרוויזיוניסטית" היא המצוינות של מפתחי חזון ציוני-אוניברסלי; כמוהם "הציונים הכלליים" החדשים עניינם כלילת שבטים נוספים, ולא רק יהודים, בציונות; תנועת "לאחדות העבודה" מחודשת תעסוק באיחוד עבודות הקודש השונות להכרה באל האחד; תנועת "המזרחי" ואולי בעיקר "הפועל המזרחי", תכלול את הפועלים הבאים ארצה ממזרח אסיה ורוצים להזדהות עם ישראל; וכו'