בית תפילה לכל העמים

  בית תפילה לכל העמים  

  ד"ר יצחק חיותמן

 (מאמר זה הופיע לראשונה בביטאון "יבנה המקדש" בשנת תש"ן)

בשיחה שהיתה לי עם הרב שאר ישוב כהן שליט"א בביתו, בחודש אב תשמ"ט (פ' ואתחנן) עלה, דרך אגב, נושא כינון המקדש בימינו. הרב מיהר לטעון כי המקדש לא יקום כתוצאה מגירוש הערבים והריסת המסגדים. לדבריו, המקדש יקום רק כתוצאה מהתגשמות החזון "אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם השם". להיפך, אומות העולם והערבים בתוכם הם שיזמינו אותנו לעלות ולבנות את בית המקדש. וכל המרמה את עצמו לחשוב שאפשר היום לדון באופן מעשי בהקמת המקדש - יתבדה, אלא אם כן יוקם בדרך נסית, כמובן. הרב שאר ישוב כהן טען כי הוא איננו רואה דרך לחדש את המקדש בדרך הטבע. "מה שידידי וחברי הרב אריאל וחבריו במכון המקדש חושבים על כך ומכינים את כל האביזרים ואת כל הדברים" אמר - "טוב מאוד ויפה מאוד, אבל זה לא יקרה אלא אם כן יהיה מהפך בלבם של הגויים, של בני ישמעאל. והמהפך הזה חייב לחול אצלנו קודם, שהרי אם אנחנו לא נהיה ראויים, זה לא יחול גם אצלם".

הרב כהן הוסיף ואמר כי הוא מאמין שחזרת עם ישראל לארץ ישראל, היא תנאי הכרחי לכך, אבל רק "תנאי", עדיין לא "הגאולה". הגאולה עצמה צריכה ללא ספק את הפיכת לב העמים. גם מהרמב"ם ניתן ללמוד זאת. ב"הלכות מלכים" כותב הרמב"ם על "העת ההיא" - "שלא תהיה קנאה ושנאה ותחרות בעולם". "לנו יש תפקיד מיוחד בזה", טען בפני הרב שאר ישוב כהן, "ואני חושב שבעומק לבבם יודעים זאת מנהיגי הדתות שלוחמים בנו, שיודעים זאת גם הרשעים הללו. אותי מדאיג מאד גל האדיקות הדתית בקרב הגויים המביא לשנאת היהודים, כגון אצל ה"שיעים". ראיתי תמונה איך שהם מכים בבשרם עד דם. משהו נורא. זה מה שבעצם מתואר בכוהני הבעל, המתגודדים עד שפך דם. זו עבודה-זרה ממש".

הרב סיכם את הדיון הקצר בינינו בנושא זה ואמר כי צריך להתפלל על תשועת ישראל אך גם על תשועת העמים כולם, כאשר תחזור כל האנושות בתשובה - יקויימו דברי הנביאים וכל העמים ישאו את ישראל על כפים - ואז יהיה המקדש על תלו הן לשיטת רש"י - מקדש של אש שירד מן השמים, והן לשיטת הרמב"ם - מקדש שיבנה ממש ע"י ישראל כמצווה עלינו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

לא נכנסנו בפגישה קצרה זו לשאלת המקורות והאסמכתאות. אולם מאז הפגישה חיפשתי אסמכתאות לגישה זו, שאחדות מהן אני מבקש לאזכר להלן, ומהן אעבור לאפשרויות חדשות ומענינות שהן פותחות.

 ברור כי חזונם ה"ציוני" הכמעט זהה של ישעיה (ב, ג) ומיכה (ד, ג) מזהה את ציון האמיתית עם בית המקדש לעתיד לבוא: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית-ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל-הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו נעלה אל-הר-ה' אל-בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר-ה' מירושלם". זהו החזון של תכלית המקדש וברכתו לכל האנושות. וישעיה (נו, ב-ז) אף אומר במפורש כי לנכרי יהיה חלק בעבודת הבית: "ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל-ה' לאמר הבדל יבדילני ה' מעל עמו. .  ובני הנכר הנלוים על-ה' לשרתו ולאהבה את-שם ה' להיות לו לעבדים כל-שומר שבת מחללו ומחזיקים בבריתי. והביאותים אל-הר קדשי ושמחתים בבית תפילתי עולתיהם וזבחיהם לרצון על-מזבחי כי ביתי בית-תפלה יקרא לכל העמים".

התועלת שתפקנה אומות העולם מעבודת המקדש, והאפשרות שיקחו בה חלק, עשויות להביא גם לכך שאותן אומות תתמוכנה בבנינו. בפירוש הרמב"ן על התורה (להלן לפי הוצאת מוסד הרב קוק) לפרשת "תולדות" הוא משווה את שלוש הבארות שחפר יצחק לשלושת המקדשים וכותב: "ויקרא שם הבאר עשק" - יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות, ואין בפשוטי הספור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק, והוא ואביו עשו אותם בשוה. אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דבר עתיד. כי באר מים חיים ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק, ולכן הזכיר באר מים חיים, כמו שאמר מקור מים חיים את ה', וקרא הראשון עשק, ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אותנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו. והשני קרא שמה שטנה, שם קשה מן הראשון, והוא הבית השני שקרא אותו כשמו שכתוב בו, ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם, וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה. והשלישי קרא רחובות, הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה, והאל ירחיב את גבולנו, כמו שנאמר, ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר וגו' שהוא לעתיד. וכתיב בבית השלישי ורחבה ונסבה למעלה למעלה (יחזקאל מא, ז) ופרינו בארץ, שכל העמים יעבדוהו שכם אחד (ע"פ צפניה ג, ט)".

וכך גם הרב קוק: בספרו "עולת הראיה" (ע"מ רל"ג) מתייחס הרב לדיון במסכת ברכות (עמ' נ"ח) על הפסוק מדברי הימים "לך ה' הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד" ולמאמרו של רבי עקיבא כי "הנצח זו ירושלים. וההוד, זו בית המקדש". הרב קוק מבדיל בין ירושלים ולאומיות ישראל הכוחנית לבין המקדש והעילוי הרוחני, וכותב הרב: "תכונת עמדתם של ישראל היא מושלמת בהיותה ממולאה בעוז מלכותם, באופן הראוי להם להתעלות כפי ערכם, בתור עם גדול וקדוש, עם חכם ונבון, כשהם לעצמם. העוז הלאומי של המלוכה מקושר עם ירושלים, ששם ישבו כסאות לבית דוד. החוסן הלאומי של ישראל פגש בדרכו מכשולים רבים, ועוד עלול הוא לפגוש, וכולם ינצח בעוז ה' ויעמוד לנצח. (אבל) נבדל מזה הוא רוח ה' אשר על ישראל, שהוא עתיד להיות לאור עולם, ובו אין תכונת הפגישה של התנגשות להתפשט בכחו, כי לא נצטוינו לשאת חרב ומלחמה ולקרוא בשם ה' לעמים לא ידעוהו, כי אם כאשר יגדל שם ישראל, ועמים רבים יראו את ההוד והתפארת והקדושה, ושלום העולמים הנמשך מהוד דעות נשגבות כאלה, שבהם רפודה קדושתן של ישראל, בלא פגישה של התנגשות, ובלא התגברות, ירוצו לבקש את ה' אלהי ישראל. אם כן בית המקדש, מקום האורה, לא בנצח יתגבר, לא בהוראת נצוח, המורה התגברות של פגישה על ההתנגדות, כי אם בהוד הנתון עליו, ברוח החן והקדושה, לפניו יכרעו איים, ועמים רבים יבקשו פני ה' בהר ציון, על פי תביעה הבאה מהכרה פנימית מצדם, שזהו ערך פעולת ההוד, כהוד מלכות הנתון על מלך רב צדק ואביר חכמה, שמאהבה ורוממות נפש ירוצו הכל להכנס תחת דגלו".

 אין הרב קוק מפרש כאן כיצד יבנה המקדש, אשר השפעתו תהיה כמתואר בדרכי שלום, וניתן אולי לטעון כי החוסן הלאומי לעמידה בפני הגויים נחוץ לשלב בנין הבית, כפי שלמדנו מספר עזרא. אולם גדולה מעלת הבית הראשון על השני (ומעלת השלישי על שניהם) ובו למדנו מפי הגבורה כי לא יבנה הבית בידי דוד, המלך המפואר, משום ששפך דם רב, אלא על ידי בנו שלמה "המלך שהשלום שמו". ומכאן יש להניח כי גם בנין בית המקדש העתידי יתגבר לא בנצוח כי אם בהוד הנתון עליו. (ולתפיסתי תמיכת העמים בפעולת המקדש תחל להופיע כבר בתמיכה בבניינו).

אם נבחן את הדבר בצורה משוחררת מדיעות קדומות, יתברר שהמקדש נחוץ לגויים אולי אף יותר משהוא נחוץ ליהודים. דפי כתב עת זה מלאים עדויות על התנגדויות מקרב רוב החוגים בעם לבנין המקדש, ועל כך שדוקא מבין המגדירים עצמם כ"החרדים לדבר ה" יש המעוררים את ההתנגדויות התקיפות ביותר לכך. מבחינה סוציולוגית ופוליטית, סביר כי למתנגדים לכל דבר חדש תהיה התנגדות לבנין המקדש שפירושו שידוד מערכות ושינויי דפוסי הנהגה והשפעה בעם היהודי. אך גם אם נבחן זאת מבחינה סוציולוגית-דתית נראה כי העם היהודי כבר התרגל לחיות בלי המקדש, בעיקר מבחינת החויה הדתית של היחיד. ניתן גם למצוא מקורות (הידועים לי דוקא מספרות חב"ד) שהמשכן מקביל - הן בצורתו והן בפעולתו - ללימוד התורה ולקיום כל המצוות, כך שהמשוכנעים שהם מקיימים לימוד תורה (כולל לימוד פרשיות המשכן והמקדש) ומצוות כמנהג אבותיהם, אינם חשים שהם חסרים דבר. לעומתם, הגויים המתחילים לחפש את קרבת ישראל, אינם חייבים בתרי"ג מצוות, וכן - ניתנה האמת להיאמר - גם אותם רבים מישראל שאינם מקיימים מצוות, אלה ואלה עשויים להבין כי החויה של השתתפות בעבודת המקדש היא הדרך להתקרב לאלהים.

בדברים אלה הנחתי כי יש גויים אשר כבר מחפשים את קרבת ישראל. האם תיתכן - בפועל או בכוח - תמיכה מן הגויים בבנין המקדש בימינו? אביא כאן שני מקרים שיש בהם ראיה מסוימת: במקרה אחד נתקלתי לאחרונה, לאחר שנפלה הממשלה, כשעברתי ליד בית הנשיא: התגודדו שם ישראלים במחאה על שיטתנו הפוליטית, ובלטה מולם דוקא קבוצת יפנים שהתקשטו ולבשו מגיני דוד על גופם ובאו להפגין תמיכה בישראל. על מקרה אחר סיפר לי ראש "השגרירות הנוצרית המאוחדת בירושלים". הוא סיפר שכאשר נערך בירושלים לפני כשנתיים, בחג הסוכות, מצעד של אלפי "נוצרים ציונים" במטרה להביע תמיכה בישראל התכוננו לסיים את המצעד בהר הבית. הם אף קיבלו לכך את רשיון המשטרה (ואיני צריך לציין כאן כמה נמנע דבר זה מאתנו). ואז בא ראש העיר בתחינה אל השגריר הנוצרי לבטל את העליה להר הבית, וזה האחרון נעתר לו מפני כבודו.

 ובכן: אותה המשטרה, החוששת כל כך מפני הפרות סדר מצד מוסלמים קנאים אם יעלו כמה עשרות יהודים להר הבית, לא ראתה מניעה לעליה של אלפי נוצרים שהתכוונו לשיר בהר הבית משירי ציון. כזכור לקוראי "יבנה המקדש", בית המשפט שאישר את זכותם של יהודים לעלות להר הבית סמך את ידו על שיקול הדעת של המשטרה בענין הסכנה במהומות. אם כן, היהודים הם שמנעו מאלפי ציונים נאמנים לשיר שירי ציון בהר הבית ולהתפלל שם לבנין המקדש במהרה בימינו. דומני שרתיעות וחששות בלתי מוצדקות דומות טחות עיני רבים וטובים מראות כי יש לנו בני ברית מבין הגויים לבנין הבית וכי יתכן בהחלט לעודדם ולהרבות את מספרם מאות ואלפי מונים.

קהל יעד אפשרי אחד הוא קהל הנוצרים ה"פונדמנטליסטים" הנשבעים באמיתותה של כל מילה בתנ"ך (אף שרובם אינם מעלים כלל על דעתם שמלים אלו נכתבו במקורן בעברית ושהם לא ראו עדיין תנ"ך כתוב עברית). זו תנועה חזקה המקיפה עשרות מליונים בארה"ב ובאירופה וקרנה עולה וגואה. יש ביניהם רבים שהם ידידי ישראל ואף כאלה הקוראים לעצמם "ציונים". הם מצפים, בדרכם שלהם, לבואו של המשיח ולהופעתו בישראל, ויש בהם הרואים את תקומת ישראל בארצו ואת בנין המקדש כקשורים - ואולי אף כתנאי - לכך. זו התפתחות חדשה למדי בנצרות וראוי להתייחס אליה בנפרד מן הידע ההיסטורי הקשה על יחסי יהדות ונצרות (ובעיקר בגירסותיה הקתולית והפרווסלבית). הזכרתי כבר את תנועת ה"מקויה" היפאנית, שהיא תנועה ציונית במפורש, ויש סימנים להתעוררות דומה בקוריאה.

באירופה מתעצם והולך היום עניין במסורות המיסתוריות של הטמפלרים ו"הבונים החפשיים". הטמפלרים, כלומר "אבירי המקדש", היו מעורבים במסע הצלב ובהקמת מלכות ירושלים הצלבנית, שהיו יוצא דופן בכנסיה הנוצרית הכפופה לרומא. סופם של הטמפלרים שהוכרזו ע"י האפיפיור ומלך צרפת ככופרים המחרפים ומגדפים את הצלוב ודוכאו ע"י האינקויזיציה עד חורמה. כיום מתרבים הטוענים שלא נכרתו כליל אלא המשיכו לפעול באגודות סתרים שונות באירופה, כולל במסגרת הרוסיקרוצ'ים והבונים החפשיים. אגודה זו, הקיימת אף כיום ושטכסיה מתייחסים במפורש לבנין המקדש, היתה בעלת השפעה עצומה לפני כמאתיים שנה. בין חבריה נמנו אז מוצארט, בטהובן ונפוליון וכמעט כל החותמים על מגילת העצמאות של ארה"ב. רב המכר של אומברטו אקו - "המטוטלת של פוקו", עוסק בענין המתעורר היום בתנועות אלו ומשווה את הבלבול והזיוף השורר בהן לאמיתותן ואצילותן של התורה ושל הקבלה. ניתן להמשיך בקו זה ולהראות למחפשי הרוחניות והמסתורין בימינו כי המסורת החשובה והאמיתית היא זו השואפת לבנין המקדש בירושלים.

לא אפרט כאן פעולות שתיתכנה להעלאת תודעת המקדש בקרב הגויים. פעולות כאלו נידונות, למשל, במסגרת "קרן חיות" לחידוש החזון בציונות (שכותב שורות אלו הוא מנהלה) בתוך מכלול של פעולות להרמת קרן היהדות בגויים. אסיים כאן רק בהערכה של תרומתם האפשרית של אלפים ורבבות של לא יהודים אשר יעלו מצדם את התקוה והדרישה לבנין המקדש בימינו.

השפעה אחת היא אכן בקרב האומות. כאשר יופיעו בפומבי מעל במות בין- לאומיות שונות בני עמים שונים אשר יציעו את כינון המקדש בירושלים ואף יתבעו את בניינו ואת זכותם להתפלל על הר הבית, ייחלש הטיעון כי יש כאן ענין של קומץ קנאים יהודים המתגרים במאות מליוני מוסלמים. הנושא יהפוך לשאלה בין-לאומית ובין-דתית וגם למוסלמים יהיה קל יותר להסכים להקמת המקדש.

יתר על כן, להשפעה כזו תהיה גם השפעה חוזרת בקרבנו. לצערנו, כיום רוב העם חושש ונרתע מהעלאת הדרישה לכינון המקדש, והרבה מן החוששים - חוששים בשל התנגדות העולם, משום שאין לנו להתגרות באומות. עדות על תמיכה ממשית בקרב האומות לכינון המקדש תחליש התנגדות זו. (אמנם לא תהיה בעדות כזו משום תשובה לחששות והתנגדויות אחרות לכינון המקדש הרווחות בציבורנו, ואי"ה אוסיף בעתיד התייחסויות להתנגדויות אחרות ולדרכים שבהן ניתן, לדעתי, להחלישן ולבטלן).

ירושלים, כ"ט אדר תש"ן. 

התמונה המצורפת היא תפיסתו/תוכניתו של הנרי סולי (Sulley), אדריכל הבריטי מתחילת המאה העשרים, של המקדש בחזון יחזקאל. הוא השקיע בכך מחקר ופתוח של עשרים שנה. סולי היה חבר בעדה של Christadelphians, כת נוצרית שומרת שבת וציונית המעוניינת בקידום המקדש.