משחקי הגביע הקדוש - מטרויש ועד לירושלים

מאמר זה הוא עדכון למאמר שהתפרסם בירחון "חיים אחרים" בשנת 1998 והיה מכוון לתכניות חגיגות המיליניאום באגן ים המלח (תכנית שלא יצאה לפועל). כעת הוא מכוון לתוכנית של קיבוץ המוני משתתפים במשחק אינטרנט אינטראקטיבי, שכולו ניסיונות אביריים, סביב שולחנות עגולים - וירטואלים וממשיים. ההרפתקה סביב הגביע הקדוש והאבירים המחפשים אותו היא רק פרק אחד מהמאמר להלן העוסק בהבהרת המיתוס של אבירי השולחן העגול וחיפושיהם אחרי הגראל הקדוש.

מה המשותף בין משחקי הגביע העולמי לבין תורותיו המשיחיות של הרבי (המנוח) מלובביץ? לשניהם יש מקום-מקור משותף - העיר טרואה (Troyes).

העיר טרואה, או בגרסא היהודית: טרויש, אשר בחבל שמפאן בצפון צרפת, הפכה במאות האחת-עשרה והשתים-עשרה למוקד הבניה המחודשת של תרבות אירופה - היהודית והנוצרית כאחת. לאחר חורבן ודלדול כלכלי נורא - שנגרם בעקבות מסעי הצלב, לאחר הפוגרומים שנעשו ביהודים והמפלות שנחלו נושאי הצלב - נולדו שם מושגים חדשים. אני עומד לטעון שהיצירה התרבותית ההיא - בת השמונה מאות - עדיין יכולה לשרת אותנו, במאה ה-21.        

טרויש הייתה עיר הולדתו ומקום בית מדרשו של רש"י, רבי שלמה יצחקי, הפרשן הידוע ביותר -והמקובל ביותר - בין פרשני התורה והתלמוד. הוא בנה את התשתית לאורח החיים היהודי למאות השנים אחריו, על בסיס תורה עתיקה.  פירוש רש"י הפך כל כך מזוהה עם התורה,  שכאשר חיפש האדמו"ר האחרון מלובביץ עניין להתגדר בו מול קודמיו, בחר בפירוש רש"י לתורה. מפיו נכתבו מאות מאמרים, בהם הציג את רש"י כמקור ממנו נובעת תורת חב"ד, על ציפיותיה המשיחיות.

גם המשורר כרטיאן (או כריסטיאן, או "המשיחי") נולד וגדל בטרואה של ימי רש"י. הוא אפילו קרוי על שם העיר - כרטיאן מטרואה. כרטיאן הוא שהפיץ את ספרות הגראל הקדוש - שלימים נקרא "הגביע הקדוש" - והביאה למוקד היצירה האירופית.

כריסטיאן מטרואה נטל אפוסים פגניים-קלטיים, ויצר בתבניתם - אם יורשה לי לשאול ביטוי מודרני - את "משחקי הגביע" האירופי בפואטיקה. כי מיד לאחר פרסום האפוסים שלו - חמישה במספר - שהחשוב בהם היה "פרסיוואל, או סיפור הגראל", החלו להופיע סיפורי הגראל בכל רחבי אירופה. בכל אירופה נענו המשוררים לאתגר, ותוך כמה עשורים חוברו כתריסר אפוסים פואטיים חשובים על תריסר אבירי השולחן העגול. המוטיב החוזר בכל הסיפורים הוא על תריסר אבירים, איש מהם איננו חשוב מחבריו, באשר הם מסבים לשולחן עגול. כולם  גיבוריו של המלך-הדיג החולה, שארצו הפכה לשממה, וכולם יוצאים למסע הרפתקאות בחיפוש אחר האובייקט המקודש, שהוא קרן וכלי קיבול לשפע הבלתי מוגבל, או כלי החיוּת.

כרטיאן הביא את סיפורו של הגראל הפגני, אבל הסאגה עוד הייתה צריכה לעבור תהליך של התנצרות, כדי להיקלט באירופה של הזמן ההוא. את הפן הנוצרי סיפק לה נציג אחר של טרואה.

טרואה הייתה גם העיר בה פעל הקדוש ברנרד מקלירוו, ובה כינס מועצת כנסייה שאישרה את הקמת מסדר אבירי המקדש - הטמפלרים. ברנרד מקלרוו היה מייסד המסדר הסיסטרסיאני, שחבריו הנזירים הועסקו באיחוד מיתוס הגראל הקדוש עם הסיפור הנוצרי על גביעו של ישו.

הגראל המסתורי מן האגדה הפגנית, הפך לגביע שבו נאסף דמו של ישו הצלוב, שטפטף מפגיעת כידונו של הסנטוריון הרומאי לונגינוס,  ואליו - על פי המסורת - אסף  יוסף מארימתיאה את דמו הניגר של ישו הצלוב.  בדרך לא דרך, הצליחו לזהות אותו גם עם הגביע בו השתמש ישו בסעודה האחרונה.

לחיבור בין יוסף מארימתיאה לבין הגביע הקדוש, אחראי משורר אחר בן הימים ההם - רוברט דה בורון, והוא שהעביר - לראשונה - את זירת האירוע לבריטניה. מכאן ואילך יהיו רוב סיפורי הגראל קשורים עם בריטניה, ועם חצרו של המלך ארתור האגדי.

מעשיה שהיתה כך היתה: יוסף מארימתיאה (כלומר יוסף הרמתי) - הוא האיש שבמערה באחוזתו נקבר ישו - הבריח את בני משפחת המושיע, כמו גם את הגביע, לגלסטונבורי שבאנגליה, שם יסד את הכנסייה הנוצרית הראשונה באירופה - וכנראה גם את מסדר האבירי הנסתר של שומרי הגביע הקדוש.

ברומאנסת גראל נוצרית אחרת, "Le Queste de San Graal", מופיעה אגדה מוזרה על עץ החיים ממנה מסתבר כי הגראל קשור לאו דווקא בישו, אלא בשלמה המלך, וממנו - היישר אל חצרו של המלך ארתור - אל האביר-הבתול גאלאהד: לשלמה המלך נודע כי עוד אלפיים שנה יוולד מזרעו גיבור מושלם. שלמה ביקש להשאיר לצאצא זה שלו מתנה ראויה. הוא בנה ספינה, והניח בה חרב פלאים ומיטה מקרשי עץ החיים. הספינה שוטטה בימים עד שהאביר גאלאהד מצא אותה, אותו אביר יחיד שזכה להתבונן בפירוט במחזות הפלאים הנובעים מהגראל המעופף, וכתוצאה מכך עלה השמיימה. אגדה זו מצליחה - אם כן - לקשור את אביר הגראל הבריטי ישירות עם בית דוד.

ההצלחה הנוצרית הייתה גדולה כל כך, והקשר גביע קדוש = נצרות הפך חזק כל כך, שכאשר לימים חיבר הניאו-פגני ריכרד וואגנר את האופרה "פרסיוואל" על מסדר שומרי הגביע הקדוש, הוא הואשם על ידי הפילוסוף ניטשה בבגידה במסע הצלב האנטי-נוצרי לו הטיף הפילוסוף ואשר וואגנר חבר לו ב"טבעת הניבלונגים".

איש איננו יודע למעשה מה מקור המילה גראל. בספרם "הדם הקדוש והגביע הקדוש", מציעים המחברים (לינקולן, בייג'נט וליי) אפשרות, שהמונח San Gral היא שיבוש של צמד המלים הספרדיות Sang Real, כלומר "הדם המלכותי" - וטוענים כי הכוונה לרחמה של מרים המגדלית, אשר נשאה את בנו של ישו. ואכן יש בגראל הקדוש מוטיב נקבי ברור, והמחפשים אחריו מחפשים אחרי הזיווג בין זכרי לנקבי, לא פחות מאשר אחרי הזיווג בין הארצי לשמימי. לנו, דוברי העברית, קשה להתעלם מהקרבה בין המילים גראל וגורל.

וולפרם פון אשנבך, משורר גרמני שפעל כחמישים שנה אחרי  כרטיאן מטרואה סבר ביצירתו - גם היא כמו האופרה מן המאה ה19- נקראה "פארסיוול" - שהגראל הוא אבן יקרה שירדה מן השמיים.  אבל רוב הספרות והשירה של ימי הביניים - בעקבות ההקשר הנוצרי - ראה בו כלי קיבול, כנראה גביע, כנראה הגביע ממנו שתה ישו את היין בסעודה האחרונה, ועליו אמר לתלמידיו: "שתו ממנו כולכם, זהו דמי.." (מתי כ"ו).

פון אשנבך לקח את החומר של כריסטיאן מטרואה ואת החומר הכנסייתי, הכניסם לעיבוד אלכימי, והוסיף עומק פסיכולוגי-רוחני לסיפור. בפתח הרומנסה שלו נכנס פון אשנבך לעימות עם כרטיאן וערער על מקורותיו. את מקור סיפורו שלו עצמו ייחס ליהודי שחי אלף שנה לפני הולדת ישו, שמסרו למורים מוסלמים, והם העבירוהו לאנשי פרובאנס בדרום צרפת, ומאביר מאבירי פרובאנס - קיוט שמו - שמעו המחבר.  הסיפור הוא סיפור התפתחותו של האביר התמים פרסיוואל. אביו היה אביר ונהרג, ואמו ודודו עושים הכל כדי שלא ייחשף לאבירות. אבל החיים מקרים לו אבירים, וברגע שהוא מוצא אותם - הוא בורח ומחפש דרך למצוא לו שריון ולהצטרף אליהם. סופו שהוא הורג במקרה את רוצח אביו,  ועוטה את שיריונו האדום. מכאן ואילך מתחילה שליחותו, אליה מדריך אותו דייג שפגש. הוא נשלח לחצר המלך, שהוא בעצם אותו דייג עצמו, שם עליו לשאול את השאלות הנכונות, שתבאנה רפואה למלך ולממלכה. אבל הוא חונך לא לשאול שאלות. לכן הארמון נעלם על יושביו, ועל פרסיוואל לצאת שוב לדרך החיפושים.

וולפרם - בעצמו חבר מסדר הטמפלרים, שביקר במבצריהם שבארץ הקודש - מצא לנכון לייחס את מקור סיפורו לפרובאנס. פרובאנס הייתה ארצם של הטמפלרים ומקום הופעתה של הקבלה היהודית. שם הסתובבו גם המשוררים הטרובאדורים, מספרי הסיפורים, ולימדו את העם לנחש בקלפי הטארוט. (קלפי הטארוט הם המקור למשחקי הקלפים המוכרים לנו כיום, לאחר שצונזרו על ידי הכנסייה. הסדרות הגבוהות - שנעלמו כליל מקלפי המשחק - כללו במקור 22 קלפים, שלא מעטים במאה האחרונה ייחסו ל-22 האותיות העבריות, ואילו הסדרות הנמוכות, שזכר להן נותר בקלפים המודרניים, כללו סדרה של גביעים, לצד סדרות נוספות, של חרבות, שרביטים ומטבעות.)

לא רק וואגנר הביא את הגביע הקדוש  עד לפתחנו. אביר השירה המודרנית, המשורר ט.ס. אליוט חיבר בשנות העשרים את אחד השירים החשובים ביותר של המאה העשרים - "ארץ הישימון". היצירה היא  פרפרזה לאפוס האבירים בזמננו, המחפשים את הגביע האבוד ובעצם - את עצמם. בהערותיו לשיר מציין אליוט כי קיבל השראה מספרה של ג'ני ווסטון "מפולחן לרומנסה", אשר חשף את הרבדים הפגניים - פולחני איזיס ואוזיריס האשרה והתמוז - במיתוס הגביע הקדוש, שנחשב מכבר כחומר נוצרי קלסי. (מיס ווסטון גם הציעה שבשהותם במזרח קלטו הטמפלרים את הטכסים העתיקים של חניכה בטכס מסתורין של מוות ותחיה מחדש).

גם כיום נכתבים בעולם מידי שנה מאות ספרים על החיפוש אחרי הגביע הקדוש, שהפך סמל לחיפוש אחר מה שחסר, אולי, בתרבות המערבית של זמננו. אתרי האינטרנט השונים מכילים (עוד בשנת 1998) יותר ממליון וחצי (!) מאמרים ומראי מקום שעניינם הגביע הקדוש. מחפשי הגביע הקדוש משוטטים בכל רחבי אירופה - בעיקר בדרום ספרד ובפירנאים - וחלקם ממשיך לישראל. בחור אנגלי צעיר שפגשתי לאחרונה בארץ, הקדיש יותר מעשור מחייו לחיפושי הגביע. היום הוא מאמין - כך הסביר לי - שהגרייל אינו אלא הדימוי של האדמה החיה והשלמה שיש לכל אחד מאתנו.

מה נוכל איפא אנו לחדש בעניין? ובכן, מקומנו בארץ ישראל ואחיזתנו הטבעית בתורה ובשפה העברית  נותנים לנו  זוויות התבוננות חשובות, שחסרו לרבים וטובים ממחפשי הגביע הקדוש. לתפיסתי, יכול ייסוד מחודש של אבירי השולחן העגול - כאן ועכשיו - יכול להביא שלום וברכה רבה לארץ.

לראשונה נזכר המונח העברי גביע בספר בראשית, בסיפור על יוסף ואחיו. לא סתם גביע - אלא גביע קסום, בעזרתו מנחש יוסף את עתידות אחיו, שאינם מזהים אותו.

יוסף מושיב את אחיו, הבאים לשבור שבר במצרים - "הבכור כבכרתו והצעיר כצערתו" - בעיגול של עשרה. העיגול חסר - כיוון שיוסף עצמו ואחיו הצעיר בנימין יושבים בנפרד. מקומו של בנימין הוא מקום טעון במיוחד: בשלחן תריסר האבירים האגדי, העגול, היה מקום אחד, שנועד רק לבעל השליחות - לזה המסוגל למצוא את הגביע, ולאדם הבלתי מתאים יביא צרות. זהו - על פי המסורה הנוצרית - מקומו של יהודה איש קריות. יהודה איש קריות הוא המיועד - שלא בטובתו - לבגוד בישו. בנימין הוא המיועד - שלא בטובתו - לבגוד ביוסף. בכליו יימצא - לאחר שיעזבו האחים את ארץ מצרים - האוצר. לא סתם אוצר - גביע המנחשים של יוסף. ישו ידע את בגידתו של יהודה בטרם ידעה יהודה. יוסף תכנן את "בגידתו" של בנימין בטרם ידעה בנימין. הגביע שהושתל בכליו - הפך אותו בעל כורחו לאביר נושא הגביע, השיב אותו ואת אחיו מצרימה אל אחיהם, הביא להתגלותו המחודשת של יוסף לאחיו, ולצירוף מחודש של ברית תריסר האחים-השבטים של בני ישראל.

בפגישתו הראשונה עם האחים מאשים יוסף את אחיו בריגול, והם עומדים ללמד זכות על עצמם בדרך מפליאה. הם אינם מביאים הוכחות של עבר נקי, לא מעידים עדים על ניקיון כפיהם, אלא טוענים: "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען והנה הקטן את אבינו היום והאחד איננו" (בראשית, מ"ב 11). כלומר: בעצם איננו עשרה, אלא חלק מתריסר. כיהודים היה עלינו לחשוב שדווקא עשרה אנשים - מניין - הוא מספר אידיאלי ומשכנע. אבל יוסף איננו יהודי, כמובן. להפך: הוא אבי הממלכה הישראלית שתעמוד במהלך ההיסטוריה מול יהודה.

אבל האחים אינם יודעים ששליט מצרי זה שפגשו הוא אחיהם האובד, וודאי שאינם יודעים - באשר אינם בעלי גביע מנחשים - מה צופן להם העתיד.

הסופר וחוקר המסתורין האנגלי ג'ון מישל ייחד מקום בשלושה מספריו לחשיבות המספר שנים עשר, ולהבדל המהותי בינו לבין העשר הנוח לכאורה לשימוש. קל לנו להשתמש בשיטה העשרונית בשל עשר אצבעותינו. יתר על כן, צורת אדם - צורת מחומש היא (שתי זרועות, שתי רגליים וראש). אבל העשר קשה לחלוקה (מורכב רק מהספרות 5 ו-2) וכמעט איננו מיוצג בטבע. התריסר, לעומתו, קל לחלוקה (מורכב מ-2, 3, 4, ו-6), ומשמש אבן בנייה טבעית. כל הגופים המשוכללים שאנו מכירים בנויים על בסיס תריסר, מחזורי הירח הם תריסר בשנה, פתית השלג הוא משושה, וכך גם כוורת הדבורים. במילים אחרות: השיטה העשרונית מבוססת על הסדר האנושי, בעוד השיטה התריסרית מבוססת על הסדר הטבעי. וזו השיטה שעליה מתבסס השולחן העגול האגדי, וזו השיטה עליו התבסס שלחן האוכל של יוסף המשביר.

אם כן, לא יוסף מארימתיאה היה מייסדו של מסדר הגביע הקדוש, אלא יוסף בן יעקב הוא שהטביע את תבניתו. וחזקה על ישוע בן יוסף, מועמד למשיחות בשלהי ימי בית שני, שחשב על גביע הקסמים של יוסף אבינו כאשר ערך את טכסיו שלו.

כאלף שנה אחר כך, אלפי קילומטרים מירושלים, נוסדו בעיר אחת שני מיני מיתוסים, הקשורים עם ירושלים: המיתוס של הגביע הקדוש, והמיתוס של אוצרות המקדש, הנשמרים בידי אבירי המקדש. במאמרי הקודם, על הטמפלרים, הדגשתי את חלקו של ברנרד מקלרוו בבניית מיתוס של מחפשי האוצרות הגנוזים של המקדש ואת התמסרותו ל"שיר השירים אשר לשלמה". הפעם אנו פוגשים בברנרד מקלרוו, המייסד את המיתוס הנוצרי של הגביע הקדוש. היש קשר בין השניים? הייתכן אפילו, שהאוצר הגנוז במקדש הוא-הוא הגראל הקדוש? או שמא זוהי רק אותה תחושה ברורה שחייב להיות משהו רחוק, בלתי מושג, הנותן טעם לחיים?

סמיכותם - במקום ובזמן - של ברנרד מקלרוו ושל רש"י איש טרויש, וניסיון שניהם ליצור תורות חדשות, שיקרבו את בני דתם למורשת בירושלים, עשויה להצביע על כיוון אבירי בן-ימינו, שעניינו חיפוש מאוחד, יצירת מסדר אבירים כולל, המבוסס על השלמה יהודית-נוצרית, על בסיס התריסר.

יש להודות: רש"י - כמו גם בני דורו הנוצרים - היה רחוק מהשלמה יהודית-נוצרית. הוא היה פטרונה של גישה יהודית מסתגרת. ספר בראשית, למשל, לא בא - על פי פירושיו - אלא לשרת את "גוש אמונים" (כשיוקם סו"ס כמעט אלף שנה אחרי ימיו) ולהוכיח לאומות את הזכות היהודית הבלעדית על ארץ ישראל: "..שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו..". אך אם נמשיך בקו שפתחנו - ונראה במונח "ישראל" מונח רחב, שיהודה איננו אלא אחד ממרכיביו - סיפור יוסף ואחיו המנוכרים ומפגשי הגביע ביניהם, יהיה בעל משמעות עצומה לימינו.

 כי בצד יהודה מופיע לא רק יוסף, אפילו לא רק האחים האחרים, אלא כל ה"ערב רב", המצטרפים החדשים, הבונים את הפסיפס השלם. לא ייתכן שבמשך מאתיים שנה במצרים יצאו משבעים נפש - ששים ריבוא גברים, לא כולל נשים וילדים שאינם יוצאי צבא. כדי לבנות אומה שלמה ובריאה, נזקקו בני ישראל לעמי הארץ.

במוקד החשיבה הציבורית והתרבותית בישראל נמצא היום הצורך בהשלמה פנימית חדשה: בין דתיים וחילונים, בין שמאל לימין, בין יוצאי ארצות האיסלאם ליוצאי ארצות הנצרות, הכל כדי לנסות ולחשק מחדש את הכלי - המתפרק בעליל - של "המדינה היהודית". אך האם את מדינת היהודים אנחנו מבקשים לבנות, או את מדינת ישראל?

הצדדים הנ"ל שרויים בהגדרות משמימות ועמדות קפואות, בעיקר סביב שאלת הזהות והתרבות היהודית. אך מייד מעבר לכך נמצאת שאלת המאבק על הארץ בין הישראלים והפלשתינים. האין הפלשתינים חלק מברית התריסר, שמקומה סביב השולחן העגול? אך במקום שלחן עגול, אנו ניצבים היום לפני זירת היאבקות. "הפעימות" של הסכם אוסלו נשמעות כצלצולי הפעמון במאבק בין מתאגרפים מותשים.

בסיפור חלום פרעה שבפרשת "מקץ" נאמר "ויקץ פרעה והנה חלום. ויהי בבוקר ותפעם רוחו...". פירוש רש"י מסביר את התפעמות רוחו של פרעה בעקבות חלומו כקשקוש פעמון המטרף את רוח המלך. צורת הפעמון וצורת הגביע אחת הן, אלא שזה פתחו פונה כלפי מטה וזה פתחו פונה כלפי מעלה. אלמלא היה פעמונו של פרעה מטרף את רוחו - לא היה קורא אליו את העבד העברי יוסף, ובני ישראל היו נותרים עשרה, שבטי נוודים ולא אומה.

בקבלה ובחסידות הפכו הכותבים את שם פרעה - וכינו אותו העורף. רוצה לומר: המנוכר, המפנה עורף. ראו איך היינו אנו לפרעה, איך אנו מפנים עורף זה לזה. האם נשכיל לשמוע את הפעמון? כל פעימה ופעימה בתהליך הכל כך כאוב הזה - לשני הצדדים הנצים שבארץ ישראל השלמה - הוא כדי לקרוא לנו להתעורר ולהיזכר מי אנו במקור - אנשים אחים אנחנו, שותפים לברית התריסר.  

אם נרצה אין זו אגדה. אנחנו - יהודים נוצרים ומושלמים, דתיים וחילוניים, יוצאי המערב והמזרח, הדרום והצפון כבני הארץ, יכולים להצטרף למשחקי הגביע חדשים. בטלוויזיה, באינטרנט ובסדנאות פנים-אל-פנים, בהם ישבו סביב השולחן העגול אבירי תריסר השקפות ודעות השונות מכל רחבי "ארץ ישראל השלמה". בהבדל משעשועי ה"פופוליטיקה" שבהם המטרה היא לבטל את דברי הזולת, יהיו אלו משחקים של חיפוש התובנות המשלימות על בסיס ההכרה בשונות ובלגיטימיות של העמדות האחרות. הזוכים הגביע יהיו אלו שישכילו לראות את השלם דרך נקודות ההשקפה של הזולת. הגראל המסתורי והמבוקש לאבירי ישראל החדשה הוא הגורל המשותף שלנו בארצנו זאת, ארץ המקור לכל אותן אגדות. (ואם תרצו אין זו אגדה וגו').