ג: פרשת לֶך-לְךָ - אופי ומטרת ההליכה

פרק ג' - פרשת לֶך-לְךָ

תוכן העניינים.

לך לך - איך ולהיכן?

פרשת לך-לך במסגרת ההיסטוריה התנכית                                                                      

אדם נח ואברהם / המעבר של אברם לאברהם העברי                                                         

אברהם כחושף כוחות האדמה ואתר התיקון                                                                    

תריסר ניסיונותיו של אברהם / פירוט ניסיונותיו של אברהם                                         

על צירי המסע של אברהם העברי והמרכבה-מעבורת שבנה                                            

על ארבעת מזבחי אברהם ובמות שלמה / על תהליך ההכשרה של אברהם                   

המעבורת העברית - על מרכבת האבות כתולדת תיבת-נח (תיבת הח"ן).                      

נספח 'א' - אברהם כאמגוש וגיאומנטיקן                                                                                         

נספח 'ב' -  יצירתו של "אברהם" מ"אברם" בדמות האדם השלם.                                               

 

לך לך - איך ולהיכן?

"לך-לך" - הוא הציווי הראשון שניתן לאברהם. מה פירושו של הכפל-לכאורה של המילה, ומהו פירושה של הליכה זאת?

לראשונה משמש השרש "הלך" בפרשת בראשית: "וישמעו את קול יי אלהים מתהלך בגן ברוח היום" ואדם החוטא, המפוחד, הסתתר, במקום להצטרף אליו ו"להתהלך את האלהים" - כפי שיעשו חנוך ונח אחריו.

"ויתהלך חנוך את-האלהים ואיננו כי לקח אותו האלהים" (בראשית ה, 24). חז"ל הסבירו כי הליכתו של חנוך "את האלהים" היתה כה יאה, עד כי לקח אותו ריבונו של עולם ומינהו למלאך, מטטרון שמו, שהוא "שר הפנים" האחראי על כל הליכות העולם. גם במקרה של הצדיק הבא נאמר "את האלהים התהלך נח". ואילו לאברהם נאמר תחילה "לך לך" ובהמשך, לאחר שעמד בחמישה ניסיונות ראשונים, מבקש ממנו ה' "התהלך לפני והיה תמים..." (יז, 1).

בהמשך נשמע "וה' הלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחתם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה" (שמות יג' 21); ובספר דברים מופיעה מצווה מפורשת "אחרי ה' אלהיכם תלכו" (דברים יג' 5).

מהי אפוא ההליכה ומהי ההתהלכות? ומה ההבדל בין "את" (במובן עם) ובין "לפני"? האם ההליכות שונות זו מזו, האם הן משלימות זו את זו?

 

הבעש"ט סבר כי "לך-לך" פירושו "לך אל עצמיותך". על אברהם למצוא את האלוהות שבתוכו. עליו ללכת אל התכונה שהיא שורש נשמתו, היא מידת החסד, כמאמר הפסוק (מיכה ז 20): "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם".

נוח אשר אמנם "את האלהים התהלך", לא עשה עשייה עצמאית: הוא לא עמד על המקח עם בוראו בבוא המבול, ולא ניסה להציל את הנענשים. אברהם, שנדרש להליכה עצמאית, היה מסוגל להתמקח עם אלוהיו. בעבורו היה האלוהים מסכים להציל את סדום בזכות חמישים צדיקים, אפילו בזכות עשרה. מהיותו כה מזוהה עם ספירת החסד, יכול היה לגרום לשם "לעבור על מידותיו". הליכתו של אברהם לפני האלוהים היא כחלוץ היוצא לפני המחנה, כשם שבני-ישראל מתוארים בפרשנות חסידית: "עד יעבור עמך יהוה", מתואר בשירת הים, והפירוש גורס שכל עם-ישראל עבר את השם והלך לפניו – מעין "סיירת" של הכוח האלוהי בעולם.

על אדם נאמר: "וינִחהו בגן העדן", במנוחה, בפסיביות מוחלטת. לנח (ששמו מעיד על פסיביות) נאמר: "בא אל התיבה", שהיא הליכה מלווה, כאם המלמדת את בנה ללכת וקוראת לו: "בוא". אפילו מלאכי מרום אינם מצווים ללכת. בחזון זכריה (ג, 7) מבטיח השם ליהושע, הכהן הגדול: "ונתתי לך מהלכים בין העֹמדים האלה" והמדרש מסביר כי המלאכים עומדים במקומם ובמדרגתם הרוחנית, ורק הצדיקים בבני האדם מסוגלים ללכת, להתקדם מבחינה רוחנית.

לכך מתקשרת עובדת היותו של אברהם "עברי". כך מכנה אותו הפליט הבא מסדום (יד' 13) ומתכוון, מן הסתם, למוצאו מבני עבר. אבל עברי הוא גם זה המסוגל ליצור מעבר ושינוי, טרנסצנדנטיות, כמו גם לעבור על חוק ונוהג המקום אם באמת צריך – וגם "לעבור על מידותיו" שלו.

הצרוף "לך-לך" הוא ייחודי מאד במקרא. רק עוד פעם אחת, בדרכו לעקדה, הצטווה אברהם "ולך-לך אל ארץ המוריה". הצירוף ישוב בשיר השירים (פרק ב'), שם נדרשת האהובה פעמיים: "קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך."  כדי לממש את האהבה צריכה האהובה להתנסות בהליכה אל עצמיותה, לתעות בדרכים. לא בכדי המשילו חז"ל את האהבה בשיר השירים לאהבת האל לעמו.

כלומר, הציווי "לך-לך", שניתן לאברהם ולבניו, הוא ציווי ייחודי, המאפשר להם לפתח הנהגות חדשות לעולם. "תסביך המשיח" שאנו היהודים כה נגועים בו[1] - התחושה האישית של הצורך לעשות לגאולת כל העולם - הוא תולדה אותנטית של היותנו בני אברהם.

ניתן גם לפרש את הליכתו של אברהם לפני השם באופן חריף יותר – שהאלוהות המגולמת בשם הויה (או מכל מקום ההכרה האנושית בה) נמצאת בתהליך של התפתחות, והיא מתקדמת ככל שחסידיה, הם "בני אברהם", מתקדמים לפניה.[2] מהלך התקדמות כזה מעלה בעיות ניווט שנשוב ונעסוק בהן בדיונינו על יעקב/ישראל.

נציין גם כרמז שהגימטריה של "לך-לך" היא פעמיים חמישים (יובל) ויחד מאה, מספר משמעותי בתולדות אברהם (למשל, גילו בהולדת יצחק) ואליו עוד נשוב בכמה הזדמנויות.

 

פרשת לך-לך במסגרת ההיסטוריה התנכית

ציינו בהקדמה כי סיפורי בראשית הם בדרך כלל בעלי תבנית משולשת, הן במסגרת הכללית הרחבה, והן בפרטים (מבנה פרקטלי). הזכרנו גם כי ההיסטוריה של "העולם הזה" בנויה מששת אלפי שנה, כנגד ששת ימי בראשית, "אלפיים שנה תהו, אלפיים שנה תורה ואלפיים שנה ימות המשיח", או בדרך אחרת, משילוש של רמות ההכרה, שהן עולמות "הבריאה", "היצירה" ו"העשייה".

בפרשת לך-לך מתחיל שלב חדש בסיפור האנושות, אך גם הוא משתלב במבנה השלבים שקדמו לו: עשרת הדורות מאדם ואנוש נכדו עד נח, הם עידן אלף-השנים המקביל ל"יום הראשון". עשרת הדורות מנח, בנו שם ועבר נכדו - אבי העברים - עד לאברהם, הם עידן-האלף המקביל ליום השני. אלה אלפיים השנה המכונים "עידן התוהו". ביום/האלף הראשון "הארץ היתה תוהו ובהו וחושך על-פני תהום, ורוח אלֹהים מרחפת על פני המים", ללא מקום לנחות ולהכות שורש. היום/האלף השני הוא עת ההפרדה "בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע". הוא נפתח במבול שבו חזרו והתאחדו המים שמתחת לרקיע ומעליו - "ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמיים נפתחו" (בראשית ז, 11). ואז מתחדשת ההפרדה וברית נכרתת עם נח: "והקימותי את בריתי אתכם ולא יִכָּרֵת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ" (ט, 11).

ואילו היום/האלף השלישי, הנפתח באברהם, הוא עידן התורה. יש, כמובן, הבדל בין היום/האלף השלישי, עידן "התורה הקדומה" שעדיין לא נכתבה על לוחות ומגילות, אלא נמסרה כתורת חיים, לבין התורה הכתובה של היום/האלף הרביעי. למעשה, אברהם כלל לא היה יהודי (שהרי יהודה היה נינו) ולא הכיר את מצוות משה.

(במאמר מוסגר נזכיר כי היום/האלף הרביעי הוא תקופת המלוכה ושני המקדשים, תקופה שבה הייתה התורה הכתובה מופצת והולכת בעם ישראל (שהצטמצם במהלך התקופה למסגרת "העם היהודי"). באלף החמישי (מתקופת התנאים ועד לפירושי רש"י לתורה ולתלמוד) נכתבה התורה שבעל-פה ונחקקה. באלף השישי נוצרו (או לפחות התפרסמו) גם תורות הקבלה, החסידות והגאולה.)

ניתן לראות את סיפוריהם של שלושת האבות כעשויים גם הם בתבנית משולשת - אברהם כנגד עולם הבריאה, יצחק כנגד היצירה ויעקב כנגד העשייה (ראה טבלה להלן). את אלה נוהגים להקביל עם שלושת פרקי צלם האלהים שבו נברא האדם: נשמה רוח ונפש (נר"ן).

חלוקה זאת תעזור לנו בהבנת מקומם ותפקידם של האבות.

אברהם מופיע על במת ההיסטוריה ביום/האלף השלישי ופותח ב"בנית המרכבה" להפצת דבר הויה בעולם ["האבות הם הם המרכבה" (בראשית רבא פרשה מ"ז, ו')], תהליך שנמשך מאברהם עד לדוד. רוב הבנייה נעשה בספר בראשית. עדיין אין זו בנייה פיזית, כמעשי דוד ושלמה, שבנו את ירושלים ואת המקדש, אלא בניית הזיכרון הקולקטיבי של העם, יצירת הזהות הלאומית של בני אברהם יצחק ויעקב הנשמעים ל"אלהי אברהם יצחק ויעקב". זוהי יצירת עץ החיים הישראלי.

 

אדם נח ואברהם:

אדם הראשון הוא הפרוטוטיפ הבריאתי, הוא  הזרע. נח הוא הגולם, הוא המעניק רחם לשלב הבא בפרויקט, הוא משמר הפוטנציאל לעתיד לבוא. אברם - הוא אברהם -  בוקע מהגולם ויוצא ועושה את הצעדים המשיחיים הראשונים. כבר בראשית דרכו הוא מכונה אב-רם, ויש בו היכולת, הפוטנציאל, להיות ל"אב המון גויים". אבל עוד עליו לרכוש את הה"א המייצגת את השכינה, את הה'א האחרונה בשם הויה, את ההווה - ולכך מכוונים נדודיו.

באברהם נעשה ניסיון נוסף להנחיל את עץ הדעת השלם למין האנושי.

הן אדם והן נח היו "אנשי אדמה". על אדם מוטלת עבודת האדמה כעונש. ככלל, המונח "איש האדמה" איננו ציון כבוד במקרא. ויכוח קשה היה לכותבי המקרא ולעורכיו עם עובדי האדמה, שהיו עסוקים בפולחני אדמה.

אברהם, לעומתם, היה נווד ורועה, כפי שהיה הבל. הציווי שלקח אותו ממולדתו ומבית אביו הוא הציווי על הנוודות: "לך-לך". הוא, שבא מחרן ומשפחתו מאור כשדים - אזורים רוויי מי נהרות - בחר ללכת "הלוך ונסוע הנגבה", אל הארץ המנוגבת-המיובשת, מעוטת הגשמים. הוא לימד את תושבי הארץ היבשה פרק באלוהות אוניברסלית: החקלאי הקשור בטבורו לאדמתו ולשדהו - סופו שייצור את האל "בעל", הממטיר על שדהו. הנווד הוא אוניברסלי, וכך גם אלהיו.

גם הנביאים, דורות אחרי אברהם, דורות אחרי ההתנחלות והמעבר לחקלאות, יתרפקו על זיכרונות "לכתך אחרי במדבר, בארץ לא-זרועה" (ירמיהו ב, 2).

לכן, צד אחד במסעותיו של אברהם הוא מציאת המקום שבו חיים החקלאים והרועים בשלום. כפי שמראה המחקר (י. פינקלשטיין, ראשית ישראל) יחודו של אזור ההר של ארץ ישראל, מקומן של ממלכות יהודה וישראל, הוא בהיותן אזור המעבר בין הארץ הנושבת למדבר, שבו חיו בצוותא, באותם כפרים, חקלאים ורועים.

במסעותיו כנווד בארץ, "סימן" אברהם את הטריטוריה העתידה להיות נחלה לבני בניו. וכיוון שגם הם עתידים, מן הסתם, לעסוק בעבודת האדמה ולהיחשף לכל פיתוייה - הסימון שסימן אברהם נועד לא רק להגדיר נחלה, אלא לזרוע בה זרעי תרופה למכה ולסמן את מקומות התיקון, בעיקר את מקום המקדש לעתיד לבוא, אשר בו מוקדשת ראשית היבול לאל המייצג את כלל ההוויה.

הן לאדם והן לנוח היו שלושה בנים. לכאורה: מסד מוצק לייסוד עץ הדעת השלם (שהרי כפי שראינו, לפי הקבלה תבנית העץ שבתורה היא בת שלושה קוים - חסד, גבורה ותפארת). אלא שבניו של אדם רצחו זה את זה והפרו את האיזון, בני נח נפוצו לכל עבר (הגם שביקשו להיצמד זה לזה), ועל כן הוטל על אברהם התפקיד להתחיל לקשור את שלוש הרגליים שעליהם ייוצב הבניין: אברהם - על פי התפיסה הקבלית - הוא מסד החסד והאהבה. משני בניו נבחר אחד - יצחק - שעמו עליו להיעקד, ושעליו נאסר לעזוב את הארץ - והוא המסד לגבורה ולדין. משני בני בנו - שוב נבחר אחד, יעקב, מסד התפארת, שתפקידו לחיות בארץ כנען. שלושת הצדדים הללו, הפועלים בדרך-כלל זה מול זה - בעיקר כאשר הם פועלים בנקודת זמן אחת - נמצאים בזיכרון הקולקטיבי של עם-צאצאיהם, בהרמוניה.

אברהם הוא תיקונו של אדם הראשון ושל בניו - שנכשלו בשנאת אחים -  תיקון באמצעות מידות החסד והאהבה בין האחים. יצחק שיבוא אחריו - האינדיווידואלי, הבדלני, המציין את מידת הגבורה והדין, יהיה תיקונם של נוח ובניו, שחטאו בהתגודדות עדרית, בעניין כיבוד אב ובחוסר ייחוד, ויעקב - הכולל את מידות החסד והדין במידת התפארת - יהיה תיקון בני משפחת אברהם עצמם - כלומר: תיקון הניסיון השלישי של הבריאה, שבה נטה האב הראשון ימינה והאב השני – שמאלה. האב השלישי איזן ביניהם - מעין התקפלות של המערכת לתוך עצמה לבקרה פנימית.

בהמשך נראה כי ניתן להפיק תבנית נוספת, שלמה יותר, המקופלת בסיפור המקראי והמכוונת לעתיד: גם לצאצאי אברהם האחרים יש תפקידים היסטוריים.  ישמעאל מורחק אך אינו נעלם, ובני יצחק שניים הם, ושניהם – הן יעקב והן עשו - ייכללו בירושה הרוחנית. (לימים תחזור הכפלה זו על עצמה ביוסף, הבן המועדף, ובשני השבטים שיצאו ממנו - אפרים ומנשה).  שלושת "בני אברהם" הם, אם כן, ישמעאל (המושלמי), עשו (הנוצרי) ויעקב-ישראל (היהודי). שלושה אלו ניצבים כשלושת הענפים של עץ החיים, שתולדותיו עתידים להופיע במערך השלם של תריסר שבטי ישראל החדשה, השלמה. אמנם לאברהם היו עוד בנים, בני קטורה, ועוד נראה את משמעותם האפשרית בסיום.

כפי שנפרט בנספח, השם "אברם" מציין מרחב של חמשה-ממדים. מסעותיו של אברם-אברהם מתמצים בחתירה למקם את עצמו – תוך אמירת "הנני" – במקומו של היכל הקודש המוזכר בספר יצירה כמרכזו של עולם חמשה ממדים.[3]  

זוהי סדרת מסעות בעולם, בזמן ("שנה" בלשון ספר יצירה) ובנפש, כדי למצוא את הנקודה המיטבית לקבלת ההשראה האלוהית בעבור כל האנושות – "ונברכו בך כל משפחות האדמה".

להלן נתחקה אחר מסעותיו של אברם-אברהם בעולם ובזמן ונבחן כיצד התפתחה נפשו בתוך מסגרת מסע-חניכה קלאסי בן 12 שלבים.

 

המעבר של אברם לאברהם העברי

במהלך פרשת לך-לך, מיד לאחר הציווי "התהלך לפני והיה תמים", משתנה שם הגיבור מ"אברם" ל"אברהם". כבר ציינו: שמו - או בעצם: שמותיו - של אברם הוא אברהם - משמעותיים לסיפורנו.

על חלקם רומז הכתוב עצמו: אב-רם הוא אמנם פטריארך, בעל תפקיד אבהי מרומם, אבל רק בהיותו לאברהם, בהינתן לו בנים משלו - יוכל להיות לאב המון גויים. כדי שזה יתרחש - צריכים אברם ושרי לחלוק ביניהם, ולקבל שמות חדשים. שרי חולקת עם אברם מחצית הי'וד שבשמה, ועתה תהיה היא שרה והוא אברהם. פעולה שלמה זו מקבילה בדיוק למבנה-תהליך השם יהוה. היו"ד יורד במסלול (האות ו"ו) ונחלק לה"א מכאן וה"א מכאן. אותה אות ה'א הנוספת לשמו של אברהם היא האות ה'א האחרונה (או התחתונה) של שם הויה – שהיא השכינה והנוכחות לשכינת האל העל-ממדי בעולמנו, כלומר במרחב התלת-ממדי.

האות יו"ד (גימטריה 10) היא האות של הטיית העתיד, של הבלתי ממומש. על שרי יהיה לחלוק אותה שווה בשווה עם בעלה, כך ששניהם יקבלו את האות ה"א (גימטריה 5), השייכת להווה.

אברם לא יכול היה לממש את יעודו ולחיות את חיי היום-יום של ההווה כי היה רם מדי, שרי נכשלה במימוש יעודה כי הותירה את ההבטחה האלוהית לזרע בתחום העתיד. רק אברהם ושרה יכלו ליצור יחד את עץ החיים.

תהליך המרת השם מתואר רק בסוף הפרשה, לאחר חצי תריסר הניסיונות שבהם התנסה אברהם בדרכו (ראה להלן). ננסה לבחון מדוע.

כדי לעבור את המרת השם - בדרך אל הנגלה - על שניהם לעבור השתחררות, בדרך של צחוק. אברהם הוא הצוחק ראשון: לאחר שבברית בין הבתרים היתה באברם אמונה מוחלטת ביכולתו של האל לתת לו זרע "והאמן ביהוה ויחשבה לו צדקה" (טו, 6) בטקס המרת השם עצמו - נהג אברהם דרך אחרת: "ויפל אברהם על פניו ויצחק, ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד.." (יז, 17).

זמנה של שרה לצחוק עתיד לבוא, כשתשמע בסתר את דברי המלאך לאברהם: "שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך, ושרה שומעת פתח האהל והוא אחריו... ותצחק שרה בקרבה לאמר, אחרי בלֹתי היתה לי עדנה.." (יח, 10, 12).

עתה, לאחר שזכה במחצית היו"ד של שרה, הפך אברהם לאדם שלם, לבעל רמ"ח איברים (אברהם בגימטרייה = 248 = רמ"ח), שהוא גם שורש המילה רחמים, המזכירה שוב את היות אברהם צד החסד. מספר זה, 248, הוא בדיוק מחצית של "המספר המושלם" השלישי – 496, כלומר בזיווגו של אברהם הוא הופך למחצית של הדבר השלם – ראה נספח ב'. עתה מוכן אברהם, וצריך, לנסות את כוחו בתיקון פגמי עץ הדעת. לשם כך ישלים את כל תריסר הניסיונות המוטלים עליו לאורך הפרשות "לך לך" "וירא" ו"חיי שרה".

אברהם כחושף כוחות האדמה ואתר התיקון

אדם הונח בגן "בעדן מקדם" אתר סגור ומסוגר, נח הובא אל התיבה, כלומר פנימה אל עצמו, ורק אברהם נחשף החוצה למצוא את מקומו בעולם. הוא נדד בארץ רחבת ידיים, מאור-כשדים, דרך חרן, ארץ-כנען ומצרים (ולפי הקוראן והמדרשים גם ערב, ראה להלן) וחיפש. החיפוש אחר מקום מקודש הוא חיפוש אוניברסלי, והוא מוכר כמעט בכל אתר ואתר בעולם. אולם חיפושו של אברהם ייחודי ואוניברסלי במיוחד, מאחר שאברהם אכן מגיע - עובדתית - ל"טבור האדמה", לנקודה האמצעית של היבשות.

אנו מחלקים את העולם לחצי כדור מזרחי וחצי מערבי לפי קו האורך של גריניץ', שנקבע בימי שיא שלטונה של האימפריה הבריטית, שראתה בלונדון ובמצפה הכוכבים שלה את מרכז העולם. אולם בפועל, רוב שטחי היבשות - אסיה, אוסטרליה, אירופה ואפריקה - נמצאות ב"חצי הכדור המזרחי" ורק שתי האמריקות, ששטחן קטן בהרבה, נמצאות ב"חצי הכדור המערבי". כך שלאמיתו של דבר קו האמצע, זה ששטחי היבשות ממזרחו וממערבו שווים, נמצא סביב קו רוחב 30 מזרח, העובר גם במזרח-התיכון. גם קו האמצע של שטחי היבשות אינו קו המשווה, כי שטחי היבשות שמצפון לו - אסיה, אירופה, אמריקה הצפונית ורוב אפריקה - גדולים בהרבה משטחי היבשות שמדרום לו - חלק מאפריקה, אוסטרליה ורוב אמריקה הדרומית. הקו ששטחי היבשות מצפון לו משתווים עם שטחי היבשות שמדרום לו הוא סביב קו רוחב 30 צפון, העובר גם הוא במזרח-התיכון. כלומר, "טבור האדמה", מרכז שטחי היבשות - ולפיכך המרכז האמיתי של האנושות – אכן נמצא אי-שם ב"מזרח-התיכון".

מסעו של אברהם, לאורך כל "הסהר הפורה" מאור ועד מצרים, מכוון למצוא את הנקודה המרכזית המדויקת כדי לייסד את המרכז המקודש לכל האנושות, המתאים למי שנתברך בעבור "כל משפחות האדמה".

על ה"נהר יוצא מעדן" נאמר שאז נפרד מהאחד והיה לארבעה ראשים, ואילו מקור הציביליזציה, "הסהר הפורה" הוא מקום החיבור של אותם נהרות. הפרת והחידקל משקים את הקצה הצפון-מזרחי של הסהר הפורה ואילו הנילוס הכחול והנילוס הלבן מתאחדים להשקות את הקצה הדרום-מערבי שלו. תושבי שני האגנים נמצאו ביניהם בתחרות ומלחמות, וארץ ישראל בתווך, סובלת ביניהם. בזמנו של אברהם היא הייתה לכן "ארץ כנען" – ארץ נכנעת לכוחות הגדולים מבחוץ (בעיקר מצרים).

מסעו של אברהם נועד למצוא את נקודת שיווי-המשקל הדינמי שבין אותם שני קצוות כדי להביא – במהלך היסטורי שיכול להימשך אלפי שנים – להשלמה בין הצדדים – ולא רק בין בבל (או עיראק) ומצרים אלא כל "צדדי העולם".

והנה דווקא ארצנו זכתה להיחשב למטרתו של אברהם ולמוקד פעולת התיקון בעולם. ארץ-ישראל (בשלמותה, משתי גדות הירדן) היא ארץ מגוונת גיאוגרפית, אקלימית ואקולוגית, ועל-כן עשויה לשמש סמל וייצוג לאדמה כולה. היא נמצאת באזור הסובטרופי, והיתה וודאי כולה מדבר לולא שכנותה לים-התיכון. לכן חלקה הצפוני מושקה, חלקה הדרומי מדברי, ובמרכזה שוכן אזור ספר שבין האזור הפורה למדבר. השבר הסורי-אפריקאי, תופעה גיאולוגית משמעותית ביותר, יוצר בארץ ארבעה פסי אורך: שפלת החוף, אזור ההר, בקעת הירדן והרמות שבמזרח. ארבעה אזורים אלו הם אזורים אקלימיים שונים. וכך יש לנו שלוש רצועות רוחב וארבע רצועות אורך, סה"כ תריסר אזורים - או חבלים - אקלימיים-אקולוגיים, בעלי מאפיינים שונים. שונות זו תורמת למגוון עצום של חברות צומח וחי העושים אותה למעין גן בוטני-זואולוגי טבעי. לנח היתה אחריות לביוספירה מצומצמת, ואילו אברהם נועד לרשת את הארץ המגוונת הזו, ארץ תריסר החבלים המיועדת להיות ארץ תריסר השבטים. במסעותיו של אברהם לאורכה ולרחבה של הארץ, במהלך תריסר הניסיונות שעבר, הוא סימן את  המסלול ואת התבנית הארכיטיפית ל"ישובו של עולם" בכלל. (שונות אקולוגית זו מאפשרת גם את השכינה-בצוותא של רועים ויוגבים שציינו לעיל)

מסעותיו של אברהם נתפסו על ידי אנשי תורות הסוד כחיפושים וחקירות לעומקם של דברים, או אף כחזרה על מעשי בראשית. הביטוי "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, 5) מפורש בקבלה כמתייחס לעשייה מאגית של נפשות וליצירת אנשים מחומר - מעין חזרה אנושית על בריאת האדם. "ספר יצירה", שהוא הקדום בספרי הקבלה, מיוחס במסורת לאברהם אבינו, שהיה על-פיו אמגוש "המצרף אותיות שבהן נוצרו שמיים וארץ".. "וכיון שצפה אברהם אבינו עליו השלום והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף וצר ועלתה בידו, אז נגלה עליו אדון הכל ברוך הוא..." (ספר יצירה פרק ו' משנה ד').

בעקבות ספר יצירה, הציג ספר הזוהר את אברהם כ"גיאומנטיקן" - מומחה בסוד הנקרא "גיאומנסיה", שעניינו כוחות האדמה והכוחות המבקשים לשלוט בה מארבע הרוחות (ראה נספח "א"). אברהם שוטט בעולם ובארץ-כנען, בחיפוש המקום המתאים ביותר להתקשר עם האל, כדי למצוא את האתר למקדש העתידי - חיפוש המגיע למטרתו ולשיאובפרשת העקידה.

 

תריסר ניסיונותיו של אברהם.

ההבטחה האלוהית הראשונה לאברם לא הייתה מצומצמת לכיבוש ארץ כנען וליצירה לאומית קטנה ופרטית, אלא הובטח לו "ונברכו בך כל משפחות האדמה". המסר הוא כלל עולמי. נוכל כמובן לטעון כי מימושה של הבטחה זו הוא רק בהיווצרן של האמונות והדתות המונותיאיסטיות, כלומר שעוד היה על אברהם וזרעו לחכות לפחות אלפיים שנה עד שמשפחות האדמה יכירו בקיום האל האחד ובדת אברהם. אבל ייתכן גם לראות בו מי שהגשים את הציווי-הבטחה הזה עוד בחייו.

אברם נדד בארצו של כנען בן חם, חסר העכבות, והביא אליה את תרבות שם. מהי תרבות שם? זו המתייחסת אל חלקו העליון של הצלם, הנשמה, הקשורה בהמשגה, בקריאת שם לכל בריאה, והיא גם נחלת השם הקדוש. רק כך היה סיכוי להגיע לתבנית שלמה של קשרי שמים וארץ עד ל"ונברכו בך כל משפחות האדמה". לכן כה חשובים הניסיונות שהועמד בהם אברהם, כדי לתקן את כל הדרוש תיקון בתבנית האדם השלם. "והאלהים נסה את אברהם" עשה אותו לנס ולמופת, ובלשון ימינו, למודל.

בעוד שמסעותיו של אברהם מתווים תבנית גיאוגרפית-גיאומנטית וגיאומטרית להתנחלות בארץ והורָשתה לעתיד, הרי תריסר מסותיו-ניסיונותיו מתווים תבנית בזמן - כמחזור תריסר המזלות וחודשי השנה - ומציינים את אופיים של תריסר השבטים בעתיד. בנתחנו את ניסיונותיו של אברהם, נראה כיצד נחקקו בזיכרון הקולקטיבי – ואיך נבנה המיתוס - של האומה-לעתיד. תבנית ירושלים של מעלה מאחדת את השניים וקושרת אותם עם ממד הנפש (ראה נספח א' לפרשת בראשית).

על-פי המפרשים המסורתיים, התנסה אברהם בעשרה ניסיונות ועמד בכולם בכבוד. אך אנו נראה כי ניתן למצוא תריסר ניסיונות לפחות, אשר באף אחד מהם לא עמד בצורה שלמה לחלוטין. (יצחק לעומתו, עמד בניסיון האחד והיחיד - ניסיון העקידה - בשלמות, ועל-כן לא היה צריך לעמוד בניסיונות נוספים.)

במסכת אבות שבתלמוד, בפרק ה', נאמר: "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום, ועמד בכולם, להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום". אחדים מהפרשנים המסורתיים מונים את עשרת הניסיונות הללו:

רבי יונה גירונדי מונה - לעומתם - את חמשת הניסיונות הראשונים על-פי דרכו של רבי עובדיה, את השישי והשביעי כרמב"ם, את גירושי הגר וישמעאל כניסיון אחד - השמיני - את עקידת יצחק כתשיעי ומוסיף כניסיון העשירי את קבורת שרה - שלא נמנתה ע"י המפרשים האחרים.

מניינים שונים אלו מעלים כמה תמיהות: ראשית, נזכרו כאן פרשיות נמרוד, שהן ממדרש האגדה, ולא הובאו בנוסח ספר בראשית. מאידך גיסא, ניסיון חשוב, שעניינו המו"מ בחברון, שהביא להתנחלות הראשונה של בני אברהם בארץ, לא נזכר ברוב המניינים האלו. אפשר גם לטעון שיש ניסיון מאוד דומה נוסף, ניסיון שאף פרשן מסורתי יהודי כלל לא נתן עליו את דעתו, והוא שילוחם של ששת בני אברהם שנולדו מקטורה מעליו.

נראה כי מה שהיה חשוב בעיני עורכיה של מסכת אבות הוא העניין העקרוני בעשיריות. חוקרי הקבלה בימינו רואים באזכור במסכת אבות רמז ראשון לתורת עשר הספירות, כיסוד בתורות המסתורין בישראל.[4] 

המהר"ל, שחי וכתב לאחר שכבר נתפרסמה הקבלה (וששמות כמה מספריו רומזים לשמות הספירות), התמודד עם המניינים השונים והמליץ על מניינו של רש"י כמניין הנכון, ואפילו טרח ותרץ את אי-מניית הניסיון בשרה ואבימלך, בכך שמניין העשרה הוא הכרחי ועומד בבסיס הדברים: "כי בעשרה הם החלקים אשר הם מחולפים שאין זה כזה, כי יש עומד בניסיון זה ואינו עומד בזה ובעשרה היה מנוסה בכל ניסיונות ודבר זה מבואר. ועוד כמו שנברא העולם בעשרה מאמרות מפני שיש בעולם מדריגה עליונה נבדלת אשר מורה על זה מספר עשרה (רמז ברור לספירות - י.ח.), כך נתנסה אברהם בעשרה ניסיונות דוקא....".  

מבחינת התפיסה הקבלית, יש הגיון בכך שאברהם יתנסה בעשרה ניסיונות דווקא, אולם הדברים מקופלים ממילא בתוך עצמם, ולכל ניסיון יש עשרה היבטים אפשריים, לפי סדר הספירות. על-פי תפיסה זו, אברהם מתנסה בעשרה ניסיונות, או נבחן עשר בחינות שונות, לגבי כל אחד מתריסר האירועים המכריעים הללו, הן ביחסו לאל והן בדרכו למטרה - הרחוקה עדיין - של ירושת הארץ כולה. כך מתבהרים גם דברי המהר"ל: "כי יש עומד בניסיון זה ואינו עומד בזה, ובעשרה היה מנוסה בכל ניסיונות".

תבנית הכוללת תריסר ניסיונות שבהם מתנסה הגיבור, מוכרת היטב במיתוסים של הזמן העתיק. כך למשל הוא מניין תריסר ניסיונותיו של הרקולס במיתולוגיה היונית. גם בימינו, אגב, משתמשים במתכונת של תריסר בתכניות-תיקון שונות, בין השאר ב"תכניות תריסר הצעדים" לגמילה של האלכוהוליסטים האנונימיים. אלה מכוונות לשינוי-עצמי והשתחררות של האדם הלכוד בסינדרום ממכר.

גם אברהם, לתפיסתנו, עמד בתריסר - או אולי גם בשלושה-עשר - ניסיונות.

אברהם עמד הן למבחן ה"אלהים", אשר ניסה את אברהם בניסיונות של גבורה ודין, והן ל"מבחן הויה", כלומר, "מבחן השם" והנשמה, אשר ניסה את אברהם בניסיונות של חסד ואהבה, למען הקניית מורשת של "שם טוב". נוכל לראות, בדיעבד, כי אברהם צריך היה להתנסות במלוא תריסר הניסיונות, כיוון שלא עמד בצורה שלמה לחלוטין באף אחד מהם. אולם הייתה לכך סיבה נוספת: צריך היה אברהם להתנסות בתריסר ניסיונות כדי לסמן את המתאר העתידי של תריסר השבטים.

הבה נערוך את תריסר הניסיונות על-פי עניינם ועל-פי  מיקומם בשלוש הפרשות השונות:

א. פרשת "לך לך"

1. "לך לך" -  התנתקות ממסורת המשפחה

2. ירידה מצרימה - מסירת אשתו לבית פרעה

3. הפרידה מלוט - ניתוק בין חלקי המשפחה

4. מלחמת ארבעת המלכים וההבטחה לירושה - חוסר ביטחון בכוחו לרשת

5. לקיחת הגר - שילוח ישמעאל

6. ברית-מילה לאברהם וישמעאל

ב. פרשת "וירא"

 7. שלושת האורחים והבטחת הבן משרה - המו"מ על אנשי סדום

 8. פרשת אבימלך - ויתור-חוזר על האישה למלך

 9. שילוח ישמעאל - ויתור על הבן הטבעי והאהוב

 10. הברית עם הפלשתים - ויתור על הורשת פלשת

 11. עקדת יצחק - ויתור על הבן הפלאי של ההבטחה

(12. שילוח בני קטורה – ויתור על רוב בניו)

ג. פרשת "חיי שרה"

12/13. רכישת מערת המכפלה לנחלת-עולם - מו"מ עם עפרון.

לעניין התריסר והשלושה-עשר נשוב ונרחיב בסוף, בפרשת "ויחי". 

             

פירוט ניסיונותיו של אברהם

מכיוון שאברהם מוצב בתפקיד מיתי נעלה, השייך לדרגה הגבוהה של הצלם - דרגת הנשמה - חשוב למקרא להראות שאברהם הוא גם בשר ודם, אדם אמיתי כאחד מאתנו, נתון לחולשות וזקוק למבחנים, שלא תמיד הוא עומד בהם בהצלחה מלאה.

הניסיון הראשון הוא "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". זהו השלב הראשון בהתפתחותו של הגיבור - התנתקות מן המורשת הקודמת, מן ההשתייכות המשפחתית, ומן הנאמנות לדם ולאדמה. בספרו "הגיבור בעל אלף הפרצופים", מנתח ג'וסף קמפבל את המיתוס האוניברסלי של הגיבור, ומראה כי בכל מקרה מתחיל סיפור הגיבור בניתוק מרקע הולדתו. ניתן לומר כי על אברם, הבא ממקומו של קין - ממשפחת עובדי אדמה - להפוך גם להבל אחיו ולהבין את מקומו של הרועה הנווד, כדי שיוכל לעמוד בתיקון של כל האנושות. הגמול המובטח על ויתור טוטאלי זה הוא הבטחה ליישוב קבע לעתיד לבוא, לזרעו אחריו. הוא יראה את הארץ, אך לא יירש אותה בחייו.

אברם עומד בניסיון, אם-כי בדוחק. היציאה מארצו וממולדתו לא נעשית על-ידיו אלא על-ידי אביו, ועד שלא מת אביו - אין הוא ממשיך בדרכו. אברם גם אינו יוצא לגמרי מבית אביו, שהרי הוא לוקח איתו את לוט - בן אחיו - וכאשר עולים על הפרק נישואי בנו, הוא דורש שזה יישא לאישה דווקא בת למשפחת המוצא שלו. יחד עם זאת, אברהם אכן מגיע לארץ כנען, ומניח את היסודות להיאחזות ממשית בה. (בהמשך נראה כיצד מממשת היאחזות זו את חלקה הראשון של "המרכבה העברית"). בכך הונחו אפוא היסודות להשתייכות בני-אברהם לארץ, והם יושלמו עם רכישת אחוזת הקבר להורים, זו המצמידה את הבנים אליה.

אבל בשלב זה טרם הובטחה לאברם ירושת הארץ, אלא רק ברכה אוניברסלית, שאינה מחייבת בהכרח נחלה: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה.. ונברכו בך כל משפחות האדמה" (יב, 2). (מבחינה אונטוגנטית-מיתית, זהו שלב יציאת הזרע לקראת הביצית).

הניסיון השני הוא התמודדות אברם עם הרעב הראשון הפוקד את הארץ מאז בואו אליה, החלטתו לרדת מצרימה, תוך הבאת אשתו היפה לטריטוריה זרה וההחלטה להציג אותה כאחותו, כלומר כמי שמותרת לכל.

קשה לומר כי אברם עמד בניסיון זה בצורה מפוארת. הוא ויתר בשתי החזיתות: הוא עזב את הארץ המובטחת, והיה מוכן לשקר ולוותר על אשתו, למען בטחונו האישי. למלך מצרים היה בהחלט פתחון-פה להתלונן על אברם "מה זאת עשית לי, למה לא הגדת לי כי אשתך היא" (י"ב, 18). בהמשך נראה כיצד חוזר ניסיון דומה מאוד של אברהם עם אבימלך. אך ההבדל הוא שמול מלך מצרים הכתוב איננו מאפשר התנצלות של אברם, כפי שיעשה מול מלך גרר.

נוכל אולי להצדיק את אברם דווקא על סמך דברי היסטוריונים בני זמננו המצביעים על האפשרות שנישואי אחים אכן היו הנורמות במשפחת אברם, שהיא - כפי שעוד נראה - בעצם משפחה מטריארכלית. מכל מקום, אירוע זה מזכיר לנו כבר את שנראה עוד בפתח פרשת "וירא" - שאברם לא קיים את "השולחן ערוך" ואף לא את מצוות משה. צידוק אחר למעשי אברם משתמע מהקבלה: אברם - הנשמה - שייך עדיין לעולמות העליונים (וכן גם בית נחור ועימו לבן, שהקבלה רואה בו את "הלובן העליון"). בעולמות אלו אין איסורי עריות, להפך: דמויות "אבא", "אמא", "בן" ו"בת" שבעולמות העליונים, עסוקות בזיווגים חוזרים ונשנים וחלקם אינם פוסקים לעולם. כנציג העולם העליון, יכול עדיין אברם להיות רגיל בגילויי בעריות.

אלא שכאמור, גם אם אברם הוא תולדה של הרם והעליון, המקרא טורח לייחס לו תכונות של העולם התחתון, עולם שבו יש הפרדות משמעותיות והכרחיות.

אברם אסף את הרכוש הרב שצבר באותה הזדמנות בלתי נעימה, וחזר לארצו כאדם עשיר: "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב".  עכשיו היה לו היסוד להצליח בארץ גם גשמית, למכור ולקנות. הנה רכש את ה"גרעין הפיננסי", שיאפשר לו להקים את "תאגיד בני אברהם", המיועדת, כאמור, להביא ברכה לעולם. הוא חזר עד המקום אשר שם נטה את אוהלו בתחילת מסעותיו בארץ, בין בית-אל ובין העי, במקום המזבח אשר-עשה שם בראשונה ושם קרא אברם בשם הויה.

עניין הירידה למצרים והיציאה ברכוש גדול, עתיד לחזור שוב, עם יציאת בני-ישראל ממצרים, כמתואר בספר שמות. זהו סימון המקום שבו ייווצר לימים עמו של אברהם. (מבחינה אונטוגנית-מיתית, זהו שלב המקביל להריון: מצרים היא הרחם ללידתו של העם העברי - "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" - ובני ישראל הנולדים ממנה, שבים אל המדבר. )

הניסיון השלישי מתרחש מיד כאשר חוזר אברם ארצה כאדם עשיר. מתגלע הסכסוך בין רועי אברם לרועי לוט על שטחי מרעה: "כי לא נשא אותם הארץ לשבת יחדו, כי-היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדו" (י"ג, 6). הפתרון הוא הפרדה וחלוקת הארץ ביניהם. עתה היה על אברהם להסכים לפירוד מבן-משפחתו, שממנו לא רצה להיפרד קודם, האף שנצטווה לצאת מבית אביו. לוט בחר לו את השקע הפורה של ככר-הירדן, כלומר את יריחו ובנותיה. אבל מיד לאחר שוויתר על החלק המשובח של הארץ, זה המזכיר את מצרים - "וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה.. כגן ה'.. כארץ מצרים.." - מבטיח האל לאברהם, כי הוא יקבל את כל השאר. מן המקום אשר בו הוא עומד ונושא עיניו, שהרי סדום וערי הכיכר נמוכות הן, ולא ניתן לראותן בצפייה מבית-אל הגבוהה - "צפֹנה ונגבה קדמה וימה כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם"  הארץ אשר הוא רואה, כלומר: בלי ככר הירדן, מובטחת לו ולזרעו. לצורך התנחלות זו בארץ נכפלת גם ההבטחה שאכן יהיה לו זרע רב "כעפר הארץ".

אברם לא נפטר בכך מלוט לגמרי, כי כאשר הלה מסתבך במלחמות לא-לו ונשבה, יוצא אברם להצילו, אף שהדבר מחייב מבחן נוסף, מבחן-מלחמה, עד לניצחון צבאי על הכוח - שכל מלכי הארץ לא יכלו לו.

לאחר הניצחון על המלכים הזרים קיבל אברם הכרה מעמי הארץ, שרצו בו וקיבלו אותו כמי שברוך לאל עליון קונה שמים וארץ - אף כי טרם נתנו לו זכויות קניין בארץ.         

בניסיון הרביעי, מתברר כי אברם, הגיבור שניצח את כל המלכים, בכל זאת ירא ממשהו, שכן ההתגלות מתחילה בעידוד "אל תירא אברם". מיד מתברר כי אברם עוד היה מלא חששות ביחס לירושה ולא נסמך על שתי ההבטחות שכבר קיבל מריבונו של עולם. גם אחרי ששוב קיבל הבטחה ולכאורה האמין "ויחשבנה לו לצדקה" - הוא חזר וביקש הוכחה שאכן יירש את הארץ.

עד עתה קיבל אברם הבטחות לעתיד: "לך אתננה". והנה אנו עומדים לקראת טקס הברית, שבעקבותיו לראשונה יש לפנינו דבר מוגמר: "ביום ההוא כרת השם את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (טו, 18).

הברית נחתמה אמנם - אבל במחיר כבד. ארבע מאות שנה של גרות מצפות לבניו, בארץ לא-להם, כשהם עבדים ומעונים בעבודה קשה. אמנם גם להם יקרה מה שקרה כבר לאברם, וגם הם יצאו משם לבסוף ברכוש גדול, אבל ירושת הארץ עוד תתעכב לדורות. (400 ימי שנות הגלות המיועדת, מקבילים ל-400 שקלי הכסף ששילם אברהם לימים, כדי למסד את קשר זרעו עם ארץ כנען  - באמצעות חלקת הקבר - כלומר, מקבילים להבטחה ששנות הגלות תחלופנה, ויתחדש הקשר בין זרעו לבין הארץ שהובטחה לו).

הניסיון החמישי הוא פרשת הגר: שרי, אשתו היפה-אך-העקרה, הציעה לאברם את שפחתה, ובנו בכורו, ישמעאל, נולד. גם הגר התנסתה הפעם, התגברה על השפלתה והתענתה תחת גבירתה. כך הנחילה לבניה את התכונות שלימים יהיו מאבני היסוד של דתם - הכנעה והשלמה (אישלאם). עם בשורת המלאך, שהיתה גם צו ("שוּבי אל גברתך והתעני תחת ידיה") - מלאך שהמסורת המוסלמית קשרה בשמו של  גבריאל - הובטח להגר כי יש שכר לעוניה ולסבלה תחת גבירתה: "הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרב". ניסיונו של אברהם היה ההתגברות על רגשותיו האבהיים הטבעיים ונתינת האישה הנושאת את בנו ברחמה, לשררתה ולקנאתה של שרי. התגברותה של הגר יצרה למען השתיים את האפשרות לשכון יחד - אפשרות שתשוב ותצטמצם בעתיד. גם התגברותו של אברהם על נטיית לבו הטבעית כלפי זרעו - שהביאה לבריחת הגר - עוד תביא לחזרה כואבת יותר של המבחן, בשילוח הגר עם הבן. זו יצרה מעין צלקת שתחזור ותיפתח בעקידת יצחק. לא בכדי העניק סיפור ישמעאל מסגרת לכתיבת היסטוריה-מיתית אלטרנטיבית לתורה, כתיבת הקוראן. על-פי המסורת המוסלמית, הכתיב המלאך גבריאל את דברי הקוראן לנביא מחמד.

הניסיון השישי התרחש שלוש-עשרה שנים אחר-כך, כאשר הנער ישמעאל גדל והלך. ההתנסות החדשה, השישית במניין, שינתה את ההגדרות. לאברם הובטח שוב להיות "אב המון גויים", והוא נדרש לבוא בברית-מילה עם בנו. שמו ושם אשתו שונו, מה שמסמל שינוי במהותם. אברם קיבל ה' והפך ל"אברהם", ואילו שרי איבדה ה' והפכה ל"שרה". כאן באה הבטחה מיוחדת לשרה, שתבורך בבן וממנה יצאו מלכים. אברהם נפל על פניו וצחק, מה שעשוי להיראות למתבונן חיצוני כאמונה לא-שלמה בהבטחות האל. לאחר קבלת אישורים נוספים, הן ביחס ליצחק והן ביחס לישמעאל, מל אברהם את עצמו, את בנו ואת כל אנשיו.

אולם לא רק שרה תצא נשכרת, לא רק בן שרה יירש, אלא: "ולישמעאל שמעתיך", מבטיח האל. לא בכדי נקרא שמו ישמע-אל. לישמעאל מובטחת - לראשונה - התבנית האידיאלית, שתיזכר אחר-כך דווקא בשל זרע-יצחק, תבנית השנים-עשר: "הנה ברכתי אתו והפריתי אתו והרביתי אתו במאד מאד שנים עשר נשיאם יוליד ונתתיו לגוי גדול". אולם הכישלון, חוסר האמונה בבן משרה, שהתבטא בצחוק - מציין את האתגר לדור הבא, ועל כן שם הבן מוכתב מראש להיות "יצחק", ולתקן את עניין הצחוק עד תומו.

עד כאן ששת הניסיונות שבפרשת "לך-לך", המסיימים את המסע של אברם לאברהם. לצורך השלמה נאזכר כאן בקיצור את הניסיונות הבאים, אשר ידונו יותר בפרשה הבאה:

ההתנסות השביעית התרחשה בפרשת "וירא", עם בא שלושת האורחים הפלאיים. זה היה ניסיון לאברהם ולשרה כאחד. אחד המלאכים בא לבשר לשרה על הולדת בנה ונתקל מצדה באותה תגובה שכבר נכשל בה אברהם - צחוק של אי-אמון במה שנשמע אבסורדי. ניסיון אברהם היה באשר למשפט אנשי סדום. הוא ידע שרובם ככולם חוטאים, אך בן-אחיו נמצא שם ואולי עוד אנשים צדיקים. אברהם התווכח די בתוקף עם האל ואף הטיח לעומתו "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?"

ההתנסות השמינית: היתה מעין חזרה על הניסיון השני, שלא עלה יפה, והפעם עם אבימלך מלך גרר בארץ פלישתים.

הניסיון התשיעי: היה חזרה על הניסיון החמישי: שילוח הגר, הפעם  עם הבן , ישמעאל.

הניסיון העשירי: דין-ודברים עם אבימלך ופיכל שר צבאו על טריטוריה ועל מים (בארות), שבסיומה נכרתה ברית ואברהם ויתר, למעשה, על כל הזכויות שהובטחו לו בתחום בארץ פלשתים. (וכשם שכרת אברם ברית עם מצרים-חם, כרת כאן ברית הסדר עם פלשתים-יפת.)

הניסיון האחד-עשר: עקידת הבן הצעיר יצחק, שהייתה חזרה והחרפה של גירוש בכורו, ישמעאל.

(הניסיון השנים-עשר: שילוח ששת בני קטורה, מעין חזרה על שילוח ישמעאל, אם כי ביתר נוחיות)

הניסיון האחרון, מופיע בחלק הבא, בפרשת חיי שרה. זה היה המו"מ עם עם-הארץ על רכישת אחוזת הקבר – ובכך ההתקשרות הסופית עם הארץ.

לפנינו אפוא תריסר ניסיונות שחלקם הם מבחנים-חוזרים באותו עניין (מסירת האישה לשליט-המארח, שילוח הגר למדבר, ויתור על שני הבנים - איש בזמנו). באופן זה ניתן גם לתרץ את השוני במניינים - יש תריסר ניסיונות שהם גם עשרה ניסיונות שונים, כנראה ניסיונות באיכויות המכוונות לעשר  הספירות.

 

על צירי המסע של אברהם העברי והמרכבה-מעבורת שבנה

המסע הכולל של אברהם נפתח במסעו של תרח אביו מאור-כשדים, צפונה ומערבה, לחרן. המסע העצמי של אברם התחיל בחרן ופנה דרומה "הלוך ונסוע הנגבה". (צד דרום נקרא גם "תימן" מלשון ימין, וצד הימין נתפש בקבלה כצד החסד). כך שרטט אברהם את הציר העיקרי שלו, בכיוון צפון-דרום. זהו ציר-השדרה העיקרי של ארץ-ישראל, שמוקדיו החוזרים ונבנים הם בשכם, בבית-אל בירושלים ובחברון. בהמשך נסע אברם מן הנגב למצרים - מערבה, שהוא כיוון ההגשמה. במסעותיו סימן את מסלול הגלויות ושיבות ציון המקראיות, מתוך שבתחילת דרכו לארץ כנען חלף מן הסתם על פני אשור והתעכב בבבל, ואז הדרים מצריימה.

כמו נח, גם אברהם בנה בארץ-ישראל מעין תיבה, את מרכבת-האבות-העברית שתשמש מעבורת על פני מבול שיטפונות ההיסטוריה שהפיצו את זרעו לכל תפוצות הגלויות. יש ארצות הנתונות לשיטפונות מים - כמו בבל ומצרים. ארץ כנען-ישראל נתונה לשיטפונות אחרים - של כובשים מן האימפריות כולן. כך מתאר זאת הנביא ישעיהו (פרק ח, 7-8): "ולכן הנה אדני מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור ואת כל כבודו ועלה על כל אפיקיו והלך על כל גדותיו. וחלף ביהודה שטף ועבר עד צואר יגיע.."

הזרע שזרע אברהם עתיד להיעקר מהארץ ולהיות נישא באותה תיבה. המזבחות ואחוזת-הקבר המשפחתית בחברון ישמשו נקודות משיכה לנישאים בתיבה, וירושלים מוקד - גן העדן של הארץ המובטחת.

על ארבעת מזבחי אברהם ובמות שלמה

תבנית שכיחה במקרא היא תבנית "השלושה והארבעה". במשלי נאמר: "שלושה המה נסתרו ממני וארבעה לא ידעתים" (ל, 18), נבואות עמוס הן בתבנית של "על שלשה פשעי (דמשק, עזה, צור, אדום, בני עמון, מואב וישראל) ועל ארבעה לא אשיבנו" (עמוס, פרקים א-ב).

גם בתולדות אברהם בולטים השלושה והארבעה. מתוך ארבעה מזבחות שבנה אברהם בארץ כנען, מסופר בפרשת "לך לך" על שלושה:

1. באלון מורה - "וירא יהוה אל אברם.... ויבן שם מזבח ליהוה הנראה אליו" (יב, 7).

2. מקדם לבית אל (מקום אבן-המצבה של יעקב) - "ויבן שם מזבח ליהוה ויקרא בשם יהוה" (יב, 8).

3. באלוני ממרא - "ויאהל אברם ויבא וישב באלני ממרא אשר בחברון, ויבן שם מזבח ליהוה" (יג, 18).

אזכורם של עצי אלון בשניים מן האתרים, והשם "בית-אל", שהוא מילה נרדפת למקדש, מורים שאברהם בנה מזבחות דווקא במקומות שהיו כבר מקודשים בימיו לאלוהי המקום. צורת פולחן זו היתה מוכרת היטב במזרח הקדום. מתווה של מקדשים אליליים, חורשים מקודשים ובמות היה פרוס בוודאי על פני כל ארץ-כנען, וייתכן מאוד שתבניתם היתה כוללת וסמלית. המקומות שבהם בחר אברהם - ליד שכם, בית-אל, חברון ולבסוף ירושלם - היו ככל הנראה חשובים במיוחד. אלו היו לימים ערי המלוכה של ישראל: (ליד בית-אל מקום לשאול ומקדש לירבעם, שכם-שומרון למלכי ישראל, חברון לדוד, וירושלים לדוד ולזרעו עד עולם). אברהם הלך בארץ וקידש ליהוה את המקומות המקובלים בכנען מימים ימימה לאלילים המקומיים.

המקום הרביעי היה שונה ובלתי ידוע מראש, ועוד נטפל בו במקומו, בפרשת וירא.

על תהליך ההכשרה של אברהם

כל ניסיונותיו של אברהם לא באו, אלא לטפח בקרבו סבלנות. ראינו כי כישלונו של אדם הראשון (לפי המקובלים) היה בפזיזותו לאכול מעץ הדעת לפני צאת השבת הקוסמית. נח הודרך לסבלנות רבה בבניין התיבה, בנייה שארכה ככל הנראה מאה שנה, אך מיד כשיצא ממנה מיהר להשתכר. אברהם נקרא גם הוא לבנות מעין תיבה/מרכבה, שתעמוד בפרץ כשתישטף ארץ-ישראל בגלי הפולשים מאזור ארצו ומולדתו בבבל, ותחזיק את עם-ישראל בגלות הממושכת. בעצם הזרע שזרע אברהם אמור להפריח את עץ החיים בעולם רק לאחר ארבעת אלפים שנה! הסבלנות היהודית העל-אנושית לכאורה היא מורשתנו מאברהם.

אברהם זכה להתגלות הראשונה שלו (אם נתעלם מהמדרשים) רק בגיל 75, ובדרך כלל חלפו שנים רבות בין ההתגלויות השונות. אף שהובטחו לו בנים רבים כבר בציווי "לך לך" (המלווה בהבטחה "ואעשך לגוי גדול..."), נולד לו בכורו ישמעאל רק כאשר מלאו לו 86 (שהוא הערך בגימטרייה של השם "אלהים" – שהוא כפי שראינו מקביל ל"הטבע"), ואילו יצחק נולד בהיות אברהם בן 100 (ושרה בת 90 - מה שהוא ודאי כבר מעל לטבע).[5] רק בסוף פרשת "לך-לך" עובר אברהם את "ברית המילה" והופך בכך לאדם שלם שעשוי להוליד את יצחק. ההתגלות הבאה, לאחר לידת יצחק, הייתה רק לקראת העקידה, שנים לאחר מכן. יצחק נשא את העצים לעולה, כך שעלינו לשער שהיה כבר נער, גם אם לא נקבל את המדרשים שראו בו גבר מגודל בן שלושים ושבע (ראו דיון בפרשה הבאה). אברהם קיבל הבטחות חוזרות ונשנות לירושת הארץ ולבן משרה, אך התגשמותן של הבטחות אלו לא הייתה מיידית בשום אופן. ירושת הארץ תהיה רק בעתיד הרחוק, בעצם רק כארבע מאות שנה מזמנו של אברהם. יתר-על-כן, המצווה להעלות את יצחק לעולה נראית כקריאה לוויתור על כל התקוות שטופחו באברהם עד כה.

מתוך הפרטים השונים המסופרים על אברהם, ניכר שהיה טיפוס נלהב. היחלצותו המיידית לרדוף אחר המלכים כדי לחלץ את לוט, "אל הבקר רץ אברהם", "וישכם אברהם בבוקר", והיחלצותו לשאת ולתת על גורלה של סדום – כולם מלמדים על כך, ואילו האילוף האלוהי הרביץ בו את המשיכה המתמשכת ב"עול מלכות שמיים". אברהם אולף "לעבור על מידותיו", על מידות החסד וההתלהבות ולעשות את הנדרש ממנו גם כאשר המצווה היתה עלולה לדכא לחלוטין את האהבה וההתלהבות הטבעית. שיאו של אילוף זה היה כמובן בעקידה, אך אפיון זה בחינוכו הנבואי של אברהם ניכר בכל הניסיונות שנתנסה בם. נראה שאברהם נקרא לקיים חיים נורמליים של ראש שבט ואבי משפחה, אך לקיים במהלכם מצב קבוע של דריכות לקבלת המסר האלוהי, ואפילו אם יתמהמה עשרים שנה. הרבה מפעולותיו הסמליות של אברהם, ובעיקר הקמת המזבחות, נעשו כנראה בפרטיות. העקידה, למשל, התבצעה רק בנוכחות שני הצדדים המעורבים בה, ללא שום צופים. אברהם לא נקרא לפרסם שום דבר שקרה אותו במהלך ההתגלויות ובעצם (שוב לפי הטקסט ולא לפי המדרשים) גם לא נקרא לגייר או לפרסם את אלוהיו. דתו של אברהם לא היתה, לכאורה, שונה מזו של שכניו וגם הם הכירו באלוהיו.

 

המעבורת העברית - על מרכבת האבות כתולדת תיבת-נח (תיבת הח"ן).

באברהם התחילה התחלה חדשה, בראשית-מחודשת, של שלוש מערכות תיקון האנושות, באמצעות עשיית אדם חדש. אחרי "אדם הראשון" כ"אדם דבריאה" ונח כ"אדם דיצירה", מובא אברהם לניסוי הבא של יהוה - לעשות אדם. מקום העשייה יהיה בהר המוריה, אך לצורך זה על אברהם העברי לעבור עוד מספר מבחנים וטקסי מעבר.

לפי המדרש, "האבות הם המרכבה" לשם – "ויעל מעליו אלהים אמר ר"ל האבות הן הן המרכבה שנא' ויעל אלהים מעל אברהם (בראשי' יג) ויעל מעליו אלהים (שם כח) והנה ה' נצב עליו, ויצב יעקב מצבה וגו' ויסך עליה נסך - יצק עליה שמן כמלא פי הפך" (מדרש רבה בראשית פרשה פב פסקה ו). למה הכוונה?

כאן, באברהם העברי, התחיל בניין מרכבת האבות – המעבורת בעבור כל האנושות ("ונברכו בך כל משפחות האדמה"). המרכבה היא בבחינת גולם, וגם תא-זרע, מעין ספרמטוזון, המפרה את המלכות, את הארץ המקודשת. (יוסף יהיה "אבר הברית" המחדיר את הזרע ל"רחם הברזל" של מצרים, דוד יהיה זה שיצמיח את הזרע בקרקע של מלכות ישראל).

בזמנו של אברהם בערך (ראשית האלף השני לפנה"ס), נוסדה בחבל ארץ אחר לגמרי דת חדשה, שהאל המייצג אותה הוא ברהמא – ששמו מורכב מאותיות אברהם בסדר אחר - ומעמד חדש נוסד להביא את בשורתו: מעמד הברהאמינים, הוא מעמד הכהנים-המורים. ניתן אפוא לראות בברהמא מופע אחר - אלטרנטיבי - של אברהם, שתפיסתו כאלוהות היא תלויית תרבות. הדת הברהאמינית שביקשה לארגן את החברה בכתות - יכלה אולי ליצור מקבילה לשבטי-ישראל, ניני אברהם. כת הכהונה ועבודת הקודש היו מקבילות ללוויים. גם כתות הלוחמים והסוחרים יכלו לפעול בצוותא, על-פי מודל השבטים. אך יצירת כת של "טמאים" שאינם יכולים כלל לבוא בקהל (כנראה צאצאי עם-הארץ הקדמונים) - הרסה את ההרמוניה. זהו מודל אכזרי, חסר חסד ובלתי צודק. הניסיון לייסד את חברת-בני-אברהם נועד להשתיתה מבראשית על מידה אלוהית של חסד, (אף שבמציאות הארצית תתברר תמיד נטייה לנצל את המעמד והפריבילגיות של העוסקים בקודש). בפרקים הבאים נשוב ונדון בחלוקה זו לכתות ולשבטים, ובמשמעויותיה. (נעיר גם שברבות הימים צמחה מן ההינדואיזם דת מונותיאיסטית בתכלית, היא הדת הסיקית. דת זו שוללת את ריבוי האלים ואת פולחן הצלמים הרווח בהודו ובמקדשיה רק הספר מקודש; והיא מקבלת בשוויון את אלו שהיו מוחזקים טמאים להינדואיסטים. האל היחיד הוא בראהמה, אך בפועל מוזכר האל בשם "השם האמיתי" – בדומה ליהדות שבה במקום להגות בשם הויה רגילים לקרוא לו "השם".)

נספח 'א': אברהם כאמגוש וכגיאומנטיקן

כמסופר לעיל, ספר יצירה (שהוא השורש שעליו צמחו תורות הקבלה) מיוחס לאברהם המתואר בו כאמגוש היוצר נפשות (כמדרש על הפסוק "הנפש אשר עשו בחרן", מקום שהיה ידוע כמקומם של אמגושים), וזאת בדרך של צירופי אותיות. בעקבות ספר יצירה תפשו המקובלים את דמות אברהם כבקיא ביצירת הגולם וכמחקה את יצירת האדם ע"י האל.[6]

לפי הזוהר, פרשת "לך-לך" היה אברהם "גיאומנטיקן" המתחקה אחר כוחות האדמה החיה. להלן תיאור הזוהר את מסעות אברהם (תרגום לעברית בעקבות פירוש הסולם):

"ויאמר ה' לאברהם לך לך. אמר רבי אלעזר, לך לך: לך היינו לעצמך (כלומר) לתקן את עצמך, לתקן את המדרגה שלך. לך לך, כי אין לך להתמקם כאן בין החוטאים הללו. וסוד הדבר בפירוש המילה "לך לך", כי הקב"ה נתן לאברהם רוח חכמה והיה יודע ומצרף את הרוחות של יישובי העולם, והיה מסתכל בהם ושקלם במאזניים, וידע והשיג את הכוחות (של) הממונים על (ארבע) רוחות (או צדדי) הישוב. כשהגיע אל הנקודה האמצעית של הישוב, שקל במאזניים ולא עלה בידו, הסתכל לדעת את הכוח הממונה עליה, ולא היה יכול להתדבק בכוונתו. שקל כמה פעמים וראה שמשם נשתל ונתיסד כל העולם. הסתכל וצירף ושקל לדעת העניין, וראה כי הכוח העליון שעליה אין לו שיעור, והוא עמוק וסתום. והוא אינו דומה לצדדים של דרגות הישוב. הסתכל ושקל וידע כי כמו שמאותה נקודה מרכזית של העולם הנושב, נשתל ממנה העולם לכל צדדיו. כן ידע כי הכוח השורה עתה על הנקודה, משם יצאו כל שאר הכוחות הממונים על קצות העולם, וכולם אחוזים בה. וכך יצא מאור כשדים ללכת לארץ כנען. עוד השגיח ושקל וצירף, לעמוד על בירור הדבר של אותו אתר, ולא היה יודע ולא היה יכול לעמוד עליה כדי לדבוק בה. כיון שראה את תוקף הדינים של אותו אתר, ולא היה יכול לעמוד עליו ולדבוק בו, מיד "ויבואו עד חרן וישבו שם". מה הטעם שאברהם (נתעכב בחרן ולא הלך מיד לארץ כנען)? אלא שהיה יודע ומצרף בכל אותם שליטי מנהיגי העולם בכל צדי הארץ הנושבת, והיה שוקל ומצרף את אלו השולטים ברוחות הישוב הם מנהיגי הכוכבים והמזלות, כמה הם חזקים אלו על אלו, והיה שוקל כל ישובי העולם והיה עולה בידו. כאשר הגיע לאותו אתר, ראה את עוצמת המעמקים, ולא יכול היה להתמקם בו. כיון שראה הקב"ה את ההתעוררות שלו ואת התשוקה שלו, מיד נגלה לו ואמר לו - לך לך. לדעת את עצמך ולתקן את עצמך."

בפרשת בראשית הצגנו את "דיאגרמת ירושלים של מעלה" - אשר לטענתנו נרמזת בפסוק הראשון של התורה, ועדויות על קיומה מבונות ומקובעות במונומנטים עתיקים ובכללם הפירמידה הגדולה במצרים. במידה והיה אברהם אמגוש וחכם בכל חכמות קדם (כפי שמציגה אותו המסורת) הרי מן הסתם הכיר דיאגרמה זו והשתמש בה במסעותיו.

ניתן להניח לפיכך, כי בכל מקום אליו הגיע - היה אברהם עורך טקס מאגי של "ריבוע העיגול", ומצייר תחילה על פני הארץ עגול קסמים (כמו כל אמגוש מנוסה) ורבוע החוסם אותו והמציין את ארבע רוחות הארץ. הרבוע - 22 קטעים רוחבו ו-22 קטעים שוים אורכו - כמספר האותיות מהן נוצרו שמים וארץ, ומכיל את צירופי האותיות. רבוע זה יוצר מעין לוח, ואפילו מגרש, משחקים של 22 שורות המסומנות באותיות מא'לף ועד ת'ו, ושל 22 טורים של תאים ריבועיים המסומנים בכ"ב האותיות. כל תא רבועי הוא שורש של שתי אותיות למילה עברית ("אב" או "רם", למשל).[7] הרבוע הגדול מציין את בסיס הקוביה הוירטואלית שגם גובהה 22 אותיות, ורבבת תאיה (22 x 22 x 22 = 10648) מכילה את כל השורשים העבריים בני שלוש אותיות - "מלכות השם" בפירוש. לכן, בכל מקום שהוא מצייר את תבנית "רבוע הקסמים", מציב אברהם בסיס אפשרי ל"מקדש השם", ממנו תיפרש מלכותו בתבל.

במידה שאב-רם משתדל לצייר את תבנית "ירושלים של מעלה", עוד עליו לצייר עיגול קסמים נוסף - עיגול שהיקפו כהיקף הרבוע החוסם, ובכך לבצע את "עיגול המרובע", כלומר לעגל את הזכרי - המדוד והמצוין במלים (מלים משמשות להזכיר) - ולמצוא בו את הטבעי, המתעגל וחוזר חלילה, שהוא הנקבי. כפי שהראנו (בנספח 'ג' לפרשת בראשית) בניה הנדסית זו נעשית באמצעות המספרים הנרמזים במספרי המילים והאותיות של "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". חיתוכי הרבוע עם העיגול החיצוני מציבות גם תריסר נחלאות-שבטים מסביב. זו "תבנית יוֹרוּ-שלם", התבנית האידיאלית של היערכות מרכיבי השלם.

אברהם נושא עמו את עקרונות הסדר השמימי, והוא מחפש את כברת הקרקע הנכונה להציב את תבניתו עליה. הוא מחפש את אתר המקדש העולמי, את "בית האלהים" הנרמז כבר בפסוק הראשון של התורה - אתר להצבת המתקן המקדש את העולם ומחדש-מתקן את האדם.

נספח 'ב':  יצירתו של "אברהם" מ"אברם" בדמות האדם השלם.

השם "אברם" הוא משורש ה"אבר" או ה"אברים" מהם מורכבת תבנית האדם - גוף ונשמה.  הגימטריה של "אברם" היא 243 שהוא מספר חשוב מבחינה גיאומטרית. 243 שווה ל-3 בחזקת 5 (3⁵). כלומר, השם "אברם" ניתן לייצוג ע"י "על-על-קוביה" של חמשה-ממדים – היחידה המייצגת את "היכל הקודש" בספר יצירה (המיוחס במסורת לאברהם). לעל-קוביה  החמשה-ממדית 32 קצוות, 80 פאות ו-80 צלעות. על-על-קוביה זו נוצרת משילוב בממד החמישי של 10 על-קוביות, ולכן היא ניתנת לפירוק ל-10 על-קוביות ב"ירידתה" לעולם אבחנות של  4D.

העל-קוביה של הממד הרביעי היא תוצר התלכדות 8 קוביות רגילות (3D) ולכן ניתנת לפירוק ל-8. המספר 8 (למשל אצל המהר"ל) הוא סימן לעולם-העל הפלאי (כך ישנם 8 ימי החנוכה, כנגד 8 מלכים-חשמונאים, בימינו 8 נשיאי חב"ד, וכו'). לעל-קוביה זו 32 צלעות (מנין "לב"). 32 הוא מספר "נתיבות פליאות חכמה" של תחילת ספר יצירה המיוחס במסורת לאברהם.

בפרשת "וירא" מתמודד אברהם עם האלהים לבקש על אנשי סדום במעין משחק מספרים המתחיל מ-50 (מקביל אולי ל"חמשים שערי בינה") מצטמצם והולך ולבסוף מגיע לנוסחה שמנין של עשרה צדיקים יכול להציל את העיר מחורבן. אפשר לראות את אותו מנין הצדיקים כעשר על-קוביות 4D שכולם בחזקת "טוב" בממד הנפש.

שינוי  השם מ"אברם" (<=> 243) ל"אברהם" (<=> 248) מגלה תכונות חדשות. 248 = 8 X 31. נשארת כאן אפשרות הפירוק ל-8, ואילו 31 היא הגימטריה של "אל" – כח ו/או ייצוג אלהי, ומבחינה בסיסית כיוון, כלומר התווית כיוון מהאחד את הזולת. כפי שהוזכר לעיל, לעל-קוביה החמשה-ממדית יש 32 קצוות ולעל-קוביה הארבעה-ממדית 32 צלעות. במערך של 32, בגימטריה "לב", לכל יחיד אפשרות התקשרות עם 31 אחרים ויש לו לכן א"ל כיוונים להשלמה. מרחב האפשרויות המיוצג ע"י המספר 248 (רמ"ח או רחם) מציין את האפשרויות של השלמה ל"לב אחד" במרחבים ארבעה- וחמשה-ממדיים.

(בסוף פרשת "לך-לך" עובר אברהם את "ברית המילה" והופך בכך לאדם שלם.)

מנין אותיות "אברהם" בגימטרייה הוא 248 (או  רמ"ח), שהוא המחצית של "המספר המושלם" השלישי – 496. בהתאם לשיטה היהודית (משנה, אהלות א' ח) יש באדם השלם 248 (או  רמ"ח) "אברים" המחוברים ב-365 (או  שס"ה) גידים. בשיטה מיוחדת זאת, "אבר" הוא מבנה שלו ארבע שכבות - עצם, גידים, בשר ועור. חשיבותה של שיטה זו היא שהיא מתארת גם את האדם העליון, הבלתי חומרי, העשוי גם בתבנית התורה שבה 248 (או  רמ"ח) מצוות עשה ואילו 365 (שס"ה) מצוות לא-תעשה. במצוות "לך לך" של "אברהם" יש, לכן, את הציון הראשוני לרמ"ח מצוות עשה. למניין-מילה זאת של רמ"ח התכונות של "אברהם" יש גם את הציון של "רחם", שהיא גם המילה הארמית לאהבה וחסד - "תתן... חסד לאברהם" (מיכה ז, 20). הצבה זו של אברהם כאיש החסד היא בסיסית ביותר להסבר הקבלי של מעשיו וניסיונותיו של אברהם.

כאמור לעיל, אותה אות ה'א הנוספת לשמו של אברהם היא האות ה'א האחרונה (או התחתונה) של שם הויה – שהיא השכינה והנוכחות לשכינת האל העל-ממדי בעולמנו של המרחב התלת-ממדי.

הצלם האלוהי שבאדם הוא, כאמור, בן  שלושה פרקים - או דרגות - נפשיים, הניצבים בסדר אנכי: נשמה רוח ונפש. המחיה אותם הוא שם יהוה המסתדר בתוך הצלם: האות י'וד, או הנקודה, היא הנשמה, השם, הזהות-העצמית בתוך הגוף האלוהי של "מחצב הנשמות". האות ו'ו היא הקו והיא הרוח  - כל מה שמחבר ומקשר; האות ה' היא השטח הטבלה או מטריצה של אפשרויות שונות לנשמה או לנפש. שם יהוה הוא לכן מיפוי-על בין המטריצה של הנשמה או אפשרויות "העולם העליון השמימי" לבין בחירות "העולם התחתון" הארצי. תוספת האות ה', המייצגת את האות האחרונה בשם הויה או את השכינה בעולם הגשמי (3D), לשמו של אברהם היא חיבורו עם השכינה.