פרשת "וירא" - המקדש של יראו-שלם כבר קיים

פרק ד': פרשת "וירא" 

ראייה, ירושה שילוח ושליחות;
עקידה, שעשוע וחזון לעתיד.

תוכן העניינים:

"וירא" – רכישת הראיה הפלאית

המשך ניסיונות אברהם שביעי עד עשירי

          פרשת אבימלך - תחילת ההיעקדות ההדדית של בני אברהם

שילוח ישמעאל – גירוש או שליחות?

          ישמעאל ורמזי תיקון חם-כנען

          דמותו של ישמעאל לפי הנגלה שבתורה

          היחס לישמעאל בקרב מחברים מודרניים

          על דמותו של ישמעאל בקוראן

          התפתחותו של ישמעאל באגדה ובמסורת המוסלמית

"ויהי אחר הדברים האלה" - העקדה:

          העקדה

על תורת-יצחק של העתיד

          תיקון פרשות קין והבל ובני נח בירושת יצחק וישמעאל

          אברהם ויצחק נוטעים את עץ החיים

          העקידה-ההדדית בירושלים, תוך המאבק על ירושתו של אברהם

          העקידה וחוקת היובל

משפחת נחור – השלמה אפשרית

נספח 'א': אברהם כגיאומנטיקן – המשולש של אברהם

נספח 'ב': הבמות והמקדשים של אברהם ושל שלמה
          על המקדש החמישי של אברהם

נספח 'ג': כיפת הסלע וההשלמה המושלמית-יהודית

נספח 'ד': העקידה לפי מדרש פרקי דרבי אליעזר

"וירא"

שם הפרשה מלמד שענייניה העיקריים הם ראייה - לעתים גלויה, לעתים מרומזת ונסתרת - ויראה. אל אלו מצטרפות גם השמיעה והמשמעת.

הפרשה נפתחת בהתגלות לאברהם: "וירא יהוה אליו באלוני ממרא", ומסתיימת בשילוב של מעשה אברהם - הנותן שם מחודש למקום העקדה: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא יהוה יִרְאֶה" (בלשון פעילה, בנין פעל), עם הערת מערכת - המרמזת על עתידו של האתר, שלימים יהיה לבית-המקדש: "אשר יאמר היום בהר יהוה יֵרָאֶה" (בלשון סבילה, בנין נפעל).

הפרשה כולה עוסקת בהמשך ניסיונותיו של אברהם, ובשאלת הירושה: ירושת הברכות בהן נתברך אברהם.

שיאה הדרמטי של הפרשה הוא הניסיון האחד-עשר של אברהם - והראשון של יצחק - ניסיון העקידה. יש חשיבות עצומה גם בעקידה כשלעצמה, וגם בהיותה מקבעת את מקום המקדש לעתיד לבוא ולימינו שלנו.

נראה כיצד כל הנושאים שבהם עוסקת הפרשה, שהם נפרדים לכאורה זה מזה, מקושרים לתכלית האחת הזו.

נבדוק לא רק את ראייתו של אברהם, אלא גם את משמעות ראייתו המיוחדת של יצחק, העקוד למזבח.

"וירא" - רכישת הראיה הפלאית

המראה, הראייה או חוסר היכולת לראות, נזכרים בפרשה שלפנינו בתריסר אירועים:

1. "וירא אליו יי' באלוני ממרא והוא יושב פתח-אוהל כחֹם היום. וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים ניצבים עליו...." (יח, 1).

2. "ויבואו שני המלאכים סדומה בערב ולוט יושב בשער-סדום, וירא לוט ויקם לקראתם וישתחו אפיים ארצה..." (יט, 1).

3. "ואת האנשים אשר-פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצוא הפתח" (יט, 11).

4. "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח" (יט, 26).

5. "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר-עמד שם את יי'. וישקף על-פני סדום ועמורה ועל כל ארץ הככר וירא והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן" (יט, 27-28).

6. "מה עשית לנו... מה ראית כי עשית את הדבר הזה" (כ, 9-10).

7. "ולשרה אמר הנה נתתי אלף ככר כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עינים לכל אשר אתך..." (כ, 17).

8. "וישמע אלהים את קול הנער.... ויפקח אלהים את-עיניה ותרא באר מים ותלך ותמלא את-החמת מים ותשק את הנער"  (כא, 19).

9. "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק... " (כב, 4).

10. "ויאמר אברהם, אלהים יראה-לו השה לעולה בני"  (כב, 8).

11. "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו" (כב, 13).

12. "ויקרא אברהם שם-המקום ההוא יי' יראה, אשר יאמר היום בהר יי' יראה" (כב, 14).

[מקום נוסף במקרא שבו מוזכרת ראיה התגלותית שכזאת, היא ההתגלות למשה בפרשת שמות:

 1. "וירא מלאך יהוה אליו בלבת אש מתוך הסנה"

 2. "וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל" (שמות ג, 2).

 3. "ויאמר משה אסרה-נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה" (ג, 3).

 4."וירא יהוה כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה..." (ג,4).

 5. "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל-האלהים" (ג, 6).

 6. "ויאמר יהוה ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים.." (ג, 7).]

עשר מהראיות הנזכרות בפרשת "וירא" הן נסיות ומוכיחות את נוכחות האל בעולם ואת הראייה וההשגחה מצדו, וברובן מעורבים גם מלאכי עליון. אבל יש בפרשה עוד ראייה אחת, נסתרת - ראייתו של יצחק. על-פי רש"י: "כשנעקד (יצחק) על גבי המזבח והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו לו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו". להלן נבחן מה עשוי היה לראות שם יצחק.

עניין אחר הבולט בפרשה הוא המגוון הגיאוגרפי שבו מתרחשות הדרמות השונות של הפרשה. המבנה של פרשת "וירא", מלמד גם על מבנה גיאוגרפי ברור. ארבע מערכות של ניסיונות קדמו להצבת הבמה לסיפור העקידה. בראשונה שבהן - אברהם גר באלוני ממרא, ולוט בכיכר הירדן; וצאצאיו עתידים לרשת את עמון ומואב שממזרח לירדן ולים המלח. כך נוצרה הגזרה המזרחית. במערכה הבאה עוברת הזירה מערבה, לארץ פלשתים - לגרר. משם עובר אברהם לדרום-מזרח, לבאר שבע כנקודת מרכז, ושם מתחולל שילוח ישמעאל והגר דרומה למדבר. זוהי הזירה של בני ישמעאל, שעיקרה בדרום, אך היא נפרשת גם מזרחה ומערבה לקצות הארץ הנושבת, ממצרים ועד בואך שור. המערכה הרביעית פונה שוב מערבה, אל ארץ פלשתים ולהתקשרות החוזית עמם.

על בסיס אותן ארבע מערכות, וההתקשרויות המקופלות בהן, מתחיל מסע למציאת הנקודה המרכזית לכולן, מקום הנראה מרחוק, המיועד להכליל את כל הקשרים הללו - המסע לחיפוש ארץ המוריה (או הראיה), כלומר - אל העקידה (ראו הנספחים לפרק הקודם ולפרק זה על אברהם כגיאומנטיקן).

אבל עוד קודם שנולד יצחק, המשיך אברהם להתמודד עם הנסיונות:

ההתנסות השביעית: ראשיתה בבוא שלושת האורחים הפלאיים לאוהל אברהם. זהו ניסיון שנועד לאברהם ולשרה כאחד: אחד המלאכים בא לבשר לשרה על הולדת בנה, ונתקל מצדה באותה תגובה שכבר נכשל בה אברהם - צחוק של אי-אמון. עיקר ניסיונו של אברהם היה במו"מ שניהל כדי לאפשר משפט חסד לאנשי סדום. הוא ידע שאנשי סדום הם רובם ככולם חוטאים, אך ידע גם שבן אחיו חי בקרבם ואולי עוד צדיקים. אברהם פתח אפוא בוויכוח עם האל, ונקט טקטיקות שונות: תחילה הטיח לעומתו את ההאשמה "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" אך מיד עבר לטון אחר לגמרי: "הנה נא הואלתי לדבר אל אדני ואנכי עפר ואפר". אברהם המשיך לעמוד על המקח, עד שהצליח להוריד את מחיר הצלת העיר לעשרה צדיקים. אבל למחרת - "וישכם אברהם בבוקר אל-המקום" אשר בו התדיין עם ה' – ושם גילה כי הפורענות נעשתה.

במאמר מוסגר נזכיר, כי במקביל לאברהם - עובר גם אחיינו לוט ניסיונות. הוא חוזר אחד לאחד על ניסיונותיו של נח: כמו נח, הוא הצדיק היחיד בין אנשי סדום החטאים ולכן ניצל מהחורבן הטוטלי. כמו נח, מאמינים גם צאצאיו של לוט (בנות במקרה הזה), כי העולם חרב ועליהם מוטל להתחיל את האנושות מחדש. נח השתכר באוהלו ונוצל על ידי אחד מבניו, בנות לוט השקו את אביהן יין וניצלו אותו, עד כי "לא ידע בבואה ובקומה". בשני המקרים היו לגילוי העריות תוצאות. בנו של חם, כנען, עתיד להקים עם שקולל מראש: "עבד עבדים יהיה לאחיו". בני-בנות לוט, מואב ועמון, עתידים גם הם להקים עמים המוחזקים תחילה כממזרים ומוקצים לעומת בני אברהם – לא יבא עמוני ומואבי בּקהל יהוה גם דור עשׂירי לא יבא להם בקהל יהוה עד עולם (דברים פרק כג) - אולם אפילו כאן יש תיקון, והמלך המשיח, דוד, הוא צאצא לשניהם: לרות המואביה ולבועז מבני יהודה נין-אברהם.

ההתנסות השמינית היא מעין חזרה על הניסיון השני: ויתור של אברהם על אשתו למען שליט הארץ. הפעם השליט הוא אבימלך מלך גרר, בארץ פלשתים. אברהם חוזר ומציג את אשתו כאחותו. פרשת אבימלך הייתה חמורה שבעתיים – כי אילו האמינו אברהם ושרה בלב תמים לבשורת המלאך על הולדתו העתידה של יצחק, היה עליהם לשקול את האפשרות ששרה כבר הרה ללדת. אבימלך טען לפני אברהם, ובצדק: "מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה, מעשים אשר לא-יעשו עשית עמדי". ואברהם בחר בתירוץ, שעלול היה להחריף את המצב, ולהכשיל את אבימלך – ואת עצמו – בגילוי עריות נוסף: "וגם אמנם אחתי היא, בת אבי אך לא בת אמי." גם הפעם, כמו במקרה פרעה במצרים, הביא המעשה לפיצוי כספי: אברהם זכה בעושר חומרי עצום - צאן ובקר ועבדים ושפחות בשווי אלף כסף (פי שניים וחצי מן הסכום העצום ששילם בעבור מערת המכפלה), והוזמן להוסיף ולשבת בגרר.

הבעיה נפתרה לכאורה, אולם רק לכאורה. לפתע אנו מתוודעים לעונש שהוטל על בית אבימלך בעבור שרה: עצירת הלידות. אברהם הערירי מרפא את עקרותם של אנשי גרר. אשתו של אבימלך ואמהותיו יולדות, ורק אז - נפקדת שרה. לא בכדי נזכרת פעמיים במהלך הסיפור הקביעה שאבימלך לא קרב אל שרה ולא נגע בה.

בסיכומו של דבר, נוצרה קירבה משפחתית דה-פקטו בין בני אברהם לבין בני פלשת, אברהם נהנה מהכנסת האורחים ומנכסיהם ובניסיון העשירי לא יכול עוד להתנתק ולהתכחש להם.

הניסיון התשיעי: הוא שוב חזרה - חזרה על הניסיון החמישי: שילוח הגר. הפעם היא מלווה בבן – בישמעאל. עם הולדת בנה הנכסף, ובמיוחד עם היגמלו, הופכת שרה לקנאית עוד יותר; וכשהיא רואה את ישמעאל מצחק - היא דורשת לגרש הן אותו והן את אמו. ביום משתה יצחק, מגורש ישמעאל ונידון לצמא – "כי לא יירש בן-האמה הזאת עם-בני עם-יצחק".

"וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו". ישמעאל היה בנו הטבעי והאהוב, ואילו בלידתו של יצחק היה משהו בלתי-טבעי ולכן אולי אף מפחיד. אך האלהים (שוב מופיע שם אלהים המייצג את מידת הדין, השררה והחלוקה, ולא שם הויה ורחמים) מצווה עליו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". וכמו בשני מקרים נוספים בפרשתנו, מקרים של שברון-לב ואסון (חורבן סדום והעקידה) – "וישכם אברהם בבוקר", הפעם להזדרז ולשלח את ישמעאל ואת הגר אל המדבר. הגר תועה במדבר באר-שבע. באר שבע היא גם האתר שבו התרחש הניסיון העשירי, ניסיון שראשיתו מחלוקת, ואחריתו ברית עם הפלשתים, ברית שהיו בצידה ויתורים טריטוריאליים.

ואברהם? לנו נותר לנחש האם נשאר באברהם משקע כאוב על שילוח בנו האהוב, ועד כמה השפיע עניין שילוח ישמעאל על עקידת יצחק (אין ספק שיש קשר בין הניסיונות, והקשר מקבל גם חיזוק לשוני: מעשי אברהם המתארים אותם שני אירועים, מתחילים באותן מילים: "וישכם אברהם בבוקר..."). הן המדרש היהודי והן הקוראן המוסלמי, מסכימים ביניהם שהקשר בין אברהם לבנו ישמעאל לא הסתיים באקורד צורם זה. המדרש מספר שאברהם ביקר לימים באוהל ישמעאל, לדעת מה עלה בגורלו, מלווה באזהרתה של שרה, שלא ירד מן הגמל. הקוראן ממשיך ומספר כי לא רק שאברהם ביקר לימים אצל ישמעאל, אלא שהם בנו יחד מקדש במכה. כך או כך, לאחר מות אברהם, מציין גם המקרא כי שני בניו - יצחק וישמעאל - קברו אותו יחדיו.

ברור אפוא שיש קשר בין ניסיון זה ובין ניסיון העקידה, וכי גם שילוחו של ישמעאל אינו מוחלט אלא זמני, ובתנאים מסוימים הוא עשוי לחזור.

הניסיון העשירי: כלל דין-ודברים עם אבימלך וּפִיכֹל שר צבאו, על טריטוריה ועל מים (בארות), ובסיומם - כריתת ברית, שבה ויתר אברהם לכאורה על כל הזכויות שהובטחו לו מפי האל בתחום ארץ פלשתים. הדבר צריך עיון. אברהם כבר השיג מאבימלך את הזכות להתגורר באזור. הוא היה גם מצויד בהבטחה האלוהית כי כל הארץ תינתן לזרעו. דווקא אבימלך היה מודאג, וביקש ברית עם אברהם, שתעמוד לדורות, לנכדים ולנינים, בעבור החסד שהראה לאברהם.[1] לפי פירושו של ר' חיים ויטל, בשם האר"י, אברהם נכשל בניסיון העשירי בכך שלא בטח בה' ובהבטחותיו - מה שניכר בפועל מהברית שכרת עם הפלשתים - וזהו הכישלון שהצריך מבחן נאמנות מוחלט, בעקידת יצחק.

בטרם נתמקד בעקידה, זו שאירעה "אחר הדברים האלה", נשוב אל שתי פרשיות נוספות שבהן עוסקת הפרשה: היחסים המיוחדים שנרקמו במהלכה (בשתי תקופות שונות) עם הפלשתים, וגירוש הבן האחר, ישמעאל. כפי שנראה, גם שתי פרשיות אלו מתקשרות בעקידה.

פרשת אבימלך - תחילת ההיעקדות ההדדית של בני אברהם

פרשת אבימלך נראית, לכאורה, בלתי קשורה עם שאר הנושאים של הפרשה. אך כשנבחן אותה, נמצא כי יש לה קשר הן עם ראייה והן עם יראה.

אברהם נדד לנגב, לגרר, לאחר חורבן סדום. הוא עזב את המקום שבו ניצב אוהלו במשך שנים ובו בנה מזבח ואירח את המלאכים, ועקר לארץ פלשתים. סביר שעשה זאת מפחד, מעדיף שלא להישאר באזור המסוכן, ובכך הוכיח ביטחון מוגבל למדי בהשגחה ובעונש האלוהי.

משהגיע אברהם לגרר, הוא חזר על אמצעי הביטחון המפוקפק שנקט בעבר, במצרים, והציג את אשתו כאחותו. "וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה" (כ, 2). אבל מיד בא אלהים לאבימלך בחזיון לילה והזהירו מפני היותה בעולת בעל, "וישכם אבימלך בבקר ויקרא לכל-עבדיו וידבר את-כל-הדברים האלה באזניהם ויראו האנשים מאד." ההשכמה בבקר למלא צו האלהים שאפיינה את אברהם, מאפיינת גם את אבימלך מלך גרר, שהוא מלך "ארץ פלשתים". מעניין כאן גם הסדר של ההתגלויות בין ראייה ושמיעה: הפלשתי רואה מחזה אלהים, הוא משכים בבקר, משמיע את החזון ואז השומעים יראים - מעין שלשלת המובילה מראייה אלוהית ליראה - או להפך.

טעונו של אברהם "וגם אמנה אחתי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה" (כ', 12), מצביע על מצב מוכר במזרח הקדום, שבו היו הכוהנים מתחתנים עם אחיותיהן, כדרך להבטחת פריון.

אך במקום להביא פריון וברכה לעצמו או לארץ פלשתים שאליה נכנס, מביאים אברהם הערירי ואשתו העקרה עקרות לבית אבימלך "כי-עצר עצר יהוה בעד כל-רחם לבית אבימלך על-דבר שרה אשת אברהם" (כ, 18).

כך, במובלע, אנו מבינים ששהותו של אברהם בגרר ושהותה של שרה בבית אבימלך לא היו קצרות כלל. צריך היה לחלוף די זמן כדי שהפלשתים יבחינו כי בית-המלך לקה בעקרות, תהליך שנמשך מן הסתם לפחות חצי שנה.

מן הכתוב יכולה להשתמע גם האפשרות שיצחק היה בנו של אבימלך, כפי שמעלה רש"י (כא, 2) מפי רבי יודן ומזהיר ממסקנות נחפזות: "ותהר ותלד שרה לאברהם בן... למועד אשר דבר אתו אלהים – מלמד שנולד לט' חדשים, שלא יאמרו מביתו של אבימלך הוא...". מפני הלשונות הרעות, המקרא מבהיר באופן הברור ביותר שעצירת הפוריות בבית אבימלך, כללה את המלך עצמו: "וירפא אלהים את אבימלך…".

הקשרים עם פלשת אינם, אפוא, קשרי עריות, אלא קשרי ברית שנחתמה על סף תהום של קשרים כאלו, אולי במקומם.

ויחד עם זאת, הקשר עם פלשתים – תולדותיו בחטא: הוא סומן בגילוי עריות, והתחזק בשל חולשתו של אברהם, אשר פתחה פתח להתקשרות בברית עם מלך פלשתים בהמשך הפרשה.[2]

במערכה השלישית, כורת אברהם כאמור ברית עם אבימלך, מלך "ארץ פלשתים", ברית אשר סותרת את ההבטחה שנתן השם לאברהם, אבל שהיא ארוכת-טווח, ומשם ואילך יהיו גורלות בני אברהם ובני פלשתים מעורבים, לטוב ולרע, עד היום הזה.

יחסי ישראל-פלשת היו מורכבים: שמשון נישא לפלשתית, חי עם פילגש פלשתית ולחם בפלשתים; שאול לחם בפלשתים עד הסוף המר; דוד הנודד החזיק בברית עם אכיש מלך גת, ברית שנכרתה בתקופה שמעמדו היה דומה לזה של אברהם בארץ פלשתים. כל-כך חזקה הייתה הברית, שדוד היה מוכן להתייצב לצדו של אכיש אפילו במלחמתו בישראל. דוד שמר על הברית ככל הנראה, גם כשעלה על כס המלכות. דור לאחר מכן, בממלכת שלמה - הממלכה האידיאלית - נבלעו הפלשתים ונקלטו בישראל, תוך כדי ניסיון לראורגניזציה של השבטים (ואלו שלא נטמעו ביהודה הוגלו לבסוף ע"י בבל ולא שבו).

                                                            

שילוח ישמעאל - גירוש או שליחות?

משנולד יצחק, התעוררה שרה אמו להגן עליו, ומיד שראתה את ישמעאל מצחק דרשה מאברהם "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא ירש בן-האמה הזאת עם בני עם יצחק". שרה, שצחקה והתייראה מצחוקה והכחישה: "ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה, ויאמר לא כי צחקת" (יח, 14), שרה שצחוקה הוא שהעניק לבנה את שמו, שוב עומד לה הצחוק, הפעם צחוקו של ישמעאל, לרועץ - והיא שוב יראה אותו.

הדרישה של שרה הייתה לגרש את ישמעאל - אקט טוטלי אשר אין חזרה ממנו. לכאורה, עניין קשה ורע - "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו". אך אלהים (שהוא, כזכור, השם למידת הדין) דרש מאברהם משמעת כלפי שרה "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה". אברהם הצטווה אפוא לשמור על משמעת, אולם כאשר עשה זאת - עשה זאת באופן אוהב: "וישכם אברהם בבקר ויקח לחם וחמת מים ויתן אל-הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה." לא גירוש אלא שילוח - ואולי אף שליחות.

ישמעאל לא נשלח ללכת לאיבוד במדבר, אלא להתמודד לנדוד ולשרוד. הוא שסימן את הדרך לפני נדודי בני-ישראל ארבעים שנה במדבר, ולפני נדודי בני-ישראל כמעט אלפים שנה ב"מדבר האומות".

מעניין שתקופת הגרות והגלות בת ארבע מאות השנה "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית טו 13) מתחילה בשילוח ישמעאל ומסתיימת "בשלח פרעה את ישראל" (שמות טו, 13).

כך זכה ישמעאל בשיעור הראשון של הישרדות במדבר בחסדי האל: "ויפקח אלהים את עיניה ותרא באר מים ותלך ותמלא את-החמת מים ותשק את הנער" ומיד בהמשך מסופר "ויהי אלהים את הנער ויגדל..." יצחק, יושב האוהל, שהפסיד את השיעור, הוריש את התמודדות עם המדבר לנכדיו שירדו מצרימה.

האם ייתכן שלמרות בקשתה המפורשת של שרה לגירוש ישמעאל, צלחה דווקא כוונתו של אברהם לשילוח ישמעאל? האם ישמעאל נשלח בשליחות האל?

ישמעאל ורמזי תיקון חם-כנען

ישמעאל היה בן הגר המצרית, מגזע חם אבי-כנען. נישואיה עם אברהם, העברי-השמי, הם התחלת השלשלת של התיקון ביחסים שבין שלושת גזעי האנושות, יחסים שנפגעו לאחר קללת נח לחם "ארור כנען, עבד-עבדים יהיה לאחיו". הגר המצרית היתה שפחת שרה, הגבירה השמית. כאשר זכתה למעמד של פילגש, התמרדה כלפי שרה. "..ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען, ותתן אתה לאברם אישה לו לאשה. ויבא אל-הגר ותהר ותרא כי הרתה ותקל גברתה בעיניה" (טז, 3-4). הדבר הביא לקונפליקט גלוי, לעינויה של הגר בידי שרה, ולבריחתה של הגר למדבר. "ויאמר לה מלאך יהוה שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה. ויאמר לה מלאך יהוה הרבה ארבה את-זרעך ולא יספר מרב. ויאמר לה מלאך יהוה הנך הרה וילדת בן וקראת שמו ישמעאל כי-שמע יהוה אל-עניך". יש בדברי המלאך, בסגנונם ובמסר שבהם, הטרמה לסיפור בני ישראל במצרים והתענותם תחתם. מעין מידה כנגד מידה, על ההתענות להגר והעוול בשילוח ישמעאל.

ההתמודדות נובעת מיחסי אדנות ועבדות מובנים בין גבירה לשפחה. רק לאחר שני דורות, בין נשות יעקב, נמצא פתרון אחווה ליחסים דומים.

דמותו של ישמעאל לפי הנגלה שבתורה

עוד בפרשה הקודמת, כאשר הגר התענתה תחת יד שרה וברחה למדבר, היא התבשרה: "הנך הרה ויולדת בן, וקראת את שמו ישמעאל כי-שמע יהוה אל עניך. והוא יהיה פרא אדם ידו בו ויד כל בו, ועל-פני כל-אחיו ישכן" (טז, 11-12).

בעת כריתת הברית (כשאברהם היה בן 99 וישמעאל בן 13), הבטיח אלהים לאברהם בן משרה ואברהם צחק ואמר אל האלהים "לו ישמעאל יחיה לפניך". אלהים אישר שנית את הבטחתו, דרש לקרוא לבן שרה יצחק, ואז המשיך ודן בעתיד ישמעאל: "ולישמעאל שמעתיך, הנה ברכתי אתו והפריתי אתו והרביתי אתו במאד מאד, שנים-עשר נשיאים יוליד ונתתיו לגוי גדול" (טז, 20). זוהי כמעט אותה ברכה שנתברך האדם מיד לבריאתו: "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה" (בראשית א, 28). כלומר, יש צד שווה בין אדם ובין ישמעאל - ה"פרא אדם" הפורה.

בפרשת "וירא" ראתה שרה את "בן האמה" (ישמעאל בן הגר המצרית) מצחק בעת החגיגה של גמילת יצחק ודרשה "גרש האמה הזאת ואת בנה" (כא 10). אלהים ציווה על אברהם לציית לשרה, אך הוסיף נחמה בצד הגזרה: "וגם את בן-האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא" (כא 13). ושוב, כאשר נקלע ישמעאל הנער לצרה ואמו חששה שלא יחיה, קרא מלאך האלהים להגר ואישר שוב "כי לגוי גדול אשימנו" (כ, 18).

בפרשת "חיי שרה" מוזכר ישמעאל שוב בקצרה "ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע, ויאסף אל עמיו. ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל-מערת המכפלה" (כה, 8-9). ראוי לציין גם כי לאחר הקבורה חזר יצחק לשבת "עם באר לחי ראי" - בדיוק למקום שבו התבשרה הגר על לידת ישמעאל הצפויה. הפרשה מסתיימת ברשימת תולדות ישמעאל, כל תריסר בניו הנשיאים ועוד "ואלה שני חיי ישמעאל מאת שנה ושלשים שנה ושבע שנים, ויגוע וימת ויאסף אל-עמיו. וישכנו מחוילה עד-שור אשר על-פני מצרים באכה אשורה, על פני כל-אחיו נפל" (כה, 17-18). הנוסח על מות ישמעאל זהה לנוסח על מיתת אברהם, עם מלוא המאפיינים של מיתת צדיקים. ואף אם לא האריך ישמעאל ימים כאברהם (175), הרי חי עשר שנים יותר מאשר שרה (127).

התיאור המקראי של ישמעאל הוא חיובי. ה"פרא אדם" הופך לאדם הפורה. הוא משתתף בקבורת האב המשותף ומקים נשיאים כאדם נכבד ונשוא פנים.

בימי חז"ל, כאשר היחס לעשו הפך כבר לשלילי ביותר (נושא שנחזור אליו בדיון בפרשות "ויצא" ו"וישלח"), היחס לישמעאל היה עדיין חיובי. יחס זה ניכר בכך שהשם "ישמעאל" היה מקובל, נכבד ואהוב. במאה הראשונה לספירה היה כוהן גדול ששמו ישמעאל, ובמאה השנייה – שני תנאים בשם זה. בעיקר התפרסם רבי ישמעאל "בן-זוגו" של רבי עקיבא הגדול, שדבריו מובאים בהרבה מקומות במשנה, כולל בראש פרק תורת הכוהנים על תליסר המידות שהתורה נדרשת בהן. רק לאחר הופעת מחמד, הכיבושים המוסלמיים וחיי היהודים ב"גלות ישמעאל", הפך היחס לישמעאל לשלילי והאגדות והמדרשים המאוחרים (כגון מדרש הזוהר) החלו לראות בו מעין בכור שטן.

היחס לישמעאל בקרב מחברים מודרניים

לפני שננתח את השינויים וההתפתחות שעברה דמותו של ישמעאל בקוראן ובעקבות האיסלאם, נזכיר את יחסם של מחברים מודרניים המסתמכים על דמותו התנכית - דמות הנווד - של ישמעאל. אצל הרמן מלוויל, באפוס האמריקאי הגדול "מובי דיק", ישמעאל הוא אדם המואס בחיי היבשה בחברה הפוריטנית-תנכית של ניו-אינגלנד, ויורד בימים בעקבות התנין הגדול, שאותו נוכל לראות כסמל התת-מודע (ראה אגדות ומדרשים על התנינים הגדולים). בספרו של דניאל קווין, "ישמעאל" הוא גורילה-זכר אינטליגנטי, המלמד את האדם מוסר האקולוגי הנחוץ להצלת החברה התעשייתית של ימינו. בשני המקרים – ישמעאל הוא האנטיתזה לתרבות המערבית המנוונת.

 

על דמותו של ישמעאל בקוראן

התורה השאירה בטיפולה הקצרצר בדמותו של ישמעאל מקום פתוח להתגדר בו, ואותו נטל בסופו של דבר מחמד.

הקוראן מזכיר את ישמעאל פעמים רבות, אך ברובן הוא איננו משמש לבדו, אלא בין כלל צאצאי אברהם, או כלל נביאי האל. סורות אלו נכתבו, ככל הידוע לנו, בראשית התקופה המדינית, כאשר מחמד כיוון את תפילותיו כלפי ירושלים, כמנהג היהודים, וקיווה כי היהודים יסתפחו אליו ויכירו בהתגלויותיו את דת אבותיהם. ישמעאל הוזכר בשלב ההוא כדמות לגיטימית, נביא האל, אך לא יותר מכך - אין מוזכרת תורה מיוחדת משלו, ונראה שאין לו בכורה בדתו של אברהם.

הפילוסוף הצופי "השייח' הגדול" אבן אל-ערבי, ניסה לאפיין בספרו משבצות החכמה, את תורתם של הנביאים השונים המוזכרים בקוראן. נראה שהוא נסמך רק על אותן סורות ראשונות ולא מצא להעיר על נבואתו של ישמעאל, אלא שהיה לו - כלכל נביא - ייחוד ההשראה הנבואי שלו, דרך שורש נשמתו הייחודי.

בפרשת הפרה, לעומת זאת, מייחד הקוראן מקום לישמעאל כבונה "הבית" (המקדש במכה) עם אברהם אביו: "…ונבוא בברית את אברהם ואת ישמעאל (לאמור): טהרו את ביתי למקיפים אותו… וביסד אברהם וישמעאל בנו את יסודות הבית ויתפללו: 'אלהינו, קבל נא אותו ממנו, כי אתה השומע'.." (סורה ב, 119, 121). לפיכך היה ישמעאל מייסד מרכז האישלאם במכה, ותפקידו של מחמד היה רק לשוב ולטהר אותו מעבודת האלילים שדבקה בו במרוצת הדורות.

יש לציין שבקוראן אין נזכרת עקידת ישמעאל. יש אזכור על אברהם, שנצטווה להעלות לעולה את בנו ועל הבן שהסכים לכך (סורה לז, 99), אך שם הבן איננו מפורש. המפרשים המוסלמים נחלקו בדבר זהות הבן הנעקד וכיום תופשים רוב המוסלמים את הבן הנעקד כישמעאל. אך בפרשנותו של אבן-ערבי למשל (ראה לעיל) ברור לגמרי כי הבן שנעקד והועלה לעולה היה יצחק.

התפתחות דמותו של ישמעאל באגדה ובמסורת המוסלמית.

מאחר שבסורה זו נפתח הפתח למוסלמים להתעניין בישמעאל ובדרכיו, באה האגדה המוסלמית - החדית' - להוסיף קוים לדמותו. קווים אלו שואלים מהמקורות והמדרשים היהודיים, וכוללים את שלושת ביקוריו של אברהם ממרחק לראות את ישמעאל. בשני הביקורים הראשונים לא היה ישמעאל בביתו ואברהם לא נשאר לחכות לו (לפי המדרש היהודי הבטיח אברהם לשרה שלא ירד מהגמל) אלא מסר לישמעאל רמזים על נשותיו. ישמעאל נשמע לרמזיו של אברהם, גירש את אשתו הראשונה ורומם את השנייה. בביקור השלישי, מוסיפה האגדה המוסלמית, ניגשו האב והבן לבניה המשותפת של המקדש במכה (תבנית משולשת זו מתאימה לתבנית שאנו מוצאים הרבה בספר בראשית, ונחזור אליה, בין השאר בפרשת "תולדות", בעניין שלוש בארות יצחק.)

אם כן, ישמעאל "הוקם לתחייה" בידי מחמד, שקבע בתודעת הערבים את היותם בני ישמעאל ואברהם. ואף שמרכז האסלאם נקבע במכה, גם ירושלים נותרה עיר מקודשת.

בדור שלאחר מחמד - משכבשו המוסלמים את ארץ-ישראל, שחררו את ירושלים מעול הנצרות הביזנטית והרשו ליהודים לשוב ולגור בירושלים - באה ההכרה באפשרות, ואפילו בצורך, לבנות גם היכל מוסלמי בהר-הבית בירושלים. נבנו שני מבנים, תחילה היכל כיפת-הסלע ואחריו מסגד אל אקצה - שרק האחרון בהם הוא מסגד המכוון למכה. כיפת-הסלע נשארה מכוונת לעצמה, לסלע מסוים בהר-הבית שהחדית' המוסלמית קישרה אותו עם אגדת "מסע הלילה" החזוני של הנביא, אך הוא הוכר גם כאבן השתייה ומקום העקידה של בן אברהם, הנתפש כמייסד האסלאם. הרב גורן המנוח, מי שהיה הרב הראשי לישראל, טען (בספרו הר הבית) כי מלכתחילה הייתה כוונה מוסלמית להעניק את ההיכל ליהודים, כמקום תפילה, והוא אף שימש לכך זמן-מה.

נשוב לדון במקום מקודש זה להלן, ביחס לפרשת העקידה. רק נציין עוד, כי באמצעות מקום זה ובנין זה, הפכו המוסלמים והיהודים לעקודים-יחדיו בירושלים, בקשר שאינו ניתן להתרה בקלות.

"ויהי אחר הדברים האלה" - העקדה

הניסיון האחד-עשר: עקידת הבן הצעיר, יצחק, יש בה חזרה על גירוש הבכור, ישמעאל, והחרפה שלה: "ויהי אחר הדברים האלה, והאלהים ניסה את אברהם". לאחר ההתנסויות עם אנשי סדום, לאחר גירוש הגר וישמעאל ולאחר הברית עם הפלשתים - נוצר צורך בניסיון עצום זה.

סיפור העקידה, המצומצם בממדיו, הוא ודאי סיפור עצום ונשגב, אך גם קשה מאוד. רוב הפרשנים העדיפו שלא להתמודד אתו. אך בימינו משמעות העקידה היא כה ממשית, עד כי יש צורך קיומי להבינה מחדש.

נסיון העקידה, עצם הנכונות לוויתור על הבן-היורש הטבעי, פותח את האפשרות העקרונית לחיפוש אחר יורש אלטרנטיבי, לא בהכרח על בסיס ביולוגי. כבר בעבר, בברית בין הבתרים, ראה אברהם אפשרות שבן משק ביתו, דמשק אליעזר, יירש אותו. אולם, כאמור, במהלך ההכנה לפרשת העקידה "נעקד" אברהם במכלול של קשרים אל מי שיולידו עמים שכנים: לבן אחיו נולדו ילדים-נכדים שעתידים להתפתח לעמונים ומואבים, יש לו בן ביולוגי (מהגר) שעתידים לצאת ממנו תריסר נשיאים (ערבים), וזה עתה כרת ברית, שבאה תחת קשרי חיתון, עם הפלשתים (או הפלשתינאים, בלשון ימינו). הצלתו של יצחק אמנם מעניקה לו ולבניו בכורה, אך היא איננה שוללת את האפשרויות הנוספות שנפתחו בניסיון זה.

העקידה

סיפור העקידה הוא הסיפור הנצחי שלנו כיהודים. במהלך ההיסטוריה התברר כי דווקא סיפור נורא זה היה למקור גאווה ותעצומות לנשמה היהודית.

"ויהי אחר הדברים האלה". הפסוק "ויהי אחר הדברים האלה..." מתייחס מן הסתם לאירועים מיידיים, בסביבתם הקרובה של גיבורי המעשה. שלושה פרקים סמוכים למעשה העקידה: פרק בואם של אברהם ושרה לגרר והתחזותו של אברהם לאחי-שרה, פרק לידתו של יצחק וגירוש ישמעאל, ופרק כריתת הברית עם אבימלך.

כפי שראינו, אף אחד מן הפרקים הללו איננו מעמיד את אברהם באור חיובי במיוחד. הוא איננו סומך, לא על עצמו ולא על ההבטחות האלוהיות, הוא נאלץ להסתבך בשקרים, במקום לחכות בשלווה ליום שבו יירש את הארץ הוא כורת ברית עם עַם הארץ שאותו יירש, והוא בוגד בבנו בכורו - אמנם בתמיכה אלוהית - ומגרש אותו מן הבית, גירוש שעלול לעלות לבן בחייו.

ניסיון העקידה עשוי בהחלט להתפרש כניסיון לכפר על כל אחד מהמעשים הללו, שבהם נכשל אברהם. הוא חשש שאבימלך יהרגנו על דבר אשתו, ונשלח להרוג את בנו, עצמו ובשרו. הוא לא סמך על הבטחת האל שהארץ תהיה לו לרשתה, ונשלח לתור את הארץ, כשהיעד בלתי מוכר ובלתי ידוע לו. הוא שילח את בכורו מן הבית אל המדבר - ונתנסה בהקרבת צעירו "על אחד ההרים".

אבל "ויהי אחר הדברים האלה", הוא גם אחרי כל מה שסופר עד כה, מבריאת העולם ועד למילתו של אברהם ולברית אתו.

יתר על כן: המילים "ויהי אחר הדברים האלה" מרמזות - כפי שאנו מנסים להראות לגבי הפרקים כולם - גם לעתיד. לאחר הדברים כולם. 

אברהם ויצחק בררו יחד את המקום, שממנו ייצא - לימים - "אחר הדברים האלה" ­- מסע שלושת הימים.

אבל לאברהם וליצחק בנו לא היתה כל דרך לממש בעצמם את מה שנרשם במסעם. נעים ונדים היו בארץ. עוד היה עליהם לחכות לימים אחרים, לבניהם שירכשו ריבונות במקום, שייצרו מלוכה. הם נדרשו רק להכין את הרקע לבאים אחריהם. ולכן "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק". הוא ראה מרחוק, ורק דוד - שכבש את הר המוריה - יכול היה לפתוח במסע. ואם כך, סופם של שלושת הימים הללו, השקולים כנגד שלושת אלפי שנות היסטוריה, חל להיות בדורנו. להלן עוד נדון בכך.

"והאלהים נסה את אברהם" לשון נס וסמל, הצבת דוגמא לדורות הבאים, בדרמה הנוגעת לדחפים ולרגשות האנושיים הבסיסיים ביותר: פחד מוות, יחסי אב-בן, והכנעה לאלהים - יהיה שמו אשר יהיה.

המנסה הוא "אלהים", בשמו הנזכר בסיפור הבריאה הראשון - שם הדין והחוק. גם זמן הסיפור הוא זמן עבר, כמו בפסוק הראשון של ספר בראשית: "והאלהים נסה את אברהם", כנגד "בראשית ברא אלהים". אבל מיד יש חזרה לזמן המהופך, הנצחי, הנבואי: "ויאמר אליו.."

במהלך התיאור המצומצם כל-כך של סיפור העקידה, תיאור שאין בו אף מילה מיותרת, אלא להפך: נוצרת הרגשה כאילו יש חסר בסיפור, שהוא נמסר רק במרומז, בקודים של צמצום קיצוני - מופיע השם "אלהים" חמש פעמים והשם "יהוה" חמש פעמים. בלשון הקבלה - חמש גבורות וחמשה חסדים, המהווים יחד "פרצוף שלם" של ההתגלות, של "יהוה אלהים".

ואכן - דין וחסד משמשים בסיפור בערבוביה. ייתכן שאפילו אברהם - המתנסה - איננו מסוגל להפריד ביניהם. הוא איננו משכיל להבין את הכוונה האמיתית, את מהות הניסיון.

אברהם נדרש כבר בעבר לוותר על רגשותיו כאב, בפרשת שילוח ישמעאל. יהיה הניסיון בהר המוריה אשר יהיה, אין ספק שהוא קשור גם בשילוחו של ישמעאל. אברהם ויתר על ישמעאל, ועתה הוא נקרא לוותר על יצחק, להעלותו לעולה.

"קח נא את בנך". יחסי אב ובן הם היחסים הבסיסיים ביותר של הנפש. בנפש כל אחד מאתנו חיות דמויות האב והאם (ואוי לאלו החסרים אותן, או שדמויות אלו בתוכם הן בעייתיות ומייסרות את שאר חלקי הנפש). ציור ההורה בנפש הוא הציור הראשון שאנו נושאים איתנו - על אוצר האמונות שלה – והוא המעניק לנו את זהותנו (הנאותה או המיוסרת). בנפש כל אחד מאיתנו חרוטה גם דמות הבן. גם בסכמות פסיכולוגיות נפוצות - במיוחד בשיטת "ניתוח העסקאות" ((TA - Transactional Analysis - יש ייצוג לחלקים של "הורה" (אב) ושל "ילד" (בן) בנפש וצורך לבנות דמות פנימית נוספת ומתווכת - הבוגר. באסכולות המעריכות את היצירתיות, ובאופן מובנה בנצרות, יש הדגשה של הילדות, על תפקידו של "הילד הפלאי".

"את יחידך אשר אהבת". זהו בעצם הפסוק היחיד במקרא המייחס לאברהם אהבה. אף-על-פי שהקבלה רואה בו את צד החסד, הוא איננו מופיע כאוהב מופלג. דווקא יצחק - שנחשב כמייצג את צד הגבורה - אוהב את אשתו עד כדי כך, שהוא מתנחם בנוכחותה על מות אמו, ומחצית סיפור חייו של יעקב – מייצג התפארת - מוכתבת על-ידי אהבתו לרחל.

חז"ל גורסים: "האבות הם המרכבה", כלומר: הם משמשים מערכת מורכבת מצדדים או מרכיבים שונים באופיים, שרק בעזרתה ניתן להתגבר על הקונפליקט המתמיד המאפיין יחסים בין שניים.

לפי ספר הזוהר, אברהם מייצג, כאמור, את צד החסד והאהבה (הצד הימני), ויצחק - את צד הגבורה והדין (הצד השמאלי). (יעקב, לימים, יהיה המתווך ביניהם - האמצעי - צד התפארת). אך במעשה העקידה - נראה שהצדדים מחליפים תפקידים ביניהם: אברהם מגלה את צד הגבורה שבחסד, ומתגבר אפילו על אהבתו הטבעית (איזה אב אוהב יקריב את בנו שלו?) ואילו יצחק מגלה את צד החסד שבגבורה (איזה גיבור יסכים להיעקד ולהישחט בלי להתנגד?) ומסכים להסתכן, גם מתוך חמלתו על אביו, וכך נולדת  האפשרות לקשור יחד את העקרונות הסותרים של חסד ושל דין.

בעקידה נקשר אפוא הקשר, המאפשר יצירת מרכבה אמיתית. נוצר החיבור בין שני קווים, שעלולים היו להיות מקבילים, ולא להיפגש.

"את יצחק". כמעט אף פרשן מסורתי לא נתן את דעתו לעובדה המשמעותית ששם הגיבור נקבע ע"י האל מראש, לפני שנולד (יז, 19), ושיש בכך רמז למשמעות עמוקה של הסיפור.

"ולך לך". סיפורו של אברהם מתחיל במלים "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (יב, 1). אחרי כל הדברים המנויים בשתי הפרשות, אחרי עשרה ניסיונות, מגיע שוב הציווי:... ולך לך אל ארץ המוריה" (כב, 2). ממש אותן מלים מציינות את תחילת המסע של אברם לאברהם, ואת פסגתו. הניסיון הראשון היה להתנתק מן הקשר האינטימי שהיה והווה: "לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", ואילו בפרשה שבה אנו דנים הניסיון הוא להתנתק מן הקשר האינטימי ביותר עם מה שהווה ויהיה, ולוותר על האלמוות של הטבע, המוקנה בהולדת צאצאים, כדי לדבוק בסיבה, בהתגלות של סוד הויה לבניו. ואז, ממרחב ההויה המודעת, להכיר כי העצמיות הרוחנית שלנו איננה נובעת ממרחב הטבע אלא מהיותנו בני יה.

"אל ארץ המֹריה" - זוהי ארץ האלוהות הנסתרת. י"ה – שתי האותיות האחרונות בשם - נחשבות כנגד הספירות הנסתרות: קוצו של יו"ד הוא כנגד הכתר, יו"ד – כנגד החכמה וה"א הראשונה, העליונה - כנגד ספירת הבינה. כך שאף על פי ששורש המילה מלמד על הוראה וראייה, עוד עליהן להתגלות. השאלה הנשאלת היא איך לעשות את הנסתר לנגלה - עד "אשר יאמר היום בהר יהוה יראה". (והנה, הגימטריה של "המֹריה" היא 260 שהם עשר פעמים הגימטריה של שם הויה. זה מצב של התפרטות הספירות וגילויין, כשכל אחת מכילה בתוכה את עשר הספירות).

"הר המוריה" הוא המקום שבו מורה האל שיעור-ויזואלי. תוכנו של השיעור - המחזה - יתברר לנו בהמשך הפרשה. עד לסיומה בפסוק "בהר יהוה יראה", כבר נדע למה נועדו הארץ וההר שעליה. זהו לך לך… והעלהו, משמע: פעולה של עלייה לרגל.

ההר הנבחר בארץ המוריה היה סמוך למעין הגיחון, מקור המים והחיות של "עיר שלם" - עירו של "מלכיצדק כוהן לאל עליון" - שתהיה לימים עיר דוד ומקדש שלמה. הגיחון מופיע בסיפור הבריאה השני, כאחד מארבעת הנהרות הנפרדים מהנהר היוצא מעדן (אף ששם מסופר עליו כי הוא "סובב את כל-ארץ כוש"). אברהם עם נעריו ויצחק הלכו מהלך שלושת ימים לחפש את המקום אשר בחר יהוה. הם הצטרפו למסעה של כל האנושות, של כל בני אדם, לחזור ולמצוא את "דרך עץ החיים".

ניתן לומר כי סיפור מצומצם-עד-קיצוניות זה מכיל חזרה על שני סיפורי בראשית, זה של הבריאה וזה של גן-עדן, וכן על כל סיפורה של האנושות וסיפורו של אברהם עד כאן.

עצם עקידתו של יצחק על המזבח שעל הר המוריה למעין ניתוח, מקבילה לשינה שהפיל אלהים על אדם הראשון, כדי ל"נסר" מצלעו בת-זוג, להעמידה לאחר-מכן כנגדו ולבנות מודעות בין-אישית שלמה. על-פי המסורת, גם אירוע זה - יצירת האדם ואשתו - התרחש על אותו הר - הר המוריה. ועל כן החלום האנושי האפוקליפטי - המקביל לחלום השיבה לעדן - נוגע לשיבה לאתר שבו נוצר אדם.

על-פי פירוש הזוהר, היה הר המוריה מטרת חיפושיו של אברהם, עוד בטרם הכיר את קונו. הוא חיפש (ראה דיוננו בפרשה הקודמת) את הנקודה המרכזית של העולם, זו המוחזקת בידי הכוח הרוחני השולט בכל הרוחות, כי מנקודה זו נוסד העולם ובנקודה זו נוצר אדם. בצאתו לדרך, אברהם עוד איננו יודע זאת, אבל הניסיון יביא אותו סוף-סוף אל תכלית חיפושיו. שם יפגוש את הכוח החשוב והחזק ביותר בעולם ויצטרך להתמודד עימו. לצורך זה יהיה עליו להקריב את כל נטיותיו האנושיות-הטבעיות, כולל אהבת אב לבניו.

"לך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעלה". "מוריה" פירושה מורא/יראה, הוראה וראיה מיוחדת - וכל אלו אכן נחוו שם בעקדה.

"והעלהו שם לעולה – לאחר ההתגלות המיוחלת, הקריאה המחודשת לך-לך, באותה לשון שבה פנה האל אל אברהם בהבטחות לפני שנים, הבחירה בבן האהוב המתואר במתק מילים אלוהי - נוחתת המכה הנוראה. מה תעשה בבנך יחידך אשר אהבת? "והעלהו שם לעולה". נכונותו של אברהם היא מסוג זה של רבי עקיבא שבייסורי הריגתו שמח על ההזדמנות לקיים את המצווה של קידוש השם.

אבל אברהם כלל לא נצטווה לשחוט את בנו אלא להעלות אותו. "העלאה לעולה" יכולה להיות העלאה רוחנית בציר של נפש-רוח-נשמה-חיה. קרה לאברהם מה שקרה לנביא יונה שהכריז שנינווה תיהפך, ולא הבין שהיא תצא ידי חובה במהפכה רוחנית.

רק מסוף המעשה אנו למדים שאברהם לא הבין בדיוק מה שצווה. יצחק אכן יעלה מעלה מעלה; אך בלי הרצינות הנוראה, בלי סכנת החיים והנכונות להרוג וליהרג, לא תתרחש העלאת "הנפש הבהמית", הטבעית והאנוכית, והתמרתה ברוח האדם השלם. בהתאם לפסוק (קהלת ג 21) "מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ". במונחי הקבלה, מדובר כאן בהפיכת ה"בן" (כזכור: ב"ן = 52, שהוא גם הגימטריה של "בהמה" - כנגד שם הויה י'וד ה'ה ו'ו ה'ה) ל"אדם" (אד"ם = מ"ה = 45, כנגד שם הויה במילוי י'וד ה'א ו'או ה'א), שרק בצירוף שניהם ניתן להגיע ליצירת "בן-אדם" שלם.

אברהם לא הבין את משמעות המילה "לעולה", הנוצרת מן ההירתמות בעול מלכות שמים, בעול המרכבה האלוהית, העולה ויורדת בין שמיים וארץ.

"והאלהים נסה את אברהם". לא רק המקרא, גם מפרשים רבים עמדו על גדולתו של אברהם באותו ניסיון, אולם מעטים עמדו על ניסיונו של יצחק. כי הלוא שני שחקנים ראשיים נטלו חלק בעלילה: אברהם ויצחק.

אילו היה יצחק ילד רך, אולי היה טעם להמעיט בחלקו. ואמנם מפשוטו של מקרא עשוי להתפרש שנער היה, קטן וקל משקל; עד כדי כך, שאברהם הזקן היה יכול להרימו ולשימו על המזבח. אך יש בכך קושי: המקרא מציין במפורש שיצחק היה חזק מאברהם, ונאלץ על-כן לשאת את העצים על גבו במעלה ההר. "ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו" (בראשית כב, 6). כלומר, יצחק היה בחור חזק ורב כוח, ועל כן היה קשה לכפות עליו דברים. הוא יכול היה לשים קץ למסע בכל רגע, אפילו במהלך העקידה, אילו אך רצה בכך, והשתתפותו בכל מהלכה היתה ודאי מדעתו. אם לא היה יצחק רוצה לחוות את העקדה, הוא היה יכול למנוע אותה. מכאן שיצחק בחר מרצונו להיעקד בהר המוריה. מדוע?

המדרש (ילקוט שמעוני, וירא, כב) טוען שיצחק ביקש מאביו לעקוד אותו, כדי שהאינסטינקט הבסיסי של הרצון לחיות לא יתגבר ולא יקלקל את הניסוי. מדרש רבה[3] מפליג, וסובר שיצחק היה בן שלושים ושבע שנים בעקדה[4] (ואברהם זקן בן 137), כלומר שהעקידה היתה סמוכה למות שרה, המתואר בסמיכות פרשיות, ושמותה של שרה לא נגרם אלא עקב זעזועה מן העקידה. אישוש מסוים לכך יש בעובדה שאחרי פרשת העקידה מסוכמים חיי שרה, ושאברהם - האב - נדרש למעשי שידוכים, והוא ששולח את אליעזר חרנה. רמז נוסף טמון בהקרבת האיל תחת יצחק, אי"ל - מניינו בגימטריא: א"ם.

כך או כך, אנו ננסה לבחון את סיפור העקידה מנקודת מבטו של יצחק:

יצחק היה היורש המועדף, בן הגבירה המפונק. הוא היה עתיד לרשת - ללא כל מאמץ מצדו - את הזכויות העולמיות הבלעדיות על ייצוגו של ריבון העולם בפני כל בני האדם. גבורתו של יצחק במהלך העקידה היתה בעצם נכונותו לוותר על הזכויות האלו, או, למצער, לשאול את עצמו האם הוא אכן מעוניין בהן. יתר על כן: זוהי הזדמנות בעבורו לבדוק האם ריבון עולמים עונה, אכן, על תהיותיו וראוי להיות אלוהיו המיוצג על ידו, והאם הוא עצמו מעניין את ריבון העולמים, או שמא נבחר רק בהיותו פונקציונר, בנו של אברהם.

כלומר: יצחק בחר מרצונו לשתף פעולה עם מעשה העקידה, ובעוד ההתרחשות של "והאלהים נסה את אברהם" נמשכת, ניסה יצחק את האלהים, מתוך בחירה. כלומר, בחר בגבורה השלמה. וכשהגיע הרגע המכריע, ואביו עמד לעשות מה שהבין מדברי האלהים שעליו לעשות, יכול היה יצחק לראות במו עיניו את ההתערבות האלוהית למענו. מכאן ואילך שוב לא הייתה ישועת ה' בעבורו שמועה מאבותיו, אלא חווית חייו והווייתם. לא נותר לו אלא להסתכל באביו (שבמעשהו זה איבד את תפקידו המרכזי בהנהגת ההיסטוריה העתידית), ובמקום שסביבו; בראיה על-זמנית של היה-הווה-ויהיה (שאותה נפרט להלן) - ולצחוק.

כי הלוא את כלי המבדק נתן לו ריבונו של עולם עוד בטרם נולד: הוא העניק לו את השם יצחק, ובכך הטיל עליו תפקיד: תפקיד של שחוק ומשחק. מקום המבחן היה בהר המוריה, במהלך העקידה. שם היה יצחק חייב לשחק על-פי הכללים שהכתיב אביו, לא להתנגד, להניח לאביו להמשיך את סיפור יחסיו המורכבים עם אלוהיו, אבל גם ליצור בעצמו - בעזרת ההומור - קשר חד ומקורי עם ריבונו של עולם. ויצחק עמד במשימה.

לאחר שנסתיימה העקידה, לא שבו עוד אברהם ויצחק יחדיו. כך שלמעשה איבד יצחק - בעקבות העקידה - הן את אביו והן את אמו, אך זכה בנשמה אלוהית מריבונו של עולם עצמו, שנתן לו חיים חדשים ונשמה יתירה. העקידה היתה אפוא הכרחית, כדי שמכאן ואילך לא תיוודע לו עוד תקווה מאביו הטבעי, אשר היה מוכן לשחטו, אלא מאביו שבשמיים.

ביחסי אב-בן ייתכנו סיבוכים רגשיים רבים. יש תקדימים רבים להרג אב על ידי בניו וכן להרג בנים ולהקרבתם על-ידי אבותיהם. אין קל מלהסביר את "מסתרי העקידה" כחלק מן הפולחנים שרווחו אז בכנען, בדומה להקרבה למולך.

אבל ההקרבה למולך נחשבה מן התועבות החמורות ביותר בתפישה המקראית, שהעובר עליה חייב סקילה.

אנו דורשים את הפרשה משמה "וירא". יש בתורה פרשה בעלת שם דומה ,"ראה", שבה נאמרים דברים חמורים ביותר ביחס לקורבנות-אדם: "השמר לך.. פן תדרש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני. לא תעשה כן ליהוה אלהיך כי כל תועבת יהוה אשר שנא עשו לאלהיהם כי גם את בניהם ואת בנתיהם ישרפו באש לאלהיהם" (דברים יב, 30-31).

יפתח - שנדר בפזיזותו "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה ליהוה והעליתיהו עולה.." (שופטים יא) - זכה ביחס של בוז ורחמים.

בהנחה שזה היה יחסה של דת ישראל להקרבת קורבנות אדם מלכתחילה, יש לשער שסופה של הדרמה טבוע בתוכה כבר מלכתחילה: אין הלקח מעקידת יצחק אלא בסופה הטוב ובמשתמע ממנה על ביטול קורבנות אדם מכאן ואילך.

יתר על כן: כבר טענו לעיל כי יצחק היה מודע למהות העקידה, ובחר לקחת בה חלק, לא כמנוסה, אלא כמנסה, כמי שמעמיד את אלוהיו בניסיון.

יש להניח, על-פי אותה תיאוריה, שיצחק היה בוחר למות, ולא לעבוד אלהים המבקש לו קורבנות אדם. רק תוכנית אלוהית שעקרונות היסוד שלה כוללים מלאך השולח יד לעצור את המאכלת - מאפשרת לו להזדהות אתה. יצחק, על-פי תפישה זו, מציג צד של גבורה בעצם הפסיביות שהוא נוקט.

רק תפקידו של אברהם נותר אפוא עלום, וברוח דברים זו הוא נראה נלעג מעט, כיפתח.

 

"ויקם וילך אל המקום" - המשתתפים הולכים אל "ארץ המוריה", ארצו של המורה האלוהי מלכיצדק, כוהן לאל-עליון, אל "אחד ההרים אשר אומר אליך", ואנחנו כבר יודעים את שהגיבורים אינם יודעים עדיין - שזה הוא הר הבית אשר בירושלים. הר-הבית איננו ההר הגבוה באזור ירושלים, נהפוך הוא - הוא מעוטר בהרים הגבוהים ממנו, המקיפים אותו, ויוצרים איתו יחד מעין אמפיתיאטרון. יש לדימוי זה חשיבות מיוחדת: הר הבית מתפקד כבמה לאותו אמפיתיאטרון.

כל מסעי אברהם בפרשת "לך-לך", והחיפושים של אברהם, יצחק והנערים (שהם על פי המדרש ישמעאל ואליעזר) בפרשת "וירא", היו למציאת הנקודה המרכזית של כל הארץ הנושבת כדי לקשר דרכה בין שמיים וארץ.[5]

"ביום השלישי (וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק)". היום השלישי של המסע לארץ המוריה מקביל ליום השלישי של מעשי בראשית. באברהם מתחיל את האלף השלישי מששת אלפי השנים של העולם הזה. ביום השלישי נאמרו שני מאמרות ונעשו שני דברים חשובים:

1)       גילוי הארץ - "יקוו המים מתחת לשמים אל-מקום אחד ותראה היבשה - ויקרא אלהים ליבשה ארץ" (בראשית א, 9-10).

2)       בריאת הצומח - "ויאמר אלהים תדשא הארץ.... ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה-פרי אשר זרעו-בו למינהו". ביום השלישי למסע אברהם לארץ המוריה נגלה לו המקום מרחוק, ובהמשך (כפי שנראה) הצמיחו האב והבן יחדיו את עץ החיים.

היום השלישי לא תם בזאת, אלא להפך: כאן עשו האב והבן את צו הרצון האלוהי, כפי שהם הבינו אותו, ועברו את שני השלבים. הראשון הוא התגלות המקום, שעליה שקד אברהם עשרות שנים מאז שנצטווה "לֵך לְך.. אל הארץ אשר אראך". המדרש רואה את הסלע שבהר המוריה כנקודה הראשונה שבה נראתה היבשה במעשה בראשית. עתה עומד להיקבע המקום המדויק בבירור "ויקרא אברהם שם-המקום יהוה יראה". מבחינה סמלית, הרגשות - ובעיקר האהבה, הקשורה בצד החסד שמייצג אברהם - משולים למים. אך כאן הוא נדרש לגלות בנפשו את הנקודה היבשה מכל לחלוחית של רגש, כדי להגיע ל"ותראה היבשה", ולהקריב את בנו יחידו. הנקודה הארצית החיצונית שחיפש אברהם כל ימיו מקבילה גם לנקודה פנימית מוחלטת בנפשו, של דין ומשמעת. אך תקנתה של הארץ היא בהשקיה במים ובעבודת האדם להצמחת הצומח - "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר יהוה-אלהים על-הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה". כאן נדרשו אברהם (ככוהן, איש החסד שנמשל למים) ויצחק (כקרבן מצד הדין שנמשל לאש) לחבור יחד עד להשתוות תכונותיהם, ולעשות את עבודת הקודש במקום הנבחר - העבודה אשר תביא לירידת המטר (מן המים אשר מעל לשמים; "שמים" = "שם-מים") ולצמיחת "שיח השדה" בעבודת האדם.

במהלך העקידה הציבו אברהם ויצחק, ונטעו יחד - זה מול זה - את עץ החיים.

המדרש מספר כי העצים שבקע אברהם השכם בבוקר היו מגזעיהם של עץ החיים ועץ הדעת. היו אלו, אם כן, גזירי עצים מתים, אולם הלהבה שהיתה אמורה לאחוז בהם הייתה יוצקת בהם חיות, ולוא לרגע קל.

אברהם לקח אפוא את האש והמאכלת, העצים הוערמו על גב יצחק, והנה הם בדרך אל עץ החיים. המלאך העומד בפתח גן העדן, וחוסם את הכניסה מאז ימי הגירוש, עצר גם את ידו של אברהם, אך לא את מבטו של יצחק.

"וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק". כאן מצטרף המוטיב העיקרי של פרשת "וירא" לעניין העקדה. מה ראה שם אברהם? לפי המדרש (בראשית רבה, נו א-ב), אברהם "ראה ענן קשור אל ההר" - וגם יצחק ראה אותו ענן. למעשה, זוהי קביעה סבירה מאוד, כיון שהר הבית עצמו הוא נמוך מההרים שסביבותיו ולא ניתן לראותו מרחוק, אבל "ענן הקשור אל ההר" ניתן אכן לראות מרחוק. אך מה היה טיבו של ענן זה ושל ראייתו מרחוק? המדובר, לדעתי, הוא גם בריחוק של זמן. כאן זכה אברהם לאותה ראייה פלאית שעוד נרחיב עליה בקשר ליצחק. הוא ראה את המקדשים שבעבורו הם עתיד רחוק אבל לגבינו כבר היו בעבר. ממקדשים אלו עלה ענן של קטורת מעל למזבח החיצון, אך גם מפנימיותם. מיד עם סיום מלאכת המשכן מסופר: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהֹוָה מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: כִּי עֲנַן יְהֹוָה עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם." (שמות מ' 35-38). ובדומה לכך, גם בזמן חנוכת מקדש שלמה: "וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת בֵּית יְהֹוָה: וְלֹא יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי מָלֵא כְבוֹד יְהֹוָה אֶת בֵּית יְהֹוָה: אָז אָמַר שְׁלֹמֹה יְהֹוָה אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל" (מלכים א' פרק ח 10-12). הענן הקשור במקדש הוא ה"כבוד" – ההתגלות של מה שניתן לבשר ודם לראות באלוהות, ודומה גם לעמוד הענן ביציאת מצרים (שמות יג 21-22, יד 19) ולענן שנחת על הר חורב במתן תורה (יט 16). אך כל אלה עדיין אינם תכלית הרמז, כי ענן הכבוד של מקדשי העבר (לגבינו) לא היה ממש "קשור אל ההר". אלא שכאן, בעקדה, נרמז עניין המקדש לעתיד לבוא והענן הקשור ועקוד אליו דרך קבע, שעליו אמר הנביא: "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה, ענן יומם ועשן, ונוגה אש להבה לילה, כי על כל כבוד חופה" (ישעיה ד, 5). בימינו, זוהי כבר אפשרות מעשית, והדרך הטכנית-עכשווית לקיים מחזה שכזה מעל להר הבית היא ליצור מעטפת שקופה המרחפת מעל הר הבית וקשורה במיתרים (בין אם מעמודי פלדה, כמו הגשר החדש בכניסה לעיר, או נשאת מבלון ענק) אל ההר ומכילה ענן המאפשר הקרנה הולוגרפית מתוך הענן. לדעתי, גם חזון המרכבה וגם חזון המקדש של יחזקאל הם מופעים מתוך ענן שכזה, וזוהי הדרך להגשמת חזון המקדש בימינו.[6]

אברהם לא ראה אמנם יותר מאשר ענן מרחוק, אך בהמשך נראה כיצד ראה יצחק מקרוב את ענן הכבוד הקשור להר.

"ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו". ילקוט שמעוני[7] מביא לגבי פסוקית זו קטע מדהים: "ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו, כזה שהוא נוטל צלובו בכתפו". המדרש כאילו רומז כאן להקבלה (המקובלת בנצרות) בין עקדת יצחק לצליבתו של ישוע. לשיטתנו ההקבלה היא שלמה – "יצחק" מלשון צחוק ו"ישוע" מלשון שעשוע.

"וילכו שניהם יחדו" זה סוד העניין המבדיל את סיפור העקדה מהמיתוסים האליליים הקדומים של האב המקריב את בנו.[8]

"ויבואו אל-המקום אשר אמר-לו האלהים". דנו כבר לעיל בתבנית המרכבה של האבות, היא פנימיות תבנית המרכבה האלוהית המתוארת על ידי יחזקאל.[9] ארבע חיות מרכיבות את מרכבת יחזקאל: האריה - מייצג את צד החסד ואת אברהם, השור (חיה המועלה במקדש כקרבן) - את צד הדין ואת יצחק, הנשר - את התפארת ומן הסתם את יעקב-ישראל, והאדם (המדבר) את המלכות ואת דוד, המלך-המשורר, שהשלים את המרכבה ודאג להשיג את המקום הארצי לנחיתת המרכבה - את אתר המקדש.

על-פי אגדות חז"ל, הקורבן במקדש נאכל על ידי "אש רבוצה כארי" (בבלי, יומא כא, ע"ב). במקדש של מעלה, הכוהן הגדול המקריב קורבנות הוא המלאך מיכאל (בבלי, חגיגה יב, ע"ב). המלאך מיכאל מזוהה אף הוא עם צד החסד, ועל כן עם אברהם, ושניהם עם הכהונה, והכוהנים הם שהקריבו את הקורבנות במקדש. במעשה העקידה מסמן אפוא אברהם את המקום שבו יוקרבו הקורבנות לעתיד לבוא.

לפי מחקרינו (ראה נספח), שלמה המלך, אשר נהג על פי מורשת אברהם, בנה ארבעה מקדשים/במות בירושלים - ליהוה, לאשרתו, למלכם-מולך ולכמוש (או חמוש). אם נצרף את ראשי האותיות של האלוהויות השונות:

יהוה

אשרה-אשתורת.

מלכם-מולך -

כמוש-חמוש.

השם המתקבל יחד הוא "ישמח" - שמקביל במובנו ל"יצחק" (לאמור: זהו מקום יצחק – מקום העקידה). בסדר אחר תתקבל המילה משיח! [9 א]

"ויבן שם אברהם את המזבח". בנית המזבח ועריכת העצים במערכת מתאימה היוו בנייה של מקדש-מעט: גרעין-זרע לבנין המקדש בעתיד. איך נראה המזבח? מה תרם מתארו לדרמה?

יצחק נשא על גבו את העצים, אך לא את האבנים. ברור לכן שהמזבח נבנה "מאבני המקום" – שהוא ביטוי רב-משמעי. שוב היה זה מן הסתם יצחק, ולא האב הקשיש, שליקט את האבנים שבהר הבית, ואולי אף סיתת או חצב, נשאן והציבן במקומן - ואז בנה מהן אברהם את המזבח.

בהסתמך על הצורות המקודשות הבסיסיות של דתות בני אברהם, דת יצחק ודת ישמעאל, יש להניח שגם המזבח שעליו הוקרב יצחק נבנה מתריסר אבנים, כמו מזבח יהוה שחידש אליהו בהר הכרמל (מלכים א' יח, 31) ואשר היה בתבנית קובייה, כמו קודש הקודשים שנבנה לימים בהר המוריה, כמו הכעבה במכה - שהקוראן מייחס את בניית מקדשה לאברהם - כמו מתארו הכולל של מקדש שלמה (שהיה כולו בתחום קובייה של מאה על מאה על מאה אמות), כמו קוביות התפילין. חז"ל סוברים אפילו שהקב"ה מניח תפילין (בבלי, ברכות, ו, ע"א).

הצבת המזבח הקובייתי בן שתים-עשרה האבנים בהר המוריה, היא קיבוע התפילין שבהם מתקשר הקב"ה עם הארץ היעודה, הארץ הידועה. זוהי ידיעת הארץ של האל בסוד "והאדם ידע את חוה אשתו". בניין המזבח הוא הצבת היסוד של מערכת המקדש כולה.

"ויערוך את העצים". כיום משמשת "תורת המערכות" בסיס לכל התרבות הטכנולוגית שלנו. אולם כבר בימי אברהם היתה לפעולת העריכה, באמצעות סידור מכוון, כלומר ליצירת מערכת, חשיבות עצומה. גם בדיוני חז"ל חשובה ה"מערכה", ובדיוק בהקשר שהיא מופיעה כאן - המערכת של סדר העבודה במקדש, ובעיקר עריכת העצים על המזבח.

המדרש בדבר היות העצים שערך אברהם גזיריהם של עץ הדעת ועץ החיים, נושא אפוא משמעויות רבות. השאלה כיצד עורכים את העצים המופלאים הללו, מה ערכם של החלקים המרכיבים מכלול-חיים שלם של "עצי דעת", היא בעצם הבעיה הראשונה שבה נתקל האדם בבראשית - מערך העצים בגן-עדן, ההערכה מאיזה עץ לאכול ומאיזה לא, וגם (כפי שהראינו מתוך דעת המקובלים) השאלה מתי אפשר לטעום מעץ הדעת. לו חיכה האדם שלוש שעות, עד כניסת השבת, יכול היה לאכול את פרי עץ הדעת בטהרה. אברהם, לעומת קוצר רוחו של אדם, אולף לסבלנות, ומהלך שלושת הימים להר המוריה נמצא מכפר על שלוש השעות האבודות של אדם.

"ויעקד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח ממעל" – לפי ילקוט השמעוני "מהו ממעל? מלמד שעשה את המזבח מכוון כנגד כסא הכבוד". והמדרש מוסיף: "עיני אברהם בעיני יצחק ועיני יצחק בשמי שמים".

"ויעקד את יצחק בנו וישם אתו על המזבח". זוהי הפעם הראשונה, והעיקרית, שבה משתמש המקרא במושג עקידה. גם כבשיו של יעקב יהיו "עקודים נקודים וברודים", ולמרות שפשוטו של מקרא רואה בעקודים בעלי דגם עור כלשהו, אנו נייחס להם (להלן) גם עקידה.

העקידה היא אמנם, קודם כל, עקידת היחיד - "את יחידך.... את יצחק", אך למערכה זאת התווספה מערכת שלמה של התקשרויות והיעקדויות של בני יצחק: בבני ישמעאל (הטוענים גם הם לירושת אברהם), בבני בנות לוט (שמהם יצאה סבתו של דוד המלך, קונה ירושלים ובונה) ובבני פלשת (שכרתו ברית עם אברהם באמצעות מלכם, אבימלך), וה"מרכבה" שנוצרה בהזדמנות זאת מן האבות ומעשיהם סוחבת אתה על פני ההיסטוריה גם את הנטל הזה. ניתן אף לאמר שהראייה המיוחדת שזכה לה יצחק על המזבח, הראייה של "וירא", היא ראיית המכלול השלם שבו נמצא התיקון לכל המערכת – בחינת "יראו-שלם" היא ירושלם.

"ממעל העצים". כאן מתחיל מוטיב העלייה של יצחק. כשם שהעצים נמצאים מעל המזבח, יצחק נקשר-נעקד מעל העצים. מדורה שעלתה מגזרי עץ החיים היתה עשויה לחולל את התבנית האנרגטית הדינאמית של עץ החיים, ולהעלות את נשמת יצחק מעלה-מעלה.

על-פי רש"י: "כשנעקד (יצחק) על גבי המזבח והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו לו השמים (וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו)".

המדרש[10] מספר שבאור שנברא ביום הראשון (עוד לפני שנוצרו שמש וירח) ניתן היה לראות מסוף העולם ועד סופו, ואור זה נגנז והוא שמור לצדיקים. אם חזה יצחק באותו אור יכול היה לראות את המתרחש בהר הבית מתחילת הספירה (או "הבריאה") ועד לסוף האלף השישי, וכך להיווכח שזכרו לא נשכח.

"וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו". לפי ילקוט שמעוני: "רבי יהודה אומר, כיון שהגיע החרב לצואר פרחה ויצאה נשמתו של יצחק ..." מה היא "פרחה נשמתו"? פרחה ועלתה השמימה.

מעדויותיהם של אנשים בני ימינו, שמתו מוות קליני וניצלו, או שעמדו בסכנת מוות, אנו לומדים שהאינטנסיביות הרגשית משתנה לחלוטין ברגעים אלו. האור משתנה, ומהלך חיים שלם משתחזר במוח הנידון למוות.

ברק הסכין הממורט, המונף על צוואר יצחק, משתקף כנגדו מכל העברים, כשרביט מנצחים על תזמורת מדהימה של כל מלאכי מרום, המקיימים את שיר הבריאה כולו. הנה הוא נמצא עכשיו ב"עולם העקודים" וממנה עובר אל תוך "גולגולת אדם קדמון", בשפת האר"י ז"ל - במקור כל האורות כולם - צופה בהבזקי הנוירונים של קווי החיים, שלו ושל כל היצורים, כתהליכי החשיבה וההתפתחות של מוח הבריאה כולה.

יצחק שוכב על המזבח שבהר המוריה, גופו עקוד ונשמתו בעולם העקודים, והוא צופה בשורש כל העולמות. הוא רואה את מהלכי ההיסטוריה שיבואו, הוא רואה את קודשי הקודשים שייבנו מעל הסלע שעליו הוא נתון, וגם את כיפת הסלע הנוכחית, על סמליה ואותותיה. הוא גם רואה שהוא ואחיו ישמעאל - דמות אחת הם, וכל ניסיונות ההפרדה שביקשו להפריד ביניהם אביו, ואמו, ושרי ההיסטוריה שתבוא אחריו - לא ישנו מאומה מן החיבור.

לפי המדרש (בראשית רבה פרשה ב, 7) מתחילת בריאת העולם צפה הקב"ה בית המקדש בנוי וחרב ובנוי - הצפיה קשורה לאור הראשון שבו צפה מראשית העולם ועד סופו, והבנוי המחודש קשור לנבואה (ישעיה ס) "קומי אורי כי בא אורך").  הראיה הפלאית הנרמזת בפרשה היא של יצחק שצפה וראה גם הוא מקדש "בנוי וחרב ובנוי", את שני המקדשים שנבנו וחרבו, ואת הבית האחרון - הבר-קיימא. לדעתם של רש"י (המזכיר את הענן הקשור) ושל התוספות, המקדש העתידי יתגלה "בנוי ומשוכלל מן השמים".[11] הווי אומר שיצחק החוזה בענן ראה כיצד יתגלם בו מקדש האור השמימי העתידי, כפי שנראה מיד. ואם כך, וודאי שיצחק אבינו העקוד מעל אבן השתייה וחוזה במהלכי ההיסטוריה שעל הר הבית לא יכול היה שלא לראות גם את היכל כיפת הסלע הניצב, כידוע, במקום כבר יותר מאלף ושלוש מאות שנה.

כיפת הזהב מייצגת, כפי שמפורש בטבעת פסוקי קוראן ברום הכיפה, את כסא הכבוד. יצחק חזה בנו, ה"ישראלים" של היום, בניו הנאמנים ההולכים בדרכו, ומצליחים, כאותו איל, להסתבך מבלי משים ולהיכנס לעקדה שלו. יצחק "צוחק אחרון" בראותו איך מתוך חווית העקדה נוכל להגשים את המקדש שראה בחזונו ולקשור דרכו את כל ישראל-האנושות. הצחוק הוא על כך שלא תפשנו את מה שמצוי מול עינינו ומשמש כמבנה הסמלי הידוע ביותר בירושלים – את האפשרות שכיפת הסלע אינה אבן-נגף אלא אבן-הפינה של הבית בבניינו וכס הכבוד למקדש-אור משוכלל בשמי ירושלים הזורח מתוך "הענן הקשור אל ההר".

והוא צוחק.

הדמיון בין המוטיבים של כיפת הסלע ובין תיאורי הופעתם של פרצופי האלוהות ב"אידרא זוטא" שבספר הזוהר, ניכר. זירת ההתרחשות היא בבחינת גן עדן המושקה וניזון מאותם פרצופי אלוהות. קשה לתאר מקום מתאים ומרהיב יותר לייצוג "גן-עדן של מטה" מאשר חלקו התחתון של היכל כיפת-הסלע. הפסיפסים המתארים מוטיבים צמחיים מרהיבים, הם מן המעולים שידע העולם.

אך תפארת ההיכל - הכיפה - יוצרת גם תמונה מתוחכמת ביותר של "גן-עדן של מעלה", המקום הנהדר שבו "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" (בבלי, ברכות יז ע"א). הציור בתקרת הכיפה היא הציור המעולה שבעולם של תבנית "החכמה הקדושה" ,Hagia Sophia כפי שנראתה במרוצת הדורות לעיני כתות נסתרות וחוגים של פילוסופים אזוטריים, של בנאים-חופשים צופיים ושל מקובלים.

הקודים המספרים-צורניים מאשרים זאת. 32 הנתיבים שבין 32 הדמויות שבכיפה מייצגים את "ל"ב נתיבות החכמה" של ספר יצירה ושל האידרא זוטא, הדמויות והמרווחים ביניהן יוצרים מטריצה של 160 יחידות - כמניין גימטרייה של "צלם" .

יצחק, שהמאכלת על צווארו, רואה את סלע המחלוקת שעתיד להתפתח בהר הבית, ואיך הפתרון וההשלמה נתונים באותו סלע ממש, וצוחק צחוק גדול.

צוחק? האומנם צחק יצחק בעקידה? על יצחק נפלה ודאי אימה-חשכה גדולה יותר מזו שנפלה על אברהם בברית-בין-הבתרים. הוא חווה בהקיץ, בהכרה, כיצד אביו מולידו האהוב, מניף עליו את המאכלת בכוונה לשחטו. וכי ייתכן מחזה-אימים נורא מזה?

כאשר מתוך חזון עצום זה, זכתה נשמת יצחק גם לעלות לשמיים, דרך התבנית שבכיפה, ולחוות בעצמה את הממשות האלוהית ולדעת כי בזכות קרבנו לא נשכח זכרו אלא להיפך, הוא והמקום נקבעו כה חשובים עד אחרית הימים - לא נותר לו אלא לצחוק.

 

על תורת-יצחק של העתיד

מלכתחילה, רוב האנשים משועבדים ועקודים לתרבותם, על תעתועיה וטעויותיה. יצחק, כשנעקד, עוד היה משועבד לדת אבותיו, אולם משהפקיד רוחו בידי האל לא נשאר משועבד אלא לו, העולה מעבר לכל תפישה.         

במקרא מקופלות שלוש תורות-אבות: תורת אברהם העברי (שיש הרואים בה את "ספר יצירה"), הכתובה בלשון עבר, תורת ישראל שבידנו, הכתובה בלשון עתיד, המהופך לעבר, ותורת יצחק, שהיא התורה לעתיד לבוא - היא תורת המשיח. זו תורה ההופכת עבר לעתיד ואת פחד יצחק לצחוקם של ישראל. שלושתן הן תורות האל, שהיה הווה ויהיה.

במדרשים שונים מובעות השקפות על חידושי תורה ואפילו על התורה שלעתיד לבוא. בישעיה יש משפט שזכה למדרשים מפתיעים מבחינה זאת - "הבט משמיים וראה מזבול קדשך ותפארתך... כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה יהוה אבינו גואלנו מעולם שמך" (ישעיה סג 15-16). המשמעות הפשוטה היא, שאסור לנו לסמוך על זכות אבות אלא רק על אבינו שבשמיים. אולם בפועל, מוזכרים רק שניים מהאבות ואילו יצחק איננו נזכר כלל. בתלמוד (בבלי, שבת פט, ע"ב') מפרשים פסוק זה בדרך המייחדת את יצחק כאב יחיד לאומה לעתיד-לבא: "לעתיד לבוא יאמר לו הקב"ה לאברהם: בניך חטאו לי..... אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך… אמר ליה ליעקב... בניך חטאו - אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך… אמר לו (הקב"ה) ליצחק: בניך חטאו לי, אמר לפניו: רבונו של עולם בני ולא בניך?.... פתחו ואמרו - כי אתה אבינו". המדרש החסידי (תורה אור לפרשת "ויצא") גורס בעקבות משנה זו, כי לעתיד לבוא לא נקבל את השראתנו ותורתנו מאברהם ומיעקב, אלא רק מיצחק - ועיקר תורתו של יצחק היא הנעוצה בשמו שהעניק לו האל עצמו, תורה של צחוק ושעשועים בלשון עתיד. ניתן להבין כי התורה העתידית תהיה "תורת יצחק" – תורה של שחוק, הנלמדת, מן הסתם, במדיה של משחקי-רשת כלל עולמיים.

וכך מסביר שם אדמו"ר הזקן, בעל התניא:

כי הנה "אבי" בא על יצחק וכו' שנאמר "כי אתה אבינו", שלעתיד לבוא יאמרו על יצחק כי אתה אבינו כו'. והנה יצחק הוא מלשון צחוק ותענוג וכמו שנאמר צחוק עשה לי כו' כל השומע יצחק לי, והוא לשון עתיד שיתגלה בחינת התענוג העליון שלמעלה והוא על-ידי בחינת הבירורים שלמטה בבחינת אתכפיה ואתהפכא מחשוכא לנהרא (הכרחה והפיכה-התמרה מחושך לאור)…"

קטע זה לקוח מתוך דיונו של אדמו"ר הזקן בפרשת "תולדות". בפרשת "ויצא" הוא מוסיף בעניין:

"…והנה בחינת התענוג הזה יתגלה לעתיד דווקא.. ואז יתגלה בחינת ענג העליון שהוא בבחינת אין-סוף והוא בחינת יום השביעי יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, שהוא בחינת גילוי ענג העליון כנודע שנעשה מהבירורים שלמטה בששת אלפי השנים כו'… ".

מושגי הקבלה קושרים את יצחק עם תורת העתיד גם בדרך נוספת. יצחק הוא הבן הנעקד, כלומר - זה המגיע ראשונה להנהגה של "עולם העקודים":

על-פי תורת האר"י, אחרי שהצטמצם האין-סוף נוצר מרחב ריק ועגול סביב נקודת הצמצום, והוא מכונה "גולגולת אדם קדמון". ממנה יצאו אורות, ונאספו בכלי המשתרע מפיו של אותו אדם קדמון ועד לטבורו. זהו המכונה "עולם העקודים", שם שורש כל העולמות שייווצרו, ושם נוצרות אותיות מאמרי האל, היוצאות מפי אדם קדמון ומחוללות שמיים וארץ. עולם זה הוא עולם שבו הכל נתון בו-זמנית, (בלשונות אחרות, "סופר-הולוגרמה" או Block Universe) שבו נכללים יחד היה הווה ויהיה. לפי הרמח"ל, "עולם העקודים" הוא הנהגת האלף השביעי (קל"ח פתחי החכמה לרמח"ל, פתח מ"ט).

 

תיקון פרשות קין והבל ובני נח בירושת יצחק וישמעאל

שני בני אדם: קין - קניין של חומר, והבל - קניין של רוח, לחמו על הירושה עד מוות. מלחמת הירושה של בני אברהם נערכה בעקיפין, בהתערבות האמהות. שרה דרשה את הקניין כולו לבנה, ליצחק, אולם אלהים הקדים תרופה למכה, ומרגע לידתו של ישמעאל, הפריד את הנחלות לשתיים וצמצם את הנחלה שאליה תוכל שרה להידרש - לנחלת ארץ כנען בלבד, שאותה סימן ומדד אברהם במסעותיו.

בברית-בין-הבתרים הובטחה לאברם נחלה עצומה: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת" (טו, 18), ואילו לאחר לידת ישמעאל - כאשר נקרא אברם לשנות את שמו ולהימול את בשר ערלתו - מבטיח לו אלהים רק "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען" (יז, 8).

כדי להבהיר את ההבדל בין שתי הירושות, מוסיף הכתוב עם גירושו של ישמעאל: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (כא, 13). במונח לך ולזרעך - הכוונה היא ליצחק. אבל גם ישמעאל - "לגוי אשימנו כי זרעך הוא". לא לך, לא בעצה אחת אתך, לא יורשך הרוחני, אלא זרעך סתמי. מה שנאמר בראשית הדברים, בברית הראשונה, ביחס ליורשים עתידיים כלשהם שטרם נולדו - מתייחס עתה לישמעאל.

ואכן, ירושתו הפיזית של ישמעאל גדולה לאין-ערוך מזו של יצחק: היא כוללת את כל חצי האי ערב, את אשור - היא סוריה - ואת עבר הירדן המזרחי.

ארבעת אלפים שנה לאחר מכן, עדיין כל בני אברהם עקודים לאותו סיפור ומתחרים על ירושת ירושלים. איזה עוד סיפור זכה מעולם לכל-כך הרבה חיים? סיפורו של אברהם בנפרד - אינו מעניין איש. אולם סיפור אברהם ובנו - סיפור העקידה - הוא שיא דרמטי שלא יישכח. והשחקנים הנוספים, ישוע הנצלב לארץ ומוחמד העולה השמיימה, מוסיפים לכך, כמובן, תבלין.

יש ביחסי יצחק וישמעאל גם תיקון למצבם של בני נח ביחס למצוות כיבוד האב. אחד משלושת בני נח, חם, לא נהג כבוד באביו. ואילו בני אברהם, יצחק וישמעאל, נהגו כבוד באביהם והשתתפו שניהם בקבורתו (כ"ה 9). גם כיום, כשקיים, ואולי מתגבר, הקונפליקט שבין המוסלמים (הרואים עצמם "בני ישמעאל") לבין היהודים והנוצרים (הרואים עצמם "בני יצחק"), הרי כל הצדדים מכבדים את אברהם ואת מורשתו.

 

אברהם ויצחק נוטעים את עץ החיים

אברהם, ובעיקר יצחק, מגיעים להשתוות, לשוויון נפש בין החיים ובין המוות. שניהם, ובעיקר יצחק, מוסרים את נפשם ושמים את כל יהבם ביד יהוה. אברהם מקריב את האנושי שבו, את אהבת האב לבנו. הוא עושה זאת למען שלמות רוחו שבמרכזה נשמתו שנמסרה לאלהים. יצחק מוותר הן על נפשו והן על רוחו: נשמתו פורחת ועולה עוד בטרם נגעה בו המאכלת. הבקשה האלוהית מאברהם - "והעלהו שם לעלה" - מתבצעת איפא ממילא, גם בלא ששלח ידו אל הנער, ולכן אין עוד צורך לבצע את ההקרבה הפיזית.

אברהם לא השכיל להבין כי הבן כבר הועלה לעולה, ללא חורבן פיסי. יצחק - שאלמלא שיתוף הפעולה שלו לא היה הניסיון מתממש - דווקא הבין. הסתייגות מבחינתו הייתה מעכבת את עליית נשמתו. בעקידה התממשה ההפרדה בין "רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ" (קהלת ג, 21).

רק שיתוף הפעולה בין האב לבנו - מאפשר את השגתה של המטרה הסופית: הצבת עץ החיים. אברהם, מייצג צד החסד, לובש עתה, כזכור, גבורה, ויצחק, מצד הגבורה, לובש בעקידה חסד.

אבל יש גם נוסחאות מאוחרות לסיפור: הגרסה המוסלמית והגרסה הנוצרית.

הקוראן רומז (אף שאינו אומר זאת במפורש) כי הבן הנעקד היה ישמעאל, המוזכר גם כשותפו של אברהם להקמת המקדש במכה. הנצרות התבססה על מדרשו של פאול (שאול התרסי), שעל פיו במעשה הצליבה של ישוע הנוצרי, עקד אלהים עצמו את בנו יחידו, והקריבו למען כל המין האנושי (לתקן את "החטא הקדמון" של אדם הראשון, כזכור). שלוש הדתות מבוססות – אם כן - על שלוש עקידות. זהו גם הנתיב המוביל אל "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום".

"ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו". זהותם של שני הנערים הנלווים למסע היא הרת משמעות. אברהם הוא אב המון גויים. לא בכדי מרמז המדרש כי הנלווים למסע - בנוסף ליצחק - היו ישמעאל ואליעזר. בעזרתם היו עשויים להצטרף למסע אל הר המוריה - ואל התפישה המשיחית - גם המוסלמים וגם הנוצרים. הקשר שבין ישמעאל למוסלמים הוא מן המפורסמות (ראו לעיל דיון בפרשת ישמעאל), אך הקשר של בן ביתו של אברהם - אליעזר דמשק - לנצרות, מצריך התייחסות מיוחדת.

נזכיר רק כי שאול התרסי, יוצרה ומעצבה של הדת הנוצרית - כפי שהיא מוכרת לנו - יצא לדמשק לרדוף את הנוצרים. בדרכו לשם קיבל את הבשורה ובדמשק הצטרף אל הנוצרים דווקא.

גם בכת ים-המלח, שהכנסייה הנוצרית הקדומה שאבה - ללא ספק - מעקרונותיה, היתה לדמשק חשיבות דתית (ואחת המגילות המתארת את עקרונות הכת קרויה "מגילת דמשק").

העקידה-ההדדית בירושלים, תוך המאבק על ירושתו של אברהם

יעד המסע וייעודו היה הר המוריה - היינו ירושלים - ששמה טומן בחובו את המונח "ירושה". היתה מחלוקת בין שלושת המלווים על עניין הירושה (ראו הנספח מפרקי דרבי אליעזר פרק ל') - מי יוכרז יורשה של הברית האלוהית שקנה אברהם. בהיפוך זמנים מן המסע שבתורה - שאליו יצאו אברהם, יצחק והנערים, אבל אברהם ויצחק נפרדו מן החבורה, שנאלצה לחכות - את המהלך ההיסטורי המונותיאיסטי פתחו בני יצחק, ורק בהמשך הצטרפו אליהם בני אליעזר - הנוצרים, ובני ישמעאל - המוסלמים.

תשע הבטחות אלוהיות ניתנו לשרה ולאברהם, על ירושת הארץ ועל ברכה אלוהית:

1) "אעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" (יב, 3);

2) "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (יב, 7);

3) "שא נא עיניך וראה מן-המקום אשר-אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד­ עולם. ושמתי את-זרעך כאפר הארץ אשר אם-יוכל איש למנות את-עפר הארץ גם זרעך ימנה. קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" (יג, 14-15);

4) "לא יירשך זה (אליעזר) כי-אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך... הבט-נא השמימה וספר הכוכבים אם-תוכל לספר אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך" (טו, 5);

5) "אני יי אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את-הארץ הזאת לרשתה" (טו, 7);

6) "ביום ההוא כרת יי את-אברם ברית לאמר - לזרעך נתתי את-הארץ הזאת מנהר מצרים עד-הנהר הגדל נהר-פרת. את הקיני ואת-הקנזי ואת הקדמני. ואת החתי ואת-הפרזי ואת-הרפאים. ואת-האמרי ואת-הכנעני ואת-הגרגשי ואת-היבוסי" (טו, 18-21);

7) "אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים. ולא-יקרא עוד את-שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב-המון גוים נתתיך. והפרתי אתך במאד מאד ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו. והקמתי את-בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך. ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל-ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לאלהים" (יז, 4-9).

וגם הבטחות שמיות מפורשות נכללות בהבטחות הללו: ישמעאל יצא אמנם נשכר בשל היותו בן-אברהם, אבל היורש הגדול הוא יצחק:

8) "אבל שרה אשתך ילדת לך בן וקראת את-שמו יצחק והקמתי את-בריתי אתו לברית עולם ולזרעו אחריו. ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אתו והפריתי אתו והרביתי אתו במאד מאד, שנים-עשר נשיאם יוליד ונתתיו לגוי גדול. ואת בריתי אקים את-יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת" (יז, 19-21);

9) ".. כי ביצחק יקרא לך זרע. וגם את-בן-האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא" (כא, 12-13).

תשע ההבטחות הללו ניתנו לפני העקידה, ואילו אחרי העקידה ניתנה הבטחה עשירית: "... בי נשבעתי נאם-יי כי יען אשר עשית את-הדבר הזה ולא חשכת את-בנך את-יחידך. כי-ברך אברכך והרבה ארבה את-זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על-שפת הים וירש זרעך את שער איביו. והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקלי" (כב, 16-18).

הברכה העשירית, האחרונה, שניתנה לאברהם - אחרי הניסיון המפורש של העקידה - מבהירה בעצם את הבעייתיות הנעוצה בכל תשע הברכות וההבטחות הקודמות. טבעי הוא שאדם רוצה להוריש לבניו יוצאי חלציו - לזרעו הביולוגי - את כל זכויותיו וקנייניו. אבל היורשים לעתים אינם ראויים, ומקבלים דבר בזכות אבות ולא בזכות עצמם, כלומר: לא בשל עמידתם שלהם בתנאי ההדדיות של הברית. במקרה האחד הזה, הברכה היא תוצאה של עשייה ראויה.  (בהמשך גם נראה מדוע נמשלו כאן ישראל לכוכבי השמים).

נסיים איפא כפי שפתחנו, במסע שלושת הימים, "אחר הדברים האלה..."

אברהם, יצחק ויעקב, שלא היו אדוני הארץ, נאלצו להמתין למלכות דוד, שתייסד את המלכות בירושלים, ואת עץ החיים. מסע שלושת הימים לא נפתח עד אשר נחלקה הממלכה, וירד ערכה של עבודת המקדש עד שחרב המקדש, ונשכח טעם הקורבנות. או אז החל המסע המפרך, שהוא מהלך שלושת אלפי שנים בחיפוש (מחודש) אחר המוריה, ההוראה והכרת טעמי התורה ופנימיותה. הנביאים היו הראשונים לצאת לדרך, עוד בזמן שבית-המקדש היה קיים ורוח הקודש היתה מצויה בישראל בשפע, ואחרי הנביאים באו החכמים והמקובלים והמהלך נמשך, החיפוש מתגבר עד למציאת תורתו של משיח בהר המוריה.

העקידה וחוקת היובל

המבנה הקצר והמרוכז של סיפור העקידה הוא מלאכת מחשבת של סודות ורמזים, המתייחסים בין השאר לטעמי כמה מהחשובות שבמצוות התורה. בין השאר אנו רואים רמז לחוקת היובל.

הן יצחק והן ישמעאל סבלו בשל מאבק ירושה על נכסים ארציים, בשל החלטת שרה כי "לא ירש בן האמה הזאת עם-בני עם-יצחק". כל המצב הכלכלי-חברתי של המזרח הקדום נסמך על ענייני ירושה ומאבקים עליה, וזהו, כפי שכבר ראינו, המאבק המלווה את כל סיפורי בראשית. סיפור העקידה, לעומת זאת, הוא סיפור על הוויתור הגדול. אברהם קיבל הבטחות לרוב "כי ביצחק יקרא לך זרע" - ובעקדה הוא נקרא לוותר על הכל.

חוקת התורה מציעה סדר כלכלי-חברתי מופלא, חוקת היובל, שלפיה יסכימו כל ישראל לוותר – אחת לחמישים שנה - על העבדים ועל הנחלאות שרכשו להם, הם ואבותיהם ואולי אף אבות אבותיהם, למען הצדק והחלוקה השווה, כדי שלא יהיו עניים וחסרי נחלה בקרב ישראל. הדבר הוא קשה וכנגד הנטייה הטבעית והחמדנות האנושית - להשיג קניינים (קין) ולהקנותם לבנינו עצמנו ובשרנו.

לחוקת היובל יש מבנה בן שבע שביעיות, שלאחריהן צפוי השחרור האלוהי. והנה, גם בסיפור העקידה, בפרק כ"ב בספר בראשית, צפון מבנה של שבע שביעיות:

7 פניות האלהים או מלאכו אל אברהם

7 התייחסויות של האלהים ליצחק

7 שאר התייחסויות ליצחק בלשון "בן"

7 פעולות שפעל אברהם עד ראותו את הר המוריה

7 פעולות שפעל אברהם בדרך אל ההר

7 פעולות שפעל אברהם במעשה העקידה

7 פעולות שפעל אברהם אחרי העקידה

להלן הטקסט הדן בפרשת העקידה, כשכל שביעייה מסומנת בסוג האות והצבע שבו היא מסומנת לעיל:

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. ויאמר קח-נא את-בנך את-יחידך אשר-אהבת את-יצחק ולך-לך אל-ארץ המריה, והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך. וישכם אברהם בבקר ויחבש את-חמרו ויקח את-שני נעריו אתו ואת יצחק בנו, ויבקע עצי עלה ויקם וילך אל-המקום אשר-אמר-לו האלהים. ביום השלישי וישא אברהם את-עינו וירא את-המקום מרחק. ויאמר אברהם אל-נעריו שבו-לכם פה עם-החמור ואני והנער נלכה עד-כה ונשתחוה ונשובה אליכם. ויקח אברהם את-עצי העלה וישם על-יצחק בנו ויקח בידו את-האש ואת-המאכלת וילכו שניהם יחדו. ויאמר יצחק אל-אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני, ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעלה. ויאמר אברהם אלהים יראה-לו השה לעלה בני, וילכו שניהם יחדו. ויבאו אל-המקום אשר אמר-לו האלהים ויבן שם אברהם את-המזבח ויערך את-העצים, ויעקד את-יצחק בנו וישם אתו על-המזבח ממעל לעצים. וישלח אברהם את-ידו ויקח את-המאכלת לשחט את בנו. ויקרא אליו מלאך יהוה מן-השמים ויאמר אברהם אברהם, ויאמר הנני. ויאמר אל-תשלח ידך אל-הנער ואל-תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי כי-ירא אלהים אתה ולא חשכת את-בנך את-יחידך ממני. וישא אברהם את-עיניו וירא והנה-איל אחר נאחז בסבך בקרניו, וילך אברהם ויקח את-האיל ויעלהו לעלה תחת בנו. ויקרא אברהם שם-המקום ההוא יהוה יראה, אשר יאמר היום בהר יהוה יראה. ויקרא מלאך יהוה אל-אברהם שנית מן-השמים. ויאמר בי נשמעתי נאם-יהוה כי יען אשר עשית את-הדבר הזה ולא חשכת את-בנך את-יחידך. כי-ברך אברכך והרבה ארבה את-זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על-שפת הים, וירש זרעך את שער אויביו. והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקלי. וישב אברהם אל-נעריו ויקמו וילכו יחדו אל-באר שבע, וישב אברהם בבאר שבע.[12]

כלומר, מבנה שבע השביעיות נמצא משולב ומקופל בתוך הקטע הקצר. מבין שבע השביעיות הללו, 7 פניות של האל, 14 התייחסויות האל ליצחק והתייחסות ליצחק כ"בן", ועוד 28 פעולות שפעל אברהם (מבנה מספרי שראינו כבר בפסוקי בראשית הראשונים).

את היובל מכריזים בתקיעה ב"קרן היובל", דמוי השופר, שגם היא זכר לאיל שהוקרב תחת יצחק. אך אין היובל נוהג אלא כשכל שבטי ישראל נמצאים במקומם.

משפחות נחור – השלמה אפשרית 

פרשת "וירא" הדרמתית, סופה שתסתיים בפרשיה הנראית לכאורה צדדית ובלתי שייכת, משהו שהיו צריכים לדווח עליו, לכאורה, לצורך העדכון ההיסטורי, והעורך הדביק לקצה הדרמה. אולם אנו נראה כי הן בפרשה זו, והן בפרשת "וישלח" שתבוא אחר-כך, משמש הקטע הקטן למתן רמז על העתיד - או העבר - הרחוק, המשנה לגמרי את התפיסה המיידית של הפרשה.

"ויהי אחרי הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר, הנה ילדה מלכה גם-היא בנים לנחור אחיך". לאחר כל הדרמה של העקרות, נשיאת השפחה על פני הגבירה, לידת הבן הטבעי האחד והתפרצויות הקנאה בין הנשים, מסירת האישה לשליט הזר, לידת בן הגבירה, שילוח הבן הבכור ולבסוף הוויתור על הבן הצעיר - אחרי כל התסבוכות הדרמתיות הללו, עולה אפשרות אחרת. במשפחת נחור אחי אברהם, עצמו ובשרו, הדברים קרו אחרת. שם נולדו תריסר בנים, המספר המושלם - אשר משפחת אברהם תזכה בו רק לאחר שני דורות של נפתולים - והם נחלקים לשני סוגים: שמונה בנים למלכה, האישה החוקית, ועוד ארבעה בנים לפילגש ראומה. אנו נרמזים כי מעמדה של מלכה היה כמעמדה של שרה (שני השמות משמעותם כמעט זהה ומעידה על בכורת נושאותיו). מכאן אנו גם נרמזים כי מעמדה של ראומה אצל נחור הוא המעמד שנכון היה גם להגר אצל אברהם. ניתן לשער כי מלכה לא הגיבה כשרה ולא אמרה "לא ירשו בני האמה עם בני". כשיש רק שני בנים, הניגוד הוא ניכר, אך כשיש תריסר, הניגודים מתמעטים, וניתן ביתר קלות ליישב את הבעיה הקשה של הירושה.

חוק הירושה העתיק היה שהבכור יורש כפליים מחלק שאר הבנים. במקרה של ישמעאל ויצחק, ודאי שאפשרות כזאת - ירושה כפולה לבן האמה - לא באה בחשבון. אולם בפרשת בני נחור עלתה אפשרות אחרת: בני האישה החוקית, כחטיבה אחת, נחשבים בכורים, ובני הפילגש נחשבים, שוב כחטיבה אחת, צעירים וזוטרים. אילו הייתה שרה מסכימה לסידור כזה, שיצחק יירש כפליים מישמעאל, אולי לא היה עולה הקונפליקט בין השניים.

העובדה היא כי סידור זה אכן התקבל במשפחת אברהם לאחר שני דורות, במשפחת יעקב. שם נמצא את שתי האחיות, נכדות נחור, לאה ורחל; שתיהן במעמד האישה הלגיטימית הבכירה, ולהן יחדיו שמונה בנים, כמספר בני מלכה סבתן, ולעומתן - שתי נשים-שפחות, שלהן יחד ארבעה בנים. היחס בין בני הגבירות ובני השפחות הוא של שניים לאחד, כלומר מעמד של בכורה וזוטרות, וזהו היחס הנחשב נכון והעתיד לשמש בסיס לנחלאות תריסר השבטים.

החזון הנרמז בפרשייה זו, חזון שעוד יתברר לנו בהמשך, הוא שכל אותם עממים שבהם התקשר ונעקד אברהם - הגריאים-ישמעאלים, פלשתים, עמונים ומואבים (ואולי אף ארמים) היו ניתנים לחיבור-יחדיו בברית דינאמית של תריסר שבטים, הנותנת בכורה לשבטים המקוריים של ישראל, אך מאפשרת התרחבות, של עד שליש נוסף.

 

נספחים

נספח 'א': אברהם כגיאומטריקן - המשולש של אברהם

בפרשת בראשית הזכרנו את "דיאגרמת ירושלים של מעלה" כנרמזת במספרי האותיות של הפסוק הראשון בתורה, ובנספח הוסברו המספרים והכיוונים הגיאוגרפיים המתאימים. בפרשת "לך לך" הצגנו את אברהם כגיאומנטיקון המשתמש בתבנית ירושלים של מעלה ומחפש את הנקודה המרכזית של האדמה שממנה ניתן לשלוט על הכוחות השוים ולאזנם. נקודה זאת נקבעת לבסוף בהר המוריה. אך לפני כן ערך אברהם מספר מסעות שהביאו להצבת הכיוונים העקרוניים. התורה מעידה כי אברהם ביקר במצרים, המדרש (פרקי דרבי אליעזר פרק כט) מוסיף שאברהם ביקר בביתו של ישמעאל בערב, והקוראן מוסיף כי אברהם ביקר גם במכה ובנה בה את יסודות מקדש הכעבה יחד עם בנו ישמעאל (סורה ב' 127). נצפה שכמו שיש משמעות סמלית למקומות שקידש אברהם וקבע בתחומי ארץ כנען, יש מן הסתם משמעות סמלית-גיאומנטית גם למקומות אותם ביקר מחוץ לכנען ושלנקודות שנקבעו בכך יש משמעות אזורית נרחבת.

בראשית המדידה והמיפוי נחוץ, כידוע, להציב נקודת בסיס וממנה משולש מדוד. חוקר עצמאי מצרי החי בהולנד, מוחמד סאבט, בחן את היחסים שבין קדקדי המשולש של הפירמידה הגדולה בגיזה (המרכז הסמלי של מצרים שהיה כנראה מוחזק באותה תקופה כמרכז האדמה), של הכעבה במכה ושל ירושלים. הוא קרא לאותו משולש "משולש אברהם" ומצא בו כמה וכמה מיוחדויות, שנזכיר כאן רק שתיים מביניהן:

(1) – זהו משולש ישר זווית, וזווית זו נמצאת בקדקוד הירושלמי.

(2) – הכיוון של הציר שבין הפירמידה הגדולה (שצלעותיה מכוונות לארבע רוחות השמים) וירושלים מוטה 26 מעלות (כנגד כיוון השעון) מציר מזרח-מערב.

והנה, כיוון זה של 26 מעלות מן הפירמידה נמצא בנוי בתוך הפירמידה – זווית העליה של הגלריה הגדולה הבנויה בחובה של הפירמידה אל "חדר המלך" היא 26 מעלות. יתר על כן, כפי שראינו (בראשית נספח 'ג') זווית של כ-26 מעלות מאפיינת את תבנית ירושלים של מעלה, וסביר שאברהם השתמש באותה תבנית וייחד את אותה זווית. אם בנה את התבנית (או כשהיא הודגמה לו ע"י החרטומים) יכול היה לראות כי אחד מתריסר הכיוונים - וזה הכיוון של 26 מעלות צפונה מציר המזרח - מתווה קו העובר בארץ כנען. גם אם ביקר בחיג'אז שבערב ומדד סביב הכעבה יכול היה למצוא כי הכיוון של 26 מעלות מערבה מציר הצפון הוא הקו המוליך חזרה אל ארץ כנען ושבמקום מסוים בארץ כנען יחתכו שני הקוים זה את זה בזווית ישרה (90 מעלות). מחקרו של מוחמד סאבט מראה כי אברהם אכן דייק במדידותיו ובנדידותיו.

ברור גם שאותם קוים שהצבנו, העוברים דרך ירושלים, עשויים להימשך הלאה. נשאיר את המשך הקו  ממכה לירושלים צפונה להמשך, לדיונים על עשו ויעקב בפרשת "וישלח", ונבחן את המשך הקו מנקודת הציון המובהקת של הפירמידה הגדולה דרך נקודת הציון של ציון, בכיוון של 26 מעלות צפונה מכיוון מזרח, אל מרכז אסיה. והנה, קו זה עובר מרחקים עצומים עד שהוא מגיע לנקודה המרכזית של אסיה, באזור הרי אלטאי. כפי שהזכרנו כבר, זה מקומה האפשרי של העיר הקסומה שמבאללה, המקבילה האסיאטית לגן העדן מקדם.

 

נספח 'ב' - הבמות והמקדשים של אברהם ושל שלמה

מסעו של אברהם, השחר של האלף השלישי המכוון כלפי היום השלישי לסיפור הבריאה, מתחיל באור ומגיע אל - "המקום אשר אומר אליך" - הוא הר המוריה, שבו מתחיל עידן התורה ("אלפיים שנה תורה"), ונקבע לה מקום המכון (אם נרצה, ראשי תיבות של מלך כוהן ונביא) ממנו תצא התורה בבחינת "כי מציון תצא תורה" (ישעיה ב' 2).

ארבעה מזבחות בנה אברהם בארץ כנען, ובכך נתן לנו סימנים לסתרי המקדש בירושלים.

שלושת המזבחות הראשונים, המנויים בפרשת "לך לך", הוקמו בידי אברם, ונראה לנו כי הם פעלו עדיין במתווה של מזבחות הדתות האליליות. האזכור של אלונים בשניים מאתרי המזבחות, מצביע על חורש-מקודש לאלי האדמה, אפילו אם נראה שם יהוה או אם קרא שם אברם בשם יהוה. המזבח האחרון, והשונה, הוא המזבח שבנו אברהם ויצחק יחדיו.

נראה שבספור זה נותנת לנו התורה מפתח לחידת ארבעת המקדשים של שלמה המלך. שלמה בנה בירושלים (מלכים א' ו-ז) את מקדש יהוה, אבל בצדו הוא בנה במות, או מקדשים, לכמוש למלכום ולאשרה (מלכים א' יא, 7). זו הייתה כנראה הדרך שבה עבדו עם ישראל ויהודה את יהוה ופמליתו עד לזמנם של המלכים חזקיה ויאשיה, כלומר במשך לפחות 300 שנה. בנית הבמות לכמוש ולמילכום בירושלים נועדה ודאי לאפשר לבני עמון ומואב לראות בירושלים את בירתם הלגיטימית, המכילה מקדשים לאלוהי אבותיהם. יש לשער כי ברוח האדריכלות המקודשת של זמנם, כוונו המקדשים והבמות אלו לעומת אלו, בצורות שתאפשרנה טכסי השלמה ויחוד בין האלים או שרי-עליון של בני העמים המרכיבים את העם הישראלי המתהווה וגדל. אך אולי החשוב ביותר היה המקדש, או הבמה, לאשרה. יודעים אנו, הן מהמשתמע מהכתובים והן מממצאים ארכיאולוגיים, שהפולחן העממי ביהודה במשך שלוש מאות השנים שבין המלכים שלמה ליאשיהו היה ל"יהוה ואשרתו", משהו מעין הקשר האלילי שבין אלי השמש והירח. מבחינה זאת היה זה גם המקום המתאים לקשירת עובדי הירח, "בני ישמעאל" הערביים הנודדים במדבריות שבשולי הממלכה.

על המקדש החמישי של אברהם

בפרשת "וירא" אנו למדים על המזבח הרביעי, זה שבהר המוריה, שנבנה בצוותא בידי אברהם ויצחק. לימים, כאשר ייכתב הקוראן, הוא ירמוז גם על המזבח החמישי, זה שבמכה, אותו בנו בצוותא אברהם וישמעאל. פרשת גירושו של ישמעאל המדברה, מקשרת אפוא בין מוריה של "וירא" לכעבה שבמכה. זו ראייה, וזו שמיעה ומשמעת. המשמעת, היא ההכנעה, היא ה"איסלאם". כך נוצר ציר של מתח - ושל התקשרות - בין שני המקדשים, בין מכה לירושלים, בין בני ישמעאל ובני יצחק. יחסיהם של בני אברהם מוצבים ונמדדים על אותו ציר.

למעלה משני מיליארד אנשים, יהודים נוצרים ומושלמים, מקבלים כאמת את הסיפור המקראי על אברהם ועשויים לראות במקומות שקידש מקומות קדושים ללא ספק. כמחציתם, המושלמים קוראי הקוראן, מאמינים גם במסופר בסורה השנייה של הקוראן - שאברהם בנה, עם ישמעאל בנו, מקדש לאלהים (אללה) גם במכה, מקדש הניצב שם עד היום ומהווה את מקום הפולחן העיקרי של האישלאם, מקום שכל מושלמי שואף לבקר בו לפחות פעם אחת בחייו.

  

נספח 'ג': כיפת הסלע וההשלמה המושלמית-יהודית

כאן אנחנו עוברים לשלב היסטורי מאוחר יותר בתקופה שבין חורבן הבית השני לבין בניית ההיכלות המושלמיים בהר הבית. בתקופה זאת היו ברחבי המזרח התיכון ובעיקר במדבריות, מסוריה ועד ערב, קבוצות בעלות דתות ואמונות שונות מאלו של הנצרות השלטת - כגון גנוסטיקאים, שרידי הכנסייה הירושלמית המקורית וצופיים (ראה מחקריו של פרופסור שלמה פינס ז"ל). לפי עדות המנהיג הצופי המנוח אידריס שאח (בספרו "הצופים"), היו בהם גם קבוצות של "בונים חופשיים צופיים" שראו עצמם כנאמני שלמה ומקדש שלמה. סביר בהחלט שהסיפור הבסיסי של "הבונים החופשיים" של ימינו, המייחסים עצמם לבוני מקדש שלמה והמונים כיום מיליוני חברים, נעוץ בסיפורים ומסורות אלו. הקמה של היכל בהר הבית היוותה לבנאים אלו הזדמנות של פעם באלף שנה. כשנבנתה כיפת הסלע עוד לא היה ביטחון שהאיסלאם בכלל ישרוד, ובוודאי שהייתה האפשרות (שאכן אירעה בהיסטוריה) שירושלים תבוא תחת שלטונה של דת אחרת. לכן היה צורך בהצפנת הסודות של ההיכל לא בספרים שיוכלו להישרף בקלות, אלא בעצם המרקם של ההיכל בצורה שאמנם גלויה לכל, אך רק המבינים "מי אשר עינים לו הוא יראה" את המסר הנסתר.

יש בהיסטוריה של כיפת הסלע רמזים לייעודה להשלמה בין שלוש דתות "בני אברהם" של ימיהם. כך לפי ספרו של הרב גורן "הר הבית", נועדה כיפת הסלע לשמש לא כמסגד (שאינה מתאימה לו ממילא מבחינה תיכנונית) אלא כמקום עבור פולחן יהודי בהר הבית, וכי פולחן יהודי בו התקיים במשך תקופה די ארוכה. לפי מחקריו של עמיקם אלעד בכתבים מוסלמים עתיקים, הרי שכשנבנתה כיפת הסלע שלח השולטן להביא לירושלים משפחות יהודיות מטבריה ותיקן להם משכורתם לשרת ולהקטיר בהיכל כיפת הסלע, ששעריו נפתחו לקהל בימי שני וחמישי דווקא.

משנכבשה ירושלים על ידי הצלבנים, שבאו במטרה מוצהרת לשחרר את כנסיית הקבר הקדוש, לא נהרסו ההיכלות המושלמים וזאת אף שניתן היה בהחלט לראות בכיפת הסלע התגרות כלפי כנסיית הקבר. להפך, היכלות אלו, והר הבית בכללותו נמסרו להשגחתם ושימושם (הכמעט בלעדי) של חברי מסדר האבירים הטמפלרים - אלו שבחרו לקרוא לעצמם בשם "האבירים האביונים של מקדש שלמה". הטמפלרים כינו את מבנה אל-אקצא "מקדש שלמה" והשתמשו בו כמשכנם, ואילו את כיפת הסלע כינו "מקדש האדון" Templo Domini, וקיימו בו את פולחניהם. רבות מהכנסיות שהקימו הטמפלרים לפולחניהם במרכזיהם ברחבי אירופה היו עגולות כחיקוי לכיפת הסלע. פולחנים נסתרים אלו הוכרזו לבסוף על ידי האפיפיורות ככפירה בנצרות, ועד ימינו רבות, ומתרבות, ההשערות מה הם היו באמת. כך למשל, בספרו הידוע של אומברטו אקו "המטוטלת של פוקו" שהוא פרודיה על השערות אלו, מועלת ההשערה שהתכנית הגדולה של הטמפלרים הייתה להביא להשלמה בין האסלאם והנצרות (ומרומז גם בספור כי חולשתן של השערות אלו נעוץ בהתעלמותן מהגורם היהודי ומהקבלה שבידו).

על עולמות ועל-ממדים בכיפת-הסלע

הזכרנו כבר את היכל כיפת-הסלע ואת תבנית ה-32 (ל"ב) בתקרת הכיפה. ניתן לראות בכיפת-הסלע אתר המכוון לסייע להעלאת התודעה באמצעות התפישה הגיאומטרית העל-ממדית.

מבחינה היסטורית, כיפת-הסלע - שנבנתה בסוף המאה השביעית - נבנתה לאחר תקופת השיא של הניאו-פיתגוראיות ששקדה על הגיאומטריה. (נציגה הבכיר של האסכולה היה החכם ניכומאכוס מגרש שבעבר-הירדן, כך שהידע היה מוכר באזורנו). הידע האזוטרי של התקופה, ובוודאי הידע הגיאומטרי, נשמר אצל גילדות הבנאים. לבנייתה של כיפת הסלע גויסו מיטב האומנים, מכל דתות הכליפות העצומה - שהשתרעה ממרוקו ועד הודו, והיו בה תחילה רק מתי-מעט מוסלמים. תפארת ההיכל נועדה להעיד על עליונותו התרבותית של השלטון המוסלמי. אך המוסלמים יוצאי חצי-האי ערב עוד לא הכירו את אומנויות הבנייה המשוכללות, והאומנים נשכרו כאמור מכל הדתות (לפי עדות אידריס שאח, היו ביניהם חבריה של כת בעלי-סוד - "בונים-חופשיים צוּפיים" לפי ביטויו). לדעת כמה היסטוריונים מוסלמים (יעקובי, אל-מוקדסי) וכמה חוקרים מודרניים (גולדציהר, עמיקם אלעד) נועדה כיפת-הסלע (שנבנתה באתר הקיבלה – כיוון התפילה - המקורית) להחליף את הכעבה במכה (הקיבלה השנייה) כמקום העלייה לרגל המוסלמית. ניתן לכן לראות בתבנית כיפת-הסלע גם כוונה לציין את עליונותה של ירושלים לעומת מכה.

מקדש הכעבה – כלומר הקובייה – במכה היא סמל לעולמנו התלת-ממדי. כיפת-הסלע ניתנת להתפרש כסמל העולם העל-ממדי (המקדש של מעלה, אם תרצו). תבנית כיפת-הסלע היא מעין היטל תלת-ממדי ופיזי של העל-קובייה הארבעה-ממדית. האלמנטים מאפייני העל-קובייה הם 8 קוביות, 24 פאות, 32 צלעות ו-16 קרנות. והנה, המספרים הללו מבוטאים באלמנטים האדריכלים העיקריים של כיפת הסלע: 8 צלעות להיכל, 24 שערים באכסדרה המתומנת, 32 פתחים לאכסדרה העגולה, הפנימית (16 שערים ו-16 חלונות), 16 שערים לאכסדרה הפנימית. וממעל - תבנית-הצלם של 32 הדמויות, שלהן 3 רמות (המתאימות לחלוקה של "נפש רוח ונשמה"). שלושת המדורים של ההיכל מתאימים אולי לטקסים ולתרגולים של שלוש רמות הנפש. המדור החיצוני הצר יועד כידוע לטקסי הקפות, כשור הרתום לריחיים - הכנעת הנפש הבהמית והמעשה ("עול מלכות שמים"). המדור התיכון שבין האכסדרה המתומנת לאכסדרה העגולה נראה מתאים לפולחן גבוה יותר בחוגי לימוד לתרגול רוחני-יצירתי, ואילו המדור הפנימי הגבוה שבין הסלע והכיפה מתאים לתרגולי עליות-נשמה.

יש בספר יצירה גם תיאור של "היכל הקודש": "שבע כפולות ב'ג'ד' כ'פ'ר'ת': כנגד ז' קצוות, מהם ו' קצוות מעלה ומטה, מזרח ומערב, צפון ודרום והיכל הקודש מכוון באמצע, והוא נושא את כולן". אמנם ספר יצירה מבלבל מעט כאן (לדעת ליבס בכוונה), אך ברור שהוא מתאר את היכל הקודש כניצב באמצע העולם הקובייתי התלת-ממדי, כמו גם במרכז העולם החמשה-ממדי עם צירי הזמן (ראשית-אחרית) והנפש (או המוסר, בציר טוב-רע). ניתן, אם כן, לראות בהיכל כיפת-הסלע את מימוש היכל הקודש של ספר יצירה (ולכן גם את המקדש האידיאלי של אברהם אבינו).

יתר על כן, אמנם כל הכתובות שבהיכל כיפת-הסלע הן (כמובן) באותיות הערביות העגולות, והן חוזרות באדיקות על פסוקים בערבית מהקוראן, אך ניתן להבחין בתבנית האדריכלית של ההיכל מעין טקסט-בסיס גיאומטרי-סמלי מקודש המתייחס לשם הויה. כאשר נציב את ה"מגדל עוז" של שם הויה באותיות עגולות, נקבל צילינדר עגול וגבוה, שבראשו כיפה המייצגת את השם הקדוש "יה" - כלומר ייצוג ויזואלי של האידיאלים של חכמה ובינה (ואפילו את הזיווג של פרצופי "אבא" ו"אמא"). זהו המבנה של המרחב הפנימי – הקודש - של היכל כיפת-הסלע. אמנם אנשי הסוד שבין בוני ההיכל וודאי לא היו חופשיים להוסיף כתובות בעברית או את צלמי אם-האלהים, אך הם היו מספיק "בונים-חופשיים" לבנות בהר-הבית בירושלים היכל שעצם תבניתו היא בבחינת שם הויה – והמבין יבין. אתגרם המקצועי היה לתכנן היכל כל-כך יפה, שיוכל להתקיים, ואם צריך לחזור ולהשתקם, תחת שלטונה של כל דת מדתות בני אברהם (ואכן כך קרה במציאות, וכיפת הסלע האריכה ימים יותר משני המקדשים, ואף אם תיהרס בעתיד, חזקה שתשוקם.)

הבה ננסה לקרוא את המסר שהטביעו בו מתכנני היכל הסלע מניה וביה, באמצעות התבנית האדריכלית, הפסיפסים הצמחיים המרהיבים המבשרים שיבה לגן-העדן, ותבנית תקרת הכיפה. יש כאן כינון מחדש של גן העדן (הפרדס), כך שהנכנסים בו לפני ולפנים יוכלו לתקן את חטא עץ הדעת ולהביא להשלמה בין האחים, בני אנוש ובני אברהם.

 

נספח 'ד' – העקידה לפי מדרש פרקי דרבי אליעזר (פרק ל):

הנס העשירי ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם ר"ל היה מנסה בכל פעם ופעם לידע את לבו אם יכול לעמוד ולשמור המצות של תורה ואם לאו ועוד שנתנה התורה שישמור אברהם מצותיה שנ' עקב אשר שמע אברהם בקולי יצא ישמעאל מן המדבר לראות את אברהם אבינו ר' יהודה אומ' באותה הלילה נגלה הב"ה עליו ואמ' לו אברהם קח נא את בנך ואברהם חס על יצחק אמ' לפניו רבון כל העולמים לאי זה בן אתה גוזר אלי לבן הערל או לבן המילה אמ' לו את יחידך אמ' לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו אמ' לו אשר אהבת אמ' לו שניהם אני אהב אמ' לו את יצחק והעלהו שם לעולה אמ' לו רבון כל העולמים באי זה הר אמרת לי אמ' לו בכ"מ שתראה את כבודי עומד וממתין לך שם ואומ' זה הוא הר המוריה שנ' על אחד ההרים אשר אומר אליך השכים אברהם בבקר ולקח את ישמעאל ואת אליעזר ואת יצחק בנו עמו וחבש את החמור הוא שרכב עליו אברהם הוא החמור בן האתון שנבראת בין השמשות שנ' וישכם אברהם בבקר הוא החמור שרכב עליו משה בבאו למצרים שנ' ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור הוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו שנ' עני ורוכב על החמור בן שלשים ושבע שנה היה יצחק בלכתו אל הר המוריה וישמעאל בן חמשים שנה נכנס תחרות בין אליעזר וישמעאל אמ' ישמעאל לאליעזר עכשו אברהם הקריב את יצחק בנו מוקדה על המזבח ואני בכורו יורש אברהם אמ' לו אליעזר כבר גרשך כאשה שהיא מגורשת מבעלה ושלחך למדבר אבל אני עבדו משרת אותו ביום ובלילה ואני הוא היורש את אברהם ורוח הקדש משיבה אותם ואומרת להם לא זה יורש ולא זה יורש ביום השלישי הגיעו לצופים וכיון שהגיעו לצופים ראה כבוד השכינה עומד על גבי ההר שנ' ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום ומה ראה עמוד של אש עומד מן הארץ ועד השמים והבין אברהם שנתרצה הנער לעולה תמימה אמ' לישמעאל ולאליעזר רואים אתם מאומה באחד מן ההרים הללו אמרו לו לאו וחשב אותם כחמור אמ' הואיל ואין אתם רואים מאומה שבו לכם פה עם החמור עם הדומים לחמור נטל את העצים ונתן על גבי המזב"ח יצחק בנו ולקח את האש ואת המאכלת בידו והיו מהלכין שניהם יחדו אמ' יצחק לאביו אבא הרי האש והעצים היכן הוא הכבש לעולה אמ' לו בני אתה הוא הכבש לעולה שנ' ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה ר' שמעון אומ' באצבע הראה הב"ה לאברהם אבינו המזבח ואמ' לו זה הוא המזבח והוא היה המזבח שהקריבו קין והבל והוא המזבח שהקריבו נח ובניו שנ' ויבן שם אברהם מזבח אין כתיב כאן אלא ויבן שם אברהם את המזבח הוא המזבח שהקריבו בו הראשונים אמ' יצחק לאביו אבא קשור לי שתי ידי ושתי רגלי שלא אותך כגון הדבור היוצא מן הפה על שום אונס מיתה ונמצאתי מחלל כבוד אב וקשר שתי ידיו ושתי רגליו ועקדו על גבי המזבח ואמץ את שתי זרועותיו ואת שתי ארכובותיו עליו וערך את האש ואת העצים ושלח ידו ולקח את המאכלת וככהן גדול הגיש את מנחתו ואת נסכו והב"ה יושב ורואה האב מעקיד בכל לב והבן נעקד בכל לבו ומלאכי השרת צועקים ובוכים שנ' הן אראלם צעקו חוצה ואמרו מלאכי השרת לפני הב"ה רבון כל העולמים נקראת רחום וחנון מי שרחמיו על מעשיו רחם על יצחק שהוא אדם ובן אדם ונעקד לפניך כבהמה אדם ובהמה תושיע ה' שנ' צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה' ר' יהודה אומ' כיון שהגיע החרב על צוארו פרחה ויצאה נפשו של יצחק וכיון שהשמיע קולו מבין הכרובים ואמ' לו אל תשלח ידך נפשו חזרה לגופו וקם ועמד יצחק על רגליו וידע יצחק שכך המתים עתידים להחיות ופתח ואמ' ברוך אתה ה' מחיה המתים ר' זכריה אומ' אותו האיל כשנברא בין השמשות היה ובא להתקרב תחת יצחק והיה סמאל עומד ומסטינו כדי לבטל קרבנו של אברהם אבינו ונאחז בשני קרנותיו בין האילנות שנ' וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו מה עשה אותו האיל פשט את ידו ואחז בטלתו של אברהם אבינו ונאחז בשתי קרנותיו בין האילנות שנ' וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר והביט אברהם וראה האיל והלך והתירו והקריבו תחת יצחק בנו שנ' וילך אברהם ויקח את האיל וכו' ר' ברכיה אומ' עלה קרבן האיל לריח ניחוח לפני הב"ה כאילו היה ריח ניחוח של יצחק ונשבע לברכו בעה"ז ובעה"ב שנ' בי נשבעתי נאם ה' כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך כככבי השמים כי ברך בעוה"ז אברכך לעה"ב והרבה ארבה את זרעך כככבי השמים לעתיד לבא ר' חנניא בן דוסא אומ' אותו האיל שנברא בין השמשות לא יצא ממנו דבר לבטלה אפרו של איל הוא יסוד על גבי המזבח הפנימי גידי האיל אלו עשרה נבלים של כנור שהיה דוד מנגן בהם עורו של איל הוא אזור מתניו של אליהו ז"ל שנ' איש בעל שער וכו' קרניו של איל של שמאל שתקע בו בהר סיני שנ' ויהי במשוך בקרן היובל ושל ימין שהיא גדולה משל שמאל שהוא עתיד לתקוע בה לעתיד לבא שנ' והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול והיה ה' למלך על כל הארץ ר' יצחק אומ' הכל לא נברא אלא בשביל השתחויות אברהם לא יצא מהר המוריה אלא בזכות השתחויה שנ' ונשתחוה ונשובה אליכם בית המקדש לא נברא אלא בזכות השתחויה שנ' רוממו לה' אלהינו והשתחוו להדום רגליו:

 

 [1] ניתן לטעון כיום כי מאחר שאברהם עצמו כרת ברית עם מלך פלשתים, הברית עומדת לדורות, אף לימינו אנו, ומחייבת את בני-אברהם בברית עם הפלשתינים ובויתור על "ארץ פלשתים".

[2] בטרם תחל המערכה השנייה של מחזה אברהם והפלשתים, מובא עניין שילוח ישמעאל במצוות שרה. כך מתקשרים להם, לראשונה, הפלשתים והישמעאלים. מאז נקשרו והסתבכו השניים יחדיו, עד שכיום מקובע-מקובל כמעט לכל ערביי ארץ-ישראל (אזרחי ישראל או לא), שרובם מושלמים-ישמעאליים, כי הם פלשתים-פלשתינאים דווקא.

[3] בראשית רבה נ"ו פסקה ח'; פרקי דרבי אליעזר פרק ל'. כפי שמסבירים רש"י ועיקר שפתי חכמים לפרשת חיי שרה, חז"ל סמכו את העקדה למות שרה.

[9] ראה גם בזוהר (חלק ב דף מו/ב) "אמר רבי יצחק, היינו דתנינן שכינתא באבהתא נטלא, הולך לפניהם יומם דא אברהם, בעמוד ענן דא יצחק, לנחותם הדרך דא יעקב, דכתיב ביה (בראשית לב ב) ויעקב הלך לדרכו, ולילה בעמוד אש להאיר להם דא דוד מלכא, וכלו רתיכא עלאה קדישא, למהך ישראל בשלימותא דכלא, בגין דיחזון אבהן פורקנא (ס"א דבנייהו) דלהון, דכתיב (בראשית מו ד) ואנכי אעלך גם עלה עם המרכבה.

[9א] אולי "עורמת ההיסטוריה" או ההשגחה העליונה היא, ששם זה נותן לנו גם את שלשלת השמות של הדמויות החשובות המציינות את גורלו של הר הבית ומקדשיו - יצחק, שלמה ומחמד. יצחק קבע את נקודת הציון בתודעת כל "בני אברהם", מקור ההכנעה-האישלאם - לאלוהי אברהם, יצחק, ישמעאל, עשו ויעקב. שלמה חישב לאחד את "בני אברהם" בממלכה אחת שבירתה ומקום פולחנה בירושלים, ואילו מחמד הקים את הממלכה-חליפות הכבירה של בני אברהם מן הכיוון הישמעאלי והציב לה מקום פולחן גם בהר המוריה בירושלים

[10] בראשית רבה יא, יב, מב, שמות רבה לה, ויקרא יא, במדבר יג, אסתר פתיחתא, רות פתיחתא, תנחומא שמיני ט.

[12] מספר אותיות סיפור העקדה הוא 1239. בפירמידה של 15 מעלות יש 1240 תאים, ואם נשאיר מקום פנוי בראש הפירמידה כמזבח, יהיה נפח הפירמידה 1239 יחידות
(4+9+16+25+36+49+64+81+100+121+144+169+196+225 =  1239 - סכום המספרים הריבועיים מ-2 ועד 12). במקדש היו 15 מעלות שבהן שרו הלויים את 15 שירי המעלות שבתהילים.