תבנית לבניין המקדש בימינו
|
הרצאה מלפני כעשרים שנה ומשקפת את השקפותי אז. התוכניות כיום שונות ומגוונות יותר, אך הדיון בתפקוד המקדש תקף, ומודל התאים המוצע כאן, יתאים למקדש הווירטואלי/משחקי מחשב המתוכנן כעת.
תבנית לבניית המקדש בימינו
ד"ר יצחק חיות-מן, אדריכל וקיברנטיקן.
(עבוד הרצאה בכנס "חשיבות המקדש בימינו"
במרכז הישראלי, י"ט תמוז תש"ן. 10.7.90 )
תוכן:
הפרדוכס של בית המקדש בימינו
טיעונים וסיבות לאי-חשיבות המקדש
הבנת התפקיד של המקדש
התבוננות בתבנית - התיבה והקובייה
בעית הקרבנות ועתידם
תכנית מסגרת מוצעת למקדש
לסיכום
הפרדוכס של בית המקדש בימינו:
אנשים שנושא המקדש חשוב ויקר להם מקוננים על כך שהגישה להר הבית, למטרה דתית, חסומה בפני יהודים. אך האמת המרה היא שאף אילו היו נותנים לנו לעלות בחופשיות להר הבית ואפילו היו נותנים לנו את כל האמצעים החוקיים והכספיים הנחוצים לבניית המקדש, מאומה לא היה קורה.
יש שיזכירו מיד את הערבים הנמצאים שם את המועצה המוסלמית ואת כל העולם הערבי שיקפוץ אם נעז להפעיל את כוחנו. אולם לא בכך עסקינן, אלא בספיקות שיש בליבותינו ביחס לחשיבותו של בית המקדש, בחשיבותו לימינו. לכאורה - אין דבר שהיהודי נכסף ומתפלל אליו יותר מאשר לבנין המקדש מחדש, אולם התנהגות האנשים מעידה אחרת ממילותיהם ותפילותיהם. וסתירה זו היא, לתפיסתי, מסוכנת משום שהיא עלולה להרוס את אמינות אמונותינו.
עמדתי שלי היא שבית המקדש הוא אולי הדבר החשוב ביותר לעתידו של העולם כולו. אולי אף יותר מאשר לעתידם של היהודים.
טיעונים וסיבות לאי-חשיבות המקדש:
נהרהר לרגע מדוע מתעוררים באנשים ספקות ביחס לחשיבות המקדש. ביקורת על עבודת המקדש היתה מאז ומתמיד. הנביאים, אף על פי שראו בבית המקדש את המרכז של האנושות "בית תפילה לכל העמים", ביקרו את עבודת הקרבנות. "החפץ לה' בעלות וזבחים?"
היו גם טיעונים אחרים כנגד בית המקדש. הייתה כמובן הביקורת הנוצרית, שראשיתה עוד לפני חורבן הבית השני. הנוצרים טענו כי בית המקדש אינו נחוץ יותר. לדידם, המשיח כבר בא, והפך בעצמו למקדש, כך שלנוצרי אין עוד צורך במקדש ארצי בנוי מאבנים חומריות. זו הייתה ספיריטואליזציה מוחלטת שהביאה לביטול תפיסת הקדושה של החומר באשר הוא, אפילו של הגוף האנושי. אני חושש שבמידה מסוימת היהדות, תוך כדי לחימתה בנצרות ועקרונותיה, נתפסה גם היא לאותו סוג של ספיריטואליזציה, אשר כללה עזיבת האבנים, עזיבת הבשר והגוף.
אפילו הרמב"ם, הדן בהלכות בית הבחירה, אומר אמנם ביחס לימות המשיח ובנין המקדש שאין לדעת בבירור כיצד יתרחשו הדברים, אך ב"מורה הנבוכים" הוא רומז כי הקרבנות תוקנו בהתייחס לצרכי האנשים בימי מתן תורה. זאת אף על פי שהיה עדיף אילו היו מסוגלים לעסוק - במקום זאת - בתפילה ובהתבוננות שכלית. ברור כי הרבה אנשים חושבים כך גם כיום, עד כדי כך שהיהדות הרפורמית הוציאה את אזכור חידוש הקרבנות מסידורי התפילה שלה. וברור לי שמרבית האנשים, המתקראים חילונים, אינם רואים כל חשיבות בבית המקדש לעתיד לבוא, ולכן גם לא ילחמו עבורו.
יש לכן, לדעתי, לחפש דרכים לחבב גם על ציבור זה את הרעיון של הקמת מקדש. ולפיכך אני מבקש להדגיש שיש השקפות שונות בעניין המקדש לעתיד לבוא. כמי שחונך ראשית כאדריכל ולימים כקיברנטיקן, אני מבקש לחפש האם יש קבוע ביחס למקדש, קוים מנחים בנבואות השונות ביחס למקדש העתידי.
אני מעוניין להדגיש את המסורת המלמדת שבית המקדש השלישי יהיה שונה מהשניים שקדמו לו. שחזור מקדשו של הורדוס יהיה חסר משמעות לגבי רוב תושבי המדינה, ואיני חושב כי מקדש כזה הוא מה שימשוך את האנושות ויחזירה לה'.
אינני טוען בכך שבית המקדש הראשון או השני לא היו מפוארים ומתאימים לזמנם. למעשה, הקבוע האמיתי שאני רוצה לציין ביחס למקדש הוא שהמקדש פעל ותיפקד בצורה אידיאלית בכל תקופה, לפחות בראשיתה של כל תקופה, עם בנייתו, כמקומה של השכינה. האנשים האמינו שזה המקום בו נמצאת נוכחות האל - והיה להם ניסיון מובהק שכך הוא הדבר. אנו מתפללים כי "תחזינה עינינו בשובך לציון". כל מקדש עתידי שהוא פחות מכך - שאינו מורה ומראה לאנשים כי יש אלוהים והוא שוכן בו, לא יפעל כמקדש אלא כמוזיאון. אם לא נראה ונחוש בשכינת האל - תפילותינו תשארנה תחליף טוב יותר.
במה - אם כן - יהיה שונה בית המקדש העתידי? קודם כל - בתבניתו החומרית. הנה למשל חזונו של יחזקאל: על פי רוב האזכורים בתנ"ך ובדברי חז"ל - גודלו של הר הבית הוא חמש מאות על חמש מאות אמה. אך לא כך אצל יחזקאל. בחזון יחזקאל עומד מלאך ובידו קנה-מידה בן שש אמות, ומודד את אתר הבית - חמש מאות על חמש מאות קני-מידה. כלומר: מידת הבית היא פי שש- הן באורך והן ברוחב, ממידת הבית הקודם, כלומר: פי שלושים ושש בשטח. מאוד יתכן שהכוונה הייתה שגם אלמנטים אחרים של מערך המקדש יהיו גדולים יותר כמה מונים. אולי מגבלות הטכנולוגיה העתיקה של בניה בקירות נושאים עשו את האיזכור של אולם ענק מוזר אף יותר משל מרכבה מעופפת, כך שמוטב היה להסתפק באיזכור ההכפלה פי שש. הדבר המיוחד השני בחזון יחזקאל הוא האזכור של מבנה בלתי מזוהה הנקרא פשוט "הבנין" ממערב לבנין קודש הקדשים עצמו.
דומים במשהו לחזונות יחזקאל הם החזונות בספר "חזון יוחנן" הוא הספר החותם את כתבי הקודש הנוצריים. רוב המלומדים רואים בו יצירה יהודית שסופחה לכתבים הנוצרים, יצירה שלעתים אינה מתאימה לדוגמא הנוצרית הרשמית. ספר זה מסתיים בחזון על "ירושלים החדשה" היורדת ממרומים. אין לעיר זו מקדש במרכזה, משום שהיא כולה מקדש. בחזון ניתנים ממדיה של העיר, והם עצומים. ומה שאף יותר מדהים, צורתה של העיר היא צורת קובייה מושלמת. ירושלים זו; החדשה; הנקראת בעברית "ירושלים של מעלה", ידועה ממקורות יהודיים אחרים של אותה תקופה והיא קשורה בדרך כלל עם המושג המוכר יותר, בית המקדש של מעלה.
רש"י, המתבסס על מסורות הסוד, אומר כי המקדש העתידי יהיה מקדש של אש שירד מן השמים, מקום שם הוא מצוי מקדמת דנא. המקובל החשוב רמח"ל ראה את המקדש השלישי כחיבור-יחדיו של בית המקדש של מעלה עם המקדש הארצי. הוא ראה את המקדש השלישי כשונה מהמקדש הראשון והשני ונעלה מהם. ההבדל הוא גם הבדל מהותי של מדרגה, והמקדש העתיד, כפי שכתב בספר "משכני עליון", יקביל לספירה הגבוהה ביותר, לכתר, כלומר למהות מכתרת - שפירושה גם מקיפה וגם מקדשת.
הבנת התפקיד של המקדש:
מונחי המקובלים אינם נחלת הכלל, ולכן ברצוני להוסיף מלים אחדות על משמעות התפיסה הקבלית את המקדש. הזכרתי את המושג "ספירות", אשר יש לו עשרות משמעויות, נציין כאן רק את ההקבלה הסמנטית ופונטית למונח האירופי "Spirit". אך בעוד המונח המערבי משמעותו "רוח", כלומר: מהות יחידה, שהיא בדרך כלל ניגוד לגוף ולחומר, הרי הספירות הן רבות (עשר מדרגות), ומצביעות על מדרגות שונות בתחום הרוחני. כל מדרגה היא "מעל" לקודמת לה במונחים של התנסות, כשם שה"רוח"(Spirit) כדרגה אחת - ניצבת "מעל" לגוף. ההבנה המקובלת של המקובלים היא שיש חמש דרגות בנפש: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. שלוש הראשונות נתפסות כמהויות "פנימיות"; ואילו המדרגות האחרות; שהן הרבה פחות מוכרות ומושגות, הן מהויות של "אורות מקיפים". קשה לתפוס אותן, בדיוק משום שהן אינן מהויות סופיות. אם נשתמש במונחים השגורים כיום, אלו מהויות הנחוות כחוויות "טרנס-פרסונליות" ו"סביבתיות". מדרגת ה"יחידה" היא, למעשה, המדרגה של המשיח, והקבלה מגלה כי לכל אחד מאתנו יש פוטנציאל להתקשר ליחידה, וכי בהיבט זה היחיד הוא לגמרי זהה למשיח, אשר בו מוצאת מדרגה זו את ביטויה המלא. למעשה, המשיח הוא ה"קומה שלמה" של כלל ישראל כשהם נמצאים במדרגתם העליונה של השראה אלהית.
חוית המקדש כוללת את כל רמות ההתקדמות הרוחנית. ההתנסות הנעלה ביותר שאירעה על הר הבית היתה ודאי התנסותו של יצחק אבינו אשר הפך שם ל"עולה תמימה" (מונח שרוב הבריות, כולל אברהם אבינו!, הבינו אותו כשייך לקרבן בהמה, אך באמת משמעותו העלייה השלמה של הנשמה). המשכן היה מסייע בכפרה על עוונותיהם של בני ישראל ובהנחיה מוחשית במסעותיהם (בעזרת עמודי האש והעשן), ואילו משה קיבל את ההשראה הנמשכת לגלות את דבר האל. בזמן שבית המקדש היה קיים, אנשים כפרו על עוונותיהם באמצעות קרבנות בעזרה, אולם אל ההיכל נכנסו רק הכוהנים, שהתנסויותיהם היו מן הסתם נעלות יותר, ועזרו לקיים אותם במעלתם במשך רוב השנה, כאשר התהלכו ברחבי הארץ ולימדו את תושביה. יש לציין כי על מזבח הזהב שבהיכל הועלו - בניגוד לקרבנות בעזרה - רק קרבנות מן הצומח. הפנימה - אל קודש הקדשים - נכנס רק הכהן הגדול וגם הוא רק פעם בשנה.
אין אנו יודעים מה הייתה התנסותו של הכהן הגדול. אולם הנביאים, בעיקר ישעיה ויחזקאל, שגם הם אנשי מעלה חזו חזונות אקסטאטיים על הקורה בתוך תוכו של היכל הקודש. חזונותיהם אלו נתנו השראה לדורות רבים של מיסטיקנים יהודיים, כפי שמסתבר מהחיבורים הרבים על עליות להיכלות השמימיים. גם ספר הזוהר כולל תיאורי ההיכלות. מבלי שניכנס כאן לאותו עולם קסום של חוויות, נעז להציע כי המקדש סייע להתנסויות אקסטאטיות אלו בדרכים שונות ומשלימות. ודאי שמוצדק להתייחס למקדש כאל "טרנספורמטור" המעביר חיות אלוהית וממיר אותה לחיות הנוחה יותר לקליטה והשגה.
התבוננות בתבנית - התיבה והקובייה:
הבה נשוב איפה לתבנית המקדש וננסה להבין במה מסייעת הצורה לתפקוד המקדש. נבדוק האם יש אפיונים קבועים בתוכניות השונות והאם אפיונים אלו מסייעים ליצירת הטרנספורמציות הרוחניות.
נציע, תחילה, שכאשר אנו מנסים להבין את המקדש, עצם המונח העברי, "הבנה", מהוה מפתח חשוב. הבנה ותבונה קשורות במושג "תבנית". יחזקאל מדגיש בחזונו את המונח תבנית ותכנית ואת חשיבות הידיעה של תבנית המקדש: "ואתה בן אדם הגד את-בית-ישראל את-הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את-תכנית" (יחזקאל מג י'). המונח "תבנית" קרוב גם למונח "תיבה", והאסוציאציות המלוות אותו: תיבת-נח והתיבה של ספר התורה.
תיבת נוח, שתבניתה כשל ארון מתים, תפקדה כתא זרע. היא נשאה את זרעי החיים על פני מי התהום אשר הציפו את העולם הישן והביאה אותם אל העולם הבא של שפע ושלוה; מקום שהחיים יכלו לחזור וללבלב. המושג "תא" משמש לנו כיום לתאר יחידה ביולוגית אלמנטארית הנושאת את הקוד הגנטי הנחוץ ליצירת יצור חי מתוך תמיסה כימית. אולם אם נחקור, נגלה כי מילה זו, "תא", קשורה אף היא במקדש. החוקר שראה לראשונה תא צמח במיקרוסקופ ניזכר בתאי הנזירים - cells. אך תאי המנזרים קיבלו את צורתם תפקידם ושמם מהקשר המקדש. המילה הלטינית "סלולה" פירושה התא הפנימי של המקדש (כמו קודש הקדשים במקדש בירושלים). בעברית תורגם המונח ל"תא" והנה זו בדיוק המילה בה השתמש יחזקאל - ואח"כ התלמוד במסכת מידות - לציון החדרים המקיפים את היכל הקודש במקדש.
לכן אם אנו רוצים לחקור את ההתנסות הפנימית, והעמוקה יותר, של המקדש, עלינו לפתוח במבנה הפנימי דווקא ולא בזה הנראה למביט מבחוץ. החלק הפנימי ביותר של המקדש היה קודש הקדשים, אשר התחבר אך ורק עם הקודש, ושני אלמנטים אלו היו מוקפים בתאים הנזכרים. קודש הקדשים היה בתבנית קובייה מושלמת, וחשוב לציין זאת. במשכן הייתה הקובייה בגודל של עשר על עשר על עשר אמות, ולהמשכה שלה, לקודש, היו אותו רוחב וגובה אך אורך כפול. נפח זה יוצר יחס גיאומטרי ברור. במקדש היה קודש הקדשים קובייה גדולה יותר - עשרים על עשרים על עשרים אמות - ושוב להמשכו - לקודש, היה אותו רוחב ואורכו היה כפול וכלל ממדיו יצרו יחסים גיאומטריים פשוטים שיש חשיבות לאבחן את משמעותם (למשל, מבחינה מוזיקלית, הם נותנים את היחסים של כל התווים ההרמוניים).
הבה נתרכז כרגע רק בעניין תבנית הקובייה של קודש הקדשים. אנו יכולים לראות כי למרות שבמתחם המקדש היו מבנים שונים ולהם מידות שונות בהתאם לתפקודיהם, הרי מידת כל המכלול נכללת בקובייה מקיפה גדולה יותר של מאה על מאה אמות (תכנית היקף המקדש) על מאה אמות (גובה הנקודה הגבוהה ביותר, מעל לקודש הקדשים, וזאת על אף שהמידה הפנימית האמיתית של אותו נפח הייתה רק עשרים אמות). אני טוען שיש חשיבות גם לקובייה הגדולה, המקיפה, הזו - כפי שנוכל לבחון משלוש מסורות שונות.
הזכרתי את ספר "חזון יוחנן" מכתבי הקודש הנוצרים. בחזונו של יוחנן, ירושלים החדשה, ירושלים של מעלה, לה עצמה תבנית קובייה ענקית. יש הרבה פירושים בדרך הנסתר לאותו ספר מוזר, למספרים ולמידות הנזכרים בו, ולמקורותיו הגנוסטיים או הפיתגוראים האפשריים. אך ברור גם כי שהוא מייצג, קודם לכל, מסורות יהודיות, ומכאן שתבנית הקובייה המיוחסת לירושלים של מעלה משמעותית לתקוות התקופה ביחס למקדש לעתיד לבוא. הכללתו של ספר זה בכתבי הקודש הנוצריים נותנת סמכות לתבנית זו של המקדש העתידי לגבי נוצרים רבים.
עדות נוספת ניתן לקחת מהאיסלם אשר ביסס את קביעותיו הבסיסיות על היהדות והנצרות. כאשר הקים האיסלם את מקדשו במכה, בחרו בוני הכעבה בצורת קובייה כמעט מושלמת. מסורות ואגדות מוסלמיות מספרות כי באחרית הימים תעוף הכעבה באויר ובה אנשים רבים ותבוא לאבן השתיה בירושלים.
אך יש גם עדות יהודית חשובה, והיא צורת הקובייה של התפילין. לטענתי, התפילין הן בדיוק הצורה האישית והניידת של המקדש אותה נצרכו היהודים לאמץ בנדודיהם בגלות לאחר שחרב בית המקדש. למשכן ולמקדש היה הנפח הקובייתי הפנימי שלהם שהכיל את כתב ה' על הלוחות, והתפילין הם קובייה המכילה פרשיות נבחרות מהתורה הכתובות ביד בטהרה. צירוף זה חוזר ומופיע גם באלמנט המקודש בכל בית כנסת - ארון הקודש, התיבה המכילה את ספרי התורה. הדגשתי כבר את חשיבות מושג התיבה למקדש. לארבעת כלי הקודש היהודיים, המשכן, המקדש, התפילין והתיבה, יש - אם כן - את אותו מבנה יסודי: מעטפת מרובעת, קופסה, המכילה כתב מקודש. וזהו - כפי שציינתי - גם המבנה היסודי של היחידה הבסיסית של כל חי - התא החי.
הקובייה , אגב, היא הצורה השורשית-היוצרת המכילה את כל תווי המוזיקה האפשריים ואת תבניות הגלים של כל התנודות. ונציין, כמו כן, כי היחסים הגיאומטריים והמבנה הפיזי של המקדש - של שכבות רבות של קירות אבן מכוסים בעצי ארזים ובזהב (המזכירים את "קופסת האורגון" של וילהלם רייך) - יכלו לשמש כמצברים של אנרגיות החיות אשר השפיעו על רוחם של הנמצאים בו ורוממה אותה. ההשראה והתהודה (רזוננס) בין קודש הקדשים והתאים המקיפים אותו היו לכן ודאי חזקים ביותר. כך שבעוד שהשפעותיו של קודש הקדשים היו ידועות רק לכהן הגדול ביום כפור, יתכן כי התנסויות פחותות אך מאותו סוג נחוו אצל הכוהנים ושימשו אף חלק מהכשרתם וחינוכם.
בעית הקרבנות ועתידם:
נראה שאין היבט בבניין המחודש של המקדש המעלה כה הרבה סירוב וריחוק כמו נושא הקרבנות. רוב האנשים היו מצביעים על היבט זה כהוכחה שכל עוניין המקדש הוא "לא עדכני", ואם יהיה ניסיון לבנות את המקדש או לחדש את הקרבנות (מה שניתן לעשות, אגב, בדרך מוגבלת, עוד בטרם יבנה המקדש), ודאי שיתעוררו מחאות של אגודות צער בעלי חיים. אין לבטל רגישות זו כחסרת טעם. הבעש"ט, לפי האגדה, היה בנעוריו שוחט והיה מרטיב בדמעותיו על הבהמה את הסכין, והרב קוק, אשר העריך את הצמחונות, רמז שבמקדש לעתיד לבוא יהיו קרבנות רק מן הצומח.
(ניתן להצביע על כך שרגישות מודרנית זו איננה במקומה. מיליוני בהמות נשחטות כל שנה להשביע את התאווה האנוכית של אנשים, אולם אנו איננו חשים בכאב של החיות משום שיש שורה ארוכה של מתווכים המביאים לנו מזונות מוכנים וארוזים. שחיטת בהמות לעיני הציבור, במקדש, תביא ודאי להרבה יותר הרגשת קרבה לחיות ולהפחתת שחיטתן בכלל).
אך זהו רק ההיבט החיצוני, וכבר התייחסנו להתנסויות הפנימיות של המקדש, ואף לקרבנות, כמשל. יש לשאול מה הוא שורש עניין הקרבנות. סיפור עקידת יצחק - שהוא שורש עניין המקדש והקרבנות שבו - מצביע על כך שקרבן הבהמה היווה תחליף לדבר האמיתי, להקרבתו של יצחק עצמו. כבר ציינו כי "הקרבה" היא באמת מלשון קירוב, וכי הקבלה והחסידות מראות כי הקרבנות ציינו את התהליכים הפנימיים של ההתפתחות הרוחנית, כמו הקרבתה של הנפש הבהמית שבתוכנו כדי שתתגלה של הנפש האלוהית. בדרך משל, יש "להקריב" את הדחפים הטבעיים והאנוכיים שבנו בדרך מסוימת כדי להיות מסוגלים להבחין בהשפעות האלוהיות המפעפעות בכל המקיף אותנו. ההתפתחות הרוחנית נעה, במובן מסוים, במעגל שלם מ"הנפש החיה" אל ה"חיה" המייצגת את כל החיים בתבל. ההתנסויות של המקדש כללו ודאי את כל המדרגות הללו. השאלה היא כיצד יהיה בעתיד לכל האנשים חלק באותן התנסויות.
תכנית מסגרת מוצעת למקדש:
אני מבקש לתאר, בקיצור, תכנית לקראת המקדש העתידי המבוססת על שיקולים שהועלו עד כה, ואשר מפחיתה את ההתנגדויות המועלות נגד בנין המקדש ומקדמת את הסיכוי לפעולתו כמקדש ממש, דהיינו מתקן המקדש את חייהם של אנשים של ימינו, בישראל ובכל רחבי העולם.
הרמז המנחה נמצא בקביעתו של רמח"ל (ב"משכני עליון") כי המקדש השלישי יהיה כנגד ספירת הכתר, האור המכתר ומקיף. הרעיון הוא לבנות "מסגרת לבנין המקדש" בצורת קובייה ענקית הרוכבת על הר הבית ומכתרת את כיפת הסלע, אף שהיא משאירה את מסגד אל-אקצא מחוץ למסגרת ולדרומה. ניתן אף לבנות כך שארבעת הקירות כלל לא יגעו בקרקע. טכניקות הבניה כיום מאפשרות לבנות בין ארבעה עמודי-ענק שיסודותיהם יכולים להיות מחוץ למתחם הר הבית. במלים אחרות, מסגרת זו תהיה מחוץ לשטח המקודש של הר הבית הקדום, ואף היהודים הדתיים האוסרים על כניסה לתחום הר הבית יוכלו להיכנס למבנה זה ללא חשש.
ניתן יהיה להראות למוסלמים כי מבנה זה, לא רק שאינו נוגע בהר הבית ומזיק לו ולמבנים שעליו, אלא שתבניתו תהיה כתבנית הכעבה המקודשת שלהם וחופה על ירושלים. העובדה כי הגשמת חזונותיהם מקדמת גם את תקוותיהם של היהודים צריכה להצטייר רק כהוכחה לחכמתו של אללה, שהוא גם האל של היהודים. אותו דבר יהיה נכון גם לגבי הנוצרים היכולים לראות בתכנית זו את הגשמת חזונותיהם לעתיד על ירושלים החדשה. היהודי יכיר מיד כי תכנית זו פירושה לעטר את ראש ירושלים בתפילין.
מסגרת זו תהיה מורכבת מתאים מרובים. אם נניח שיהיו בה חמישים קומות עם חמישים תאים לאורך כל אחד מארבעת הקירות, תהיה רבבת תאים באותו מבנה, וממדי הקובייה יהיו 150 על 150 על
בכך אנו באים לתפקודם של אותם תאים ולתפקודו של כל המכלול: אנשים יעלו לרגל לשם שינוי-עצמי, שיכלול הקרבה-עצמית ודבקות באלוהי. כל אדם, לבד בתאו/תאה יעסוק בתרגול רוחני, כולל "לידה מחדש" ו"עקידה" תרגול שייעודו להסיר את "המלבושים הצואים" של נפשו ולגלות את המדרגות הגבוהות יותר של ההתנסות הרוחנית. אך העובדה שכל עולי הרגל יעסקו בכך באותו מקום תאפשר לחבר את כלל ההתנסויות שלהם ולגלות את המדרגות הגבוהות יותר, המקיפות את הבין-אישי, היכן שהמפגש עם האלוהי מתחולל במוחש.
אינני יכול לצפות את כל אותן חוויות, אולם אתן מספר ציונים. בסיני התנסו בני ישראל כולם יחדיו "במפגש-קרוב" עם הקב"ה. חוויות אלו הגיעו לשיאן על הים (רש"י אומר שיכלו להצביע על כבוד ה' באצבע) ובהר סיני, אך נמשכו באופן סדיר במשכן. ההתנסויות הנעלות של משה ואהרון נתמכו בנוכחות ועדות של כל העם "ששים ריבוא רגלי העם". בימינו אלו ניתן לצייד כל תא באמצעי תקשורת מתאימים אשר "יסננו" את ההתנסויות הרוחניות "העליונות" יותר אשר תחוננה באופן אישי ויאחדו ויגבירו את השקול שלהן ויעבירוהו בהיזון חוזר לכל יחיד עד אשר תיווצר חוויה חזונית משותפת קוהרנטית.
הדוגמה הפשוטה ביותר לכך היא שכל יחיד יזהה את עצמותו עם אות אחת (כפי שבני ישראל בהר סיני הזדהו עם אותיות התורה) ויציג אות זו על החלון הפונה לחצר הפנימית של אותה קובייה ענקית. מתוך הסתייעות בשיטות שונות של היזון חוזר לשנות את האות שלהם עד שתתלכד באופן משמעותי עם תבניות האותיות שסביבה, וכל אותה מסגרת-המקדש תפעל כ"מעבד תמלילים" ענקי הכותב תורת-חיים לצבור המשתתף בחיבורה.
הבה נביא עוד דוגמה פשוטה - הבניה המאוחדת, בצורת חזון משותף, של "מקדש האש מן השמים" באמצעה של מסגרת-המקדש. ידוע כי לעתים יכולים אנשים שכישרונם בכך ל"הגשים" מתוך האוויר (או מתוך ה"פרוטופלסמה" שהוציאו מגופם) כל מיני עצמים ואפילו רוחות משוחחות. יתר על כן, מיליוני אנשים בדורנו זה הכריזו שהם ראו "צלחות מעופפות" ושאר "עצמים בלתי מזוהים" (עב"מים). אני מקבל את התיאוריה של חוקר עב"מים אחד (פאול דוורו) הטוען שאף שחוויות אלו הן אמיתיות, הן נובעות מאנרגיות של הארץ ולא ממבקרים מן השמים, אולם שאותן בועות מרוכזות של אנרגיה מן האדמה לובשות את הצורות שאנשים מצפים מהן שתלבשנה. בדורנו, הדימויים של אנשים על דברים נעלים והשפעות שמימיות הן במונחים של ספינות-חלל, ממש כמו שבעבר דימו אנשים לראות מלאכים מכונפים. העיקר הוא שאף אנשים בני ימינו, בהתעוררות מתאימה, יכולים לחזות חזונות קיבוציים. ניתן לעשות את התגשמות המקדש השמימי לנושא של חזון ותרגול רוחני לכל האנשים המקובצים במסגרת-המקדש.
שתי דוגמאות אלו נותנות היבטים אחדים של המעמד, המפגש עם האלוהות, העשוי להתרחש במסגרת המקדש העתידי. התכונה שקראתיה "קוהרנטיות" תהיה התגשמות המכלול, הקודש, האלוהי. אנו רגילים לפעול בתוך עולם המלא חיכוכים וסכסוכים שבו אנשים מפריעים איש להגשמת תקוותיו של זולתו, ואף כאשר אנשים מסכימים, הסכמות אלו הן על בסיס "המכנה המשותף הנמוך" יותר המשפיל את המיוחד בכל אחד. המקדש המוצע יהיה בבחינת הקדמה מעשית ל"עולם הבא" הנסתר כעת, היכן שהתכונות (הספירות) העליונות של חכמה ובינה תתגלינה בכל מקום. אנשים מכל העולם יעלו לרגל לירושלים, יעברו בה חוויות עמוקות עזות ויקבלו "תורה מציון". תורה אשר תדריך אותם ותורה להם כיצד לתקן את העולם, איש ממקומו.
לסכום:
הוצג כאן חזון של המקדש לעתיד לבוא ושל "מסגרת המקדש" שתסייע למקדש של מעלה להופיע על פני אדמות. התבנית המוצעת מתאימה לחזונות העתיד של היהדות, הנצרות והאסלאם, ובנייתה אינה מחייבת קונפליקט עם ההסדרים המוסלמים הקיימים. בתוך מסגרת זו יוכלו אלפי אנשים לקיים את הקרבנות אשר יאפשרו להם לעלות לעולה, לעבור מעבר למגבלות הנוכחיות שלהם, לקחת חלק בשלום מן השמים ולהבאת שלום עלי אדמות.