שמע ישראל - המהפכה הישראלית

העם הישראלי - התרבות האבודה
מאת: און זית, הוצאת ראם, 1991

(המאמר התפרסם לראשונה בירחון "חיים אחרים", גיליון 58)

יש ספרים שממש דוחקים עצמם לעברך, בעזרת משווקים מוכשרים ואנשי יחסי ציבור פעלתנים. לעומתם יש ספרים שעצם החיפוש אחריהם הוא הרפתקה.

ההרפתקה שלנו בעקבות "העם הישראלי" הייתה בעצם ההתוודעות לקיום הספר, בהתוודעות לתוכנו המהפכני ובחיפוש אחר הכותב העלום.

ראשית התוודענו ללהקת "ישראל", ולשני מקימיה, זמרי מחאה המבקשים להשיב עטרה ליושנה, להיפטר מן היהדות ולשוב אל המקורות הישראליים. אחר כך שמענו כי השניים שאבו את הרעיונות מספר שאין להשיגו בשוק, שכותבו מסתתר אחרי שם ספרותי, להשערתם – מתוך חשש התנכלות של הממסד היהודי.

מסוקרנים, מצאנו עותק אחד של הספר בספרייה הלאומית, התרשמנו מרצינות המחקר של האיש (האיש הצעיר, כך שיערנו), והחלטנו להצטרף אל המחפשים אחריו.

מצאנו את מי שהפיץ את הספר לפני עשור בערך, קיבלנו ממנו מספר טלפון של המחבר ואת שמו האמיתי, וניסינו - לשווא - ליצור אתו קשר.

על גב כריכת הספר מצאנו  גם מספר של תא דואר. השארנו הודעה: און זית, קראנו את ספרך ואנחנו מחפשים אותך, וחיכינו.

חדשים חלפו. תשובה לא הגיעה. בינתיים עסקנו בהשערות לאן נעלם און זית: אולי חזר בתשובה, אולי להפך: הוא בעצם יהודי חרדי שהחליט לצאת מהארון, אולי השתגע, או התאבד מכובד המשא.

עסקנו גם בהפצת הידיעה על הספר ועל המסר המהפכני שהוא נושא:

משה המצרי היה מהפכן. המהפכה שלו לא כללה שיחות עם האל והורדת עשרת דברות מן ההר, גם לא את הפצתו של רעיון האל האחד, אלא רעיון עמוק אחר: משה בנה עם עברי (עברי, מסביר לנו המחבר, נובע מן הכינוי עבריין. העברים היו שבטים פולשים, נטולי חוק, או בלשון ימינו: נון-קונפורמיסטים, המוכנים לשבור כל מסגרת קיימת), עם עברי שכל אחד מחבריו נשא בלבו את דבר יהוה, ועל כן ידע מה עליו לעשות, ועל כן לא נזקק לחוקים ולמצוות ולמשפטים ולשופטים ולענישה. "בשפה הישראלית אף נוצקה מטבע לשון מיוחדת, שבטאה קשר אישי זה עם יהוה. לרוב לא דברו הישראלים על "יהוה" סתם… הם דברו על "יהוה אלוהיך", יהוה אלוהי",.. וכן הלאה". האמירה החוזרת בספר שופטים "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" איננה על דרך הגנאי, אלא להפך: זהו המצב האידיאלי.

משה אסף אפוא את כל העברים שהיו מוכנים להצטרף לתפיסת עולם המשאירה להם את הריבונות על חייהם, עניין בלתי נתפס בעולם מלא אלים ואלילים, ויצא אתם למדבר, ליצור את ישראל ולכבוש את ארץ כנען. הכיבוש לא היה רק צבאי, אלא גם תרבותי. תושבי גבעון שכרתו ברית עם יהושע היו רק הראשונים. עם הזמן "נכבשו" עוד ועוד עממים, אשר היו מוכנים לקבל על עצמם את התרבות המותירה בידם שיקולים מוסריים מן המדרגה הראשונה.

הרכב השבטים לא היה אפוא בנוי על אבות גנטיים, אלא על אבות רעיוניים. המצטרפים לעם הישראלי מצאו עם הזמן את שבטם הראוי להם, אלה שטרם מצאו להם שבט, החדשים זה-מקרוב-באו, היו הלוויים, החיים בערים ואין להם נחלת קרקע.

המשכן שבנה משה בעזרת בצלאל היה בצלם דמות אדם, זכר ונקבה, וכל כלי במשכן היה מקביל לאבר מאברי האדם – אות נוסף להיות האדם – עם ידע האל בקרבו – לריבון. המחבר מוכיח את התיזה הזאת, המשכנית, בעזרת מערכת שרטוטים משכנעת לא פחות מן הטעון המילולי.

בפרק מבריק אחר מנתח און זית את הלוח הישראלי ומגיע למסקנה (מבוססת גם היא באופן מפליא, הן על הטקסט המקראי והן על ממצאים עתיקניים) כי השנה הישראלית הייתה מורכבת משבעה(!) חדשים.

עם ישראלי זה, הגאה, הבטוח בעצמו, המלא יצירה, שיש אלהים בקרבו, נרמס כמה מאות שנים אחר כך על ידי מהפכן אחר: המלך שלמה, בן לאם יבוסית, זר לתפיסה הישראלית, אשר ראה ביהוה אל חיצוני, שכל העובדים לו הם חוטאים ועבדים, בנה לו מקדש שהוא אנטיתזה למשכן, שהיה דמוי אדם, ובנה בצדו במות לאלהי העממים האחרים. שלמה הוא ממציא העם היהודי, שחייו מבוססים על אינספור חוקים ומצוות ומגבלות.

העורך המקראי עשה מאמץ למחוק כל זכר לישראליות למען היהדות, אבל פה ושם "התפספס" לו, והמחבר אסף אחד לאחד את הפספוסים הללו ויצר מהם חיבור ארוג למהדרין, כל חוט במקומו. (כך, למשל, מנתח זית את שיר השירים כשירת מחאה ישראלית נגד פאר חצרו של שלמה, ואוסף נשיו הנכריות).

אולם מרתקת לא פחות מן התזה עצמה היא דמות המחבר העולה ממנה.

דמות איש צעיר, שזנח את לימודיו האקדמיים ואת עיסוקיו האחרים, וייחד שבע שנים תמימות לשחזר את הישראלי שהוא יכול היה להיות (ואולי יוכל להיות), משוחרר מן המסורת היהודית המעיקה.

און זית (אנו מעדיפים להמשיך לקרוא לו בשמו הספרותי) הוא מספר מחונן. הוא מוביל את הקורא, חסר נשימה ומתפעל, על פני שלבי ההתגלות שהוא עצמו עבר. השפה שבפיו מפתיעה: מתוך התנגדות לשפת לע"ז, הוא בורא מילים עבריות חדשות: ארכיאולוגיה היא עתיקנות, ארגון מחדש הוא שרגון, וקילומטר הוא אלפמטרים.

שתי בעיות עיקריות זיהינו בספר: אחת היא טכנית בעיקרה: זית מסתמך על רשימה ארוכה של מקורות, ללא אבחנה בין חיבורים בעלי חשיבות מחקרית גדולה, לבין דברים זניחים לחלוטין. ביושרה רבה הוא מביא את המקורות אותם קרא בעצמו, אפילו אם הם שניים או שלישיים (ברצותו להדגים חוק חורי עתיק, למשל, הוא מצטט את ספרו של בנימין מזר, אבל לא את המקור ממנו שאב מזר). גם ההפניה למקורות היא מסורבלת מאד ומקשה על הקורא (שתי רשימות נפרדות, אחת הערות על מקורות, לפי סדר הופעתם בטקסט, ואחת רשימה אלפא-ביתית של שמות המקורות).

הבעיה האחרת היא תוכנית: און זית יצא לדרכו המחקרית כדי להוכיח תזה, וזו הדרך בה טיפל בחומר: הוא בירר מתוך הטקסט המקראי את התואם, ואת הסותר שייך לגירסה המתחרה. שנאתו הניכרת ליהדות גם היא מקלקלת את השורה: מונחים כמבוזה, נתעב, עלוב, גורמים לקורא, בעיקר לקורא שגדל על תרבות יהודית, להסתייג.

"העם הישראלי" הוא ספר חשוב. הקורא עומד נדהם מול חלק מן התובנות אליהן הגיע המחבר. אין בהן גם אחת שהמחבר איננו מתמודד אתה בכבוד ובכלים מקובלים. האם הצליח און זית לערער על הלגיטימיות של היהדות? האם תפרוץ המהפכה הישראלית? על זה יצטרך להחליט כל קורא.

ואגב, אחרי חדשים אחדים קיבלנו מכתב תשובה מאון זית. הוא פשוט עבר לעיר אחרת, ובודק את הדואר רק לעתים רחוקות. כמה בקלות אפשר לנפץ אגדה!

למבקשי מהפכה, או התחדשות רדיקלית של ישראל, זה ספר חובה. המלצתנו לכן  גם כן להתקשר למחבר בדואר אלקטרוני nimrod_z@bezeqint.net.

תרצה ארזי.