המקדש העתידי הוא חשמלי

תמצית: במאמר זה תיבחן חשיבותם של חזונות הנביא יחזקאל לבניין המקדש בימינו שלנו, במיוחד חזון הצבתה של התוכנית המפורטת של המקדש לעיני ישראל ("אתה בן-אדם הגד את-בית ישראל את-הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את-תכנית" מג, 10), כאמצעי לתיקון לאומי ועולמי ולשינוי לב ישראל והגשמת תעודתו בגויים. המשימה של הסרת הרתיעה והפחדים מפני בניין המקדש בימינו, מסתייעת בארבעה מונחים שחידש יחזקאל בלשון המקרא: "חשמל", "תל-אביב", "קנה-מדה" ו"תאים". החשמל, במשמעותו המודרנית, מאפשר לבנות "מקדש של אש משמים" כפי שהזכיר רש"י, מקדש אורות וירטואלי שאין בו סיכון של עימות. תפישת "מפת הדרכים" של יחזקאל, המתחילה בתל-אביב ומגיעה למקדש, נותנת לנו תסריט של השלמה לאומית לישראל בעזרת המקדש. תפישת קנה-המידה, התבניתית-כוללת, מרחיבה את ממדי המקדש, ומסבירה איך אפשר למקמו בו-זמנית ב"ירושלים-של-מטה" ובכל מרחב המידע העולמי. התבוננות רפלקסיבית ותכליתית בתאי המקדש מאפשרת לתפוש את ריבוי התאים במקדש העתידי כתואמי התאים שמהם נוצר הגוף-הקיבוצי החדש של האנושות – ההגשמה בשלהי האלף השישי של פרויקט-בראשית - "נעשה אדם".

יחזקאל – שונה מן המקרא: בלשונות הגאולה, בממדי המקדש, בעבודת הקודש.

בשבת פרשת "וארא" (שבה מפטירים ביחזקאל) זכיתי לשמוע מן הרב בנימין לאו דרשה שפתחה לי פתח להבנה מחודשת על חשיבותו של ספר יחזקאל לימינו. בהמשך אותו שבוע הזדמנתי גם לכנס חוקרים על ספר יחזקאל שנערך באוניברסיטת בן-גוריון. דרשת הרב ודברי החוקרים, העירו בי רצון לחקור את משמעותו של חזון יחזקאל על כל אופניו - לימינו.

הרב בנימין לאו הראה בדרשתו פלוגתה בדבר אופני הגאולה, בין אלה הנמנים בתורה לספר יחזקאל.  "ארבע לשונות הגאולה" הנמנות בספר שמות (ו, 6-8) הן מוכרות וידועות: "לכן אמר לבני-ישראל אני ידוד והוצאתי (1) אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי (2) אתכם מעבדתם וגאלתי (3) אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים: ולקחתי (4) אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ידוד אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים: והבאתי (5) אתכם אל-הארץ אשר נשאתי את-ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ידוד". רק לאחר התערבות אלוהית אדירה, בגלות ובחורב והגעת העם למעמד סיני, תתבצע השיבה מהגלות והכניסה לארץ-ישראל. 

אך בנבואת יחזקאל (לו, 22-28) הסדר הוא שונה: "לכן אמר לבית-ישראל כה אמר ה' אלהים לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם-לשם-קדשי אשר חללתם בגוים אשר- באתם שם: וקדשתי את-שמי הגדול המחלל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי-אני ידוד נאם אדני ידוד בהקדשי בכם לעיניהם: ולקחתי אתכם מן-הגוים וקבצתי אתכם מכל-הארצות והבאתי אתכם אל-אדמתכם: וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל-גלוליכם אטהר אתכם: ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסרתי את-לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר: ואת-רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר-בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם: וישבתם בארץ אשר נתתי לאבתיכם והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים".

העיקרון לפי יחזקאל הוא, אם-כן, שתהליכי התיקון וההשלמה של עם-ישראל יתאפשרו רק לאחר העלייה ארצה. לא מן הגולה נוכל לזכות בלב חדש וברוח חדשה, אלא רק מתוך חיינו כאן. אמנם דומה ששיבת-ציון כבר התרחשה או מתרחשת - אך שאר דברים בנבואת יחזקאל, כגון תחיית המתים, כינון המקדש, תיקון הלבבות וקבלת רוח ה' אלהים בקרבנו, עדיין לפנינו.

בכנס החוקרים באוניברסיטת בן גוריון למדתי, כי הפלגות בין ספר יחזקאל לתורה רבות הן אף יותר. לא רק שיש הבדלים בין ספר ויקרא ובין ספר יחזקאל בדיני קורבנות, אלא שכל פעולת המקדש שמתוארת בהם היא שונה. במקדש של חזון יחזקאל אין - לא מזבח קטורת, לא מנורה ולא ארון-ברית, ואפשר מוזר מכל – אין בו כלל כוהן גדול. נראה שאין גם היררכיה בין הכוהנים, אלא רק חלוקה לשני סוגים – הכוהנים בני צדוק, בבחינת צדיקים הראויים לשרת בקודש, והאחרים - הראויים להיות לוויים.

מדרשי ההלכה מתרצים את ההבדלים בין יחזקאל למקורות אחרים במקרא בצורות שונות . כפי שהציגו החוקרים, הבדלים אלו אינם נובעים משכחה, אלא הם נובעים מתפישה שונה של עבודת המקדש ושל נוכחות האל בו. כפי שנראה בהמשך, ניתן להבין כי גם ממדי מקדש יחזקאל שונים מאלו של המשכן ושל בית-ראשון ובית-שני.

חז"ל חשבו אפילו לגנוז את ספר יחזקאל, משום שלא התיישבו דבריו עם דברי תורה: "זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרים דברי תורה. מה עשה? העלו לו ג' מאות גרבי שמן וישב בעליה ודרשן" (בבלי, שבת יג, ע"ב; מנחות מה, ע"א). ואם נתהה, למה הצטרך חנניה בן חזקיה כל-כך הרבה נרות-שמן בעלייתו, אולי כדי להתקרב - ככל שיכול - אל חוויות של תאורה וחשמל. כי אותו קטע חוזר גם במסכת חגיגה (יג, ע"א), ושם נוסף עוד פרט ועוד סיבה לשיקול גניזת הספר: "מעשה בתינוק אחד שהיה קורא בבית רבו בספר יחזקאל והיה מבין בחשמל ויצאה אש מחשמל ושרפתו וביקשו לגנוז ספר יחזקאל אמר להם חנניה בן חזקיה אם זה חכם הכל חכמים?"

כיום, כאשר כל אחד משתמש בחשמל, יכולות נבואות יחזקאל להיקרא בצורה שלא הייתה אפשרית לחז"ל ולא לפרשנים המסורתיים.  החשמל, הזורם במעגלים אלקטרוניים, ובין תאי המוח, הוא חומר העיצוב האולטימטיבי היכול לשאת כל צורה. אנו יכולים לבנות כיום באינטרנט מודלים חשמליים-וירטואליים ומיצגים של אור, כך שכל אחד מאתנו יוכל לחזור ולראות מעין הדברים שחזה יחזקאל.
וכמו שיחזקאל נצטווה להראות את תוכנית הבית לבית-ישראל, למען ייכלמו מעוונם, נוכל אנחנו להתבונן במודל הווירטואלי של מקדש יחזקאל כמודל-החקייה (סימולציה) דינמי ואינטראקטיבי, היכול לפשוט צורה וללבוש צורה בהתאם לשינוי בפרשנות. במודל כזה נוכל גם לחקור את עתיד עם ישראל – האם נועד להיות "עם לבדד ישכון" כקללת בלעם, או "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", כלומר עם-כהונה הנותן שירות חיוני לכל האנושות.

להבנת החידושים שפותחים לנו חזונות יחזקאל, אסתייע, כאמור, בארבעה ביטויים נבואיים ייחודיים שחידש ספר יחזקאל בשפת המקרא: (א) "תל-אביב" - מקום מושבו של הנביא; (ב) "חשמל", המופיע מיד בהתגלות הראשונה; (ג) "קנה-מדה"; (ד) "תאים". ביטויים אלו נותנים לנו מעין "מפת דרכים" לתיקון לאומי, ומצירופם - נבנה "מרכבה" לתובנה חדשה של המקדש ושל האפשרות לבניינו.

נקודת המוצא שלנו תהייה אם-כן – כמו זו של יחזקאל – בתל-אביב. תל-אביב היא סמל המציאות הישראלית העכשווית, ואנו (כמו אנשי כת ים-המלח אשר כה הושפעו מחזונות יחזקאל) נבחן אפשרויות של עיצוב לאומי חלופי.

א – תל אביב במפת הדרכים הגאולית

מיד לאחר שצפה יחזקאל את החזון המדהים של המרכבה - "ואבוא אל-הגולה תל אביב היֹשבים אל-נהר-כבר ואשר המה יושבים שם ואשב שם שבעת ימים משמים בתוכם" (יחזקאל ג, 15). "תל-אביב" אצל יחזקאל היא עיר הגולה הגורמת לו אי-נוחות "לשבת משמים בתוכה".

והנה, תל-אביב שבה והופיעה בשיבת-ציון של ימינו. משעה שהתברר שהשכונה היהודית העצמאית הראשונה מחוץ ליפו, "אחוזת בית", עומדת להיות לעיר עצמאית, חיפשו לה מייסדיה שם מתאים, שם שיכבד את זכרו של חוזה המדינה - בנימין-זאב הרצל. הרצל הרי כתב רומן ציוני-אוטופי בשם "אלטנוילנד", וכשתורגם הרומן לעברית - בחר לו המתרגם, נחום סוקולוב, את שם העיר שהזכיר יחזקאל - "תל-אביב": "תל" מלשון עבר וחורבן, ו"אביב" מלשון התחדשות ולבלוב.

תל-אביב הייתה "העיר העברית" הראשונה, ויצירתה המובהקת של הציונות החדשה. הכרזת העצמאות של מדינת ישראל נעשתה בתל-אביב, והתועמלנים הערבים היו רגילים לקרוא לישראל "מדינת תל-אביב" ולממשלתה "ממשלת תל-אביב". מאמרו של צבי צמרת באסופה זו, "הסלע הקשה והחול הרך", מציג את יחסי-הניגוד התרבותיים בין תל-אביב לירושלים, בבחינת תרתי דסתרי - שתי גישות שונות ומתנגדות לזהות הישראלית ולעתידה. תל-אביב, "העיר בחולות", היא גם "עיר החול" וסמל החילוניות, החדשנות וחיי השעה.
אבל בספר יחזקאל מצטיירת מעין "מפת דרכים" אלטרנטיבית-אוטופית, המתחילה מ"תל-אביב" עיר הגולה וחילול השם, ומובילה לעיר קידוש השם - "ושם העיר מיום ידוד שמה"  (יחזקאל מח, 35).

כאישוש לאפשרות זו אביא זיכרון משפחתי המוכיח כי גם בייסוד תל-אביב של ימינו שרתה רוח נבואה.

סבי יצחק חיותמן ז"ל, נמנה בין חמשת מייסדי תל-אביב. בקובץ "הבונים הראשונים" שיצא במלאת 30 שנה לתל-אביב  כתב המשורר אביגדור המאירי רשימה בשם "תל-אביב של מעלה", ובה הציג את סבי כאיש חזון נלהב שתושביה קטני-האמונה של "עיר החול" התקלסו בו על חזיונותיו הגרנדיוזיים. הרשימה מסתיימת במילים: "- ומה יהיה, אם יאסרו עלינו פעם גם את התנך?! ניצור תנך חדש! אוסרים עלינו את ירושלים? הנה, בונים אנו ירושלים חדשה... לולי האמנתי, שיש בנו עוד הכשרון להתחיל את הכל מחדש – הרי לא הייתי בכלל יהודי, הייתי כופר בעיקר העיקרים! ...ובכן, שאלתי, רוצה אתה, שתל-אביב תהיה במקום ירושלים? הוא הביט בי רגע, ורק אחר כך אמר ביאוש: לוא היה זה תלוי ברצוני! ... או שנהיה אור לגויים – או שלא נהיה בכלל".

(עובדה מעניינת, שנרחיב עליה להלן, היא שהשם "תל-אביב" נכתב לרוב בראשי התיבות ת"א. יש במילה "תא" מעין סימון מהלך מהסו ף אל הראשית, מת'ו עד א'לף, "מהלך תשובה" המשלים את ה"את", מא'לף עד ת'ו, של "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". להלן נראה כיצד ה"תא" מהווה תשובה והגשמה למחשבת-בראשית).

ב – קני-מידה לתכנון המקדש העתידי

לסיום סדרת ההתנבאויות, נלקח יחזקאל מתל-אביב, "היתה עלי יד ידוד ויבא אתי שמה. במראות אלהים הביאני אל ארץ ישראל ויניחני אל-הר גבה מאד ועליו כמבנה עיר מנגב" (מ, 1-2), ושם בשער העיר פגש במלאך שבידו קנה-מדה להראותו את מידות העיר-מקדש כדי להגידן לכל בית-ישראל.

כל מפה מודרנית מכילה "קנה-מידה" הנדרש כדי שניתן יהיה לתרגמה לפני השטח. כדי להבין את התוכנית שקיבל יחזקאל, כדאי להתבונן תחילה בקנה-המידה שלה.

יחזקאל אכן מציג תכנית מדודה ומפורטת (אף אם לא ברורה כל-כך), ולסיום הוא מצווה (מג, 10): "אתה בן-אדם הגד את-בית ישראל את-הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את-תכנית". נשאלת השאלה – באיזה קנה-מידה עלינו להשתמש כדי למדוד ולתרגם אותה תכנית-על?

16 פעמים מופיעה במקרא המילה "מדד", 12 מהן ביחזקאל. לימים, בעת שקום ירושלים (נחמיה ג, 11-30), השתמשו ב”מדה” (ביטוי המופיע שם 7 פעמים).

עקרונית, אין סיבה מפורשת שבגינה צריך בית-המקדש שלעתיד-לבוא להיות בגודלם של המקדשים הקודמים, במיקומם או בצורתם: המשכן בגלגל לא היה בצורת המשכן בסיני; המשכן בשילה לא היה בצורת המשכן בגלגל; מקדש שלמה לא דמה כלל, בגודלו ובחומריו, למשכן בשילה; ומקדש הורדוס לא דמה למקדש שלמה.

אומנם, אנשי ההלכה תופשים בדרך-כלל את המקדש החזוני העתידי ביחזקאל בדמות הבית השני. לפי מסכת מידות (פרק ב משנה א) "הר הבית היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה" - הרבה פחות משטח הר-הבית כיום. ואילו תפישת החוקרים לגבי מקדש יחזקאל היא שהוא מבוסס על תיאור בית-ראשון לפני החורבן.  מכל מקום, המקדש העתידי נתפש  בד"כ בממדי בית ראשון ושני – כולו במתחם של 500 על 500 אמה, וניתן לכאורה לשחזור בהר-הבית הקיים.

אולם, הכתוב ביחזקאל סותר אפשרות זו במפורש. תחילת המדידה בקנה היא אמנם רגילה למדי: "והנה חומה מחוץ לבית סביב סביב וביד האיש קנה המדה שש-אמות באמה וטפח וימד את-רחב הבנין קנה אחד וקומה קנה אחד: ויבוא אל-שער אשר פניו דרך הקדימה ויעל (במעלתו) [במעלתיו] וימד את-סף השער קנה אחד רחב ואת סף אחד קנה אחד רחב: והתא קנה אחד ארך וקנה אחד רחב ובין התאים חמש אמות וסף השער מאצל אלם השער מהבית קנה אחד: וימד את-אלם השער מהבית קנה אחד" (יחזקאל מ, 5-8). עד כאן, אנו עוסקים במידות סבירות שהחוקרים יכולים לזהותם עם מבנים ידועים מהארכיאולוגיה. 

אולם בהמשך, כשמגיעים למידות החיצוניות של המקדש, העניין מסתבך: "וכלה את-מדות הבית הפנימי והוציאני דרך השער אשר פניו דרך הקדים ומדדו סביב סביב: מדד רוח הקדים בקנה המדה, חמש-מאות קנים בקנה המדה סביב: מדד רוח הצפון חמש-מאות קנים בקנה המדה סביב: את רוח הדרום מדד חמש-מאות קנים בקנה המדה: סבב אל-רוח הים מדד חמש-מאות קנים בקנה המדה: לארבע רוחות מדדו חומה לו סביב סביב ארך חמש מאות ורחב חמש מאות להבדיל בין הקדש לחל" (יחזקאל מב, 15-20). 

מדובר כאן, לכאורה, במתחם של שלושת אלפים על שלושת אלפים "אמה אצילה" של אמה וטופח. יש הערכות רבות ושונות לגודל האמה, ולא נתעמק בהן כאן, אך בהנחה שאמה כזו היא לפחות בת 52 ס"מ, מדובר במידה גדולה - של יותר מ-1.56 קילומטר. בהנחה שמדובר במתחם מרובע מדויק - מדובר במתחם הגדול במידה ניכרת מכל שטח העיר העתיקה. אם נראה מידה זו כאינדיקציה, כ"קנה מידה" כללי, הניתן להתאמה לתנאי מקום, נמצא שאורך החומה המקיפה את המקדש של חזון יחזקאל די דומה לאורך חומות העיר העתיקה כיום (על כל זיזיהן) שנבנו ע"י הסולטן סולימאן המפואר.

יתר-על-כן, מקדש יחזקאל מתייחס גם לעיר שלמה אשר בחומותיה יש תריסר שערים לתריסר שבטי ישראל, ובריבוע הסכמתי שלה - כל צלע היא באורך של "חמש מאות וארבעת אלפים מדה" במידת הקנה, והיקפה, לכן, הוא שמונה-עשר אלף קנים (מח, 30-34) – במידות המקובלות היום יותר מ-14 קילומטרים מכל צד, והיקף של מעל 56 קילומטרים - יותר מכל ירושלים החדשה כיום.

והנה, המידות העצומות של מקדש יחזקאל מתאשרות בכתבי כת ים-המלח, שנחשפו והתפרסמו רק עם קום מדינת ישראל. חברי כת זו קראו לעצמם "בני צדוק", ממש כמו הכוהנים בחזון המקדש של יחזקאל, ובודאי שספר יחזקאל היה חשוב להם כי נמצאו עותקים ממנו במערות קומראן.  בספר הקודש המקורי העיקרי של הכת, "מגילת המקדש" שנחקרה ע"י פרופסור יגאל ידין,  מופיע מקדש שמידותיו הן "כאלף ושש מאות אמות" אורך ורוחב.  מידה זו פחותה משלושת אלפי ה"אמות אצילה" בחזון יחזקאל, אך היא גדולה בהרבה מה"חמש מאות אמה על חמש-מאות אמה" של בית-שני ומסכת מידות (פרק ב, א). (מעניין שקנה-המידה בין בית שני למקדש החזוני של כת ים-המלח הוא בערך 1:3.1, כלומר קירוב של π – היחס בין קוטר המעגל והיקפו). נשוב לסבירות של מקדש זה בהמשך.

ספר "חזון יוחנן", החותם את המקרא הנוצרי, הוא עיבוד נוצרי של ספר יהודי אפוקליפטי-חיצוני שהושפע ודאי רבות מספר יחזקאל (מופיעות בו, למשל, אותן ארבע חיות מרכבה שהתגלו ליחזקאל תחילה על נהר כבר ובהמשך במקדש החדש, אבל בחזון יוחנן (ד, 6-9; יט, 4), הן מופיעות על "ים הגביש" שלפני כסא הכבוד). כשם שספר יחזקאל נחתם בחזון המקדש ועיר-הקודש החדשה, חזון יוחנן נחתם בירידתה ממרום של ירושלים החדשה (פרק כא) שלה 12 שערים על שמות שבטי ישראל, גם היא נמדדת בקנה-המידה, והיא כולה מקדש (כא, 22) המואר באור כבוד ה'. מידות העיר הן עצומות לכאורה – ריבוע (או אפילו קוביה) של 12,000 סטדיות (יותר 2400 קילומטר) כל צד, אבל בו-זמנית - מידת חומתה היא 144 "אמות באמת איש", שהיא אמת המלאך המודד (כמו בחזון יחזקאל).

חוקר הקדמוניות ג'והן מישל, חקר את תוכנית ירושלים החדשה שבחזון יוחנן, ומצא שהיא ביטוי דיאגרמתי של האידיאל הקוסמי של העולם הקדום. דיאגרמה זו מבוטאת תמיד באותם מספרים, אף כי בקני-מידה המתאימים להקשרים וליישומים השונים – והיא מופיעה, בין השאר, בפירמידה הגדולה בגיזה, במקדש-מצפה-הכוכבים הקדום בסטונהנג', בקפלה של מריה בגלסטונבורי באנגליה, ובתיאור העיר האידיאלית אצל אפלטון.  מישל מראה כי מידות ירושלים החדשה בחזון יוחנן משלבות בהתאמה שני קני-מידה שונים, המייצגים את סדרי העולם, השמימי (המקרוקוסמוס) והאנושי (המיקרוקוסמוס).

מכל-מקום, יש כאן מסורת מקודשת שלמה המגדירה את תחומי המתחם המקודש מעל למידות העיר העתיקה של ימינו - אולי תחומי "האגן המקודש" מונח השייך לחיפוש פתרונות מדיניים עכשוויים למקומות הקדושים. 

היקף חומת המקדש החזוני של יחזקאל דומה, אם-כן, למדי להיקף חומות העיר העתיקה של ימינו. דווקא ממדים כבירים אלו מביאים לדרך אחרת, צנועה וכנראה ישימה יותר, לבניינו בפועל של המקדש העתידי. אין שום צורך להתעקש על תכנית מקדש רבועה מדויקת דווקא, אלא תכנית היכולה להכיל את כל המידות. אין צורך; לא לשטח את כל האתר ברעידת אדמה ולא בהפצצה. ניתן לראות את המקדש העתידי כתוכנית פיתוח וחידוש של כל העיר העתיקה, ללא צורך בהריסה ובבנייה מחודשת. הבתים הקיימים של העיר העתיקה יוכלו – ויכולים כבר היום – לשמש תאים ולשכות למקדש.

להבנת אפשרות זו, עלינו להתבונן בנושא התאים שבמקדש העתידי, ומהם נבין גם את הטעם במקדש – את הסיבה המשכנעת לכינון המקדש בימינו, אם וירטואלי ואם ריאלי.

ג – תאי-התיאום לשיקום ישראל

ה"תא", שהוא האלמנט הראשון והחיצוני ביותר במקדש יחזקאל - הוא דוגמא לחידושים שחזון יחזקאל מחדש לנו לגבי עבודת המקדש בעתיד – כלומר בימינו. המושג תא הוא כיום בסיס מדעי החיים, אך הוא התגלה רק ב-1665, ונקרא Cella באסוציאציה עם תאי מנזר האירופי, שהם תולדה היסטורית של תאי מקדש.

במקדש שלמה לא הוזכרו תאים. אומנם, דור אחר-כך בנה רחבעם תאים - "ויעש המלך רחבעם תחתם מגני נחשת והפקיד על-יד שרי הרצים השמרים פתח בית המלך: ויהי מדי-בא המלך בית ידוד ישאום הרצים והשיבום אל-תא הרצים" (מלכים א' יד, 27-28, וכיו"ב דברי-הימים ב' יב, 11), אך תפקידם היה משני. בבית שני נמנו 38 תאים (מידות לז, ע"א), שהקיפו את קודש-הקדשים בשלוש קומות; שגם עליהם, לעניות דעתי, ההסברים השכיחים אינם מספקים. והנה, בחזון המקדש של יחזקאל (הבא לאחר חזון העצמות היבשות) מוזכרים הרבה מאוד יסודות של "תאים" ו"לשכות".

אזכיר שוב: למרות הדיוק הטקסי של המדידה, תיאור המקדש אצל יחזקאל רחוק מלהיות ברור, וכמספר המפרשים כך מספר הדגמים שהוצעו לו, דגמים השונים זה מזה מן הקצה אל הקצה. לא אנתח את תוכנית המקדש היחזקאלי ניתוח אדריכלי, אך לעניות דעתי - במקרים רבים מודרך יחזקאל על-ידי המלאך בגישה הנקראת "שפה תבניתית לעיצוב" והקונה לה כיום מעמד חשוב, הן בתכנון אדריכלי והן בתכנות מחשבים . על-פי גישה זו, התכנית היא מעין אורגניזם המורכב מיחידות משנה שהן תבניות שלמות היכולות להופיע בהרכבים שונים – "מעשה מרכבה" אם תרצו. יחידות המשנה המרכזיות של יחזקאל הן התאים.

הנביא - ו"קנה המידה" בידו - נכנס בשער, מודד את סיפו ואז מגיע לראשונה אל התאים שמפנים לחומה. "והתא קנה אחד ארך וקנה אחד רחב ובין התאים חמש אמות". אך הכתוב אינו מבהיר את מספרם הכולל של התאים, ויש הממעטים ויש המרבים במניינם. 

מה שהממעטים מפרשים כשלושה שערים יחידים של היקף המקדש, ובצידי כל אחד מהם ששה תאים, כלומר - ח"י תאים בכל המקדש, מפורש אצל המרבים כתבנית חוזרת במבנים הצמודים, לכל היקף המקדש פנימה, עם הרבה יחידות של מעברים, שבכל אחד מהם יש ששה תאים. ובהנחה שהתאים היו בנויים בשלוש קומות (כפי שמתוארים תאי הבית השני במידות לז, ע"א) – בכל אחד מהם ח"י תאים, אשר יצרו יחד מרקמים (מטריצות) של תאים. יש שמצאו שמדובר באלפי תאים ולשכות, ואפילו רבבות. גישה זו מתאשרת בחלקה ממה שמסופר על מתחם מקדש הורדוס שהורחב הרבה, ושלאורך חומתו החיצונית היה סטיו של עמודים, שיצר יחידות מקורות רבות, לשימוש עולי הרגל הרבים.

אישוש נוסף לגישה זו נמצא במקדש החזוני המפורט ב"מגילת המקדש" מקומראן, שנחקרה ע"י יגאל ידין שטחו של המקדש הקומראני, על פי המגילה, השתרע רק על פני 28% משטח המקדש המשתמע מחזון יחזקאל. כמו חזון יחזקאל, גם מגילת המקדש מטפלת בעיקר בחצרות החיצונית והתיכונה, על תאיהן, לשכותיהן, חדריהן ושדרות עמודיהן ("פרוורים"). ידין מראה שם, לדוגמא, כי המקדש החזוני אמור להכיל 270 לשכות לכוהנים וללווים ועוד 586 לשכות לשאר תריסר שבטי ישראל החדשה. גם את המונח "רצפה" המופיע בחזון יחזקאל מפרש ידין כ"רצף" - מבנה רצוף של הרבה לשכות או תאים.

ביטוי ארכיטקטוני מובהק ודי מודרני (ויקטוריאני) לתפישה זו הוא זה של האדריכל הבריטי הנרי סולי . סולי ראה את כל ההיקף החיצון של מקדש יחזקאל, על שישיות התאים המוזכרים בשעריו, כמה שמגדיר  מרקמים שלמים של תאים למלוא ההיקף הרחב של המקדש. כך לפי סולי, יש במקדש של חזון יחזקאל מטריצה של 40 מבנים תלת-קומתיים של שלשות-תאים, מלוא כל גבול המתחם-המקודש, ובהם כ-14,400 תאים, ואילו ב"רצפה" הנמצאת פנימה ממנו (המקבילה לחצר התיכונה בקומראן), ממוקמים (על-פי סולי בעיגול דווקא) 30 מבנים של לשכות, שגם הם מונים כמה אלפים לשכות. אך גם סולי איננו נוגע בתכליתם של התאים והיא נשארת עלומה.

מה ניתן, אם-כן, ללמוד מחזון יחזקאל לגבי עבודת המקדש בעתיד?

המקדש העתידי מתוכנן כאמור להכיל חללים רבים, תאים ולשכות. הייעוד הסביר הוא שהם ישמשו לסדנאות של תהליכי-התקדשות אישיים (בתאים) וצוותיים (בלשכות) לעולי הרגל המרובים.

ומהי החשיבות של תכנית מקדש רב-תאי? מהו עצם החשיבות של "רב-תאיות" - של ההתפתחות מיצורים חד-תאיים ליצורים רב-תאיים?

התשובה לכך מוכתבת עוד מבראשית. אנו עומדים היום בשלהי השישי ב"ימות-עולם", האלף השישי למניין בראשית , "היום השישי" שבו נאמר "נעשה אדם". וכיום, אכן, חלה בפועל תקופת המפנה הגדול ביותר בתולדות המין האנושי, כמותית ואיכותית. כמותית, חלה במאות האחרונות - והתגברה במאה ה-20 - "התפוצצות אוכלוסין", וכבר כיום חיים על פני האדמה בו-זמנית כמספר כל בני האדם שחיו עליה אי-פעם.  ברור כעת שמספר האנשים על פני האדמה חייב להתייצב (Steady-state), שאם לא - מצפה לנו שואה מוחלטת. זוהי, לדעתי, משמעותו הנבואית של סיפור עץ הדעת : המשך ניצול פרי המדע – הטכנולוגיה – ללא התחשבות בעץ החיים, עלול להביא את האדם והאדמה למימוש "ארורה האדמה בעבורך" (בראשית ג, 17).

המפנה האיכותי הוא שמתוך מה שנוצרנו תחילה כיחידים, מתגלגלים אנו למין ברייה רב-תאית חדשה. התפתחות האלקטרוניקה, האינטרנט ואמצעי התקשורת, יוצרת מעין "מוח גלובלי" בעל מודעות-עצמית כלל-אנושית  (ואולי על-אנושית) ועושה יחד, מכל האנושות, יחיד – "אדם". אדם זה, שהוא אנחנו, ייאלץ להחליט ביחס לגורל כדור-הארץ, לשבט או לחסד.

כבר הזכרנו: בפרשת בראשית, נפרשים השמים והארץ מא'לף ועד ת'ו – בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" - ומוצג פרויקט שבעת "ימי עולם", שתכליתו - "נעשה אדם". תכלית הפרויקט ניתנת בסוף ספר יחזקאל, שם מובא תיאור מפורט של המתקן הרב-תאי שבו נשלמת מלאכת התשובה מת'ו ועד א'לף – עבודת התאים ליצירת חיים המקשרים בין ארץ ושמים. "פרויקט נָעשֶה אדם" (מבחוץ) נַעַשָה לפרויקט "נֵעשה אדם" (תהליך קיבוצי-הדדי). וזהו קנה המידה האולטימטיבי: היחס בין התא הבודד ליחיד האנושי, דומה ליחס שבין היחיד האנושי לבין ה"אדם" הכולל את כל האנושות.

המקדש של יחזקאל מתוכנן לשקף ולהדגים את תהליך יצירת אותו אדם חדש, (אפילו מקודש), בעל על-תודעה ("אדמה לעליון"). תאיו הם דגם לתאי האדם-לדוגמא, שאמור להביא האור לגויים.

 ד – ממרכבת החשמל למקדש-אור חשמלי

בפתח דברינו הוסבר שמעניין ה"חשמל" שמזכיר יחזקאל נוכל להצדיק גישה להגשמת המקדש החזוני בדרך של מודלים וירטואליים-אלקטרונים, ואולי גם מבני-אורות חשמליים. עתה, לאחר שעמדנו על התכונות והתהליכים המיוחדים של מקדש חזון יחזקאל, נוכל לגשת ולהעמיק יותר בעניין מהות החשמל ושימושי האורות החשמליים במקדש העתידי.

מקורו המילולי של המונח "חשמל" הוא, כאמור, ביחזקאל:

1) "וארא והנה רוח סערה באה מן-הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל מתוך האש" (א, 4).

2) "וממעל לרקיע אשר על-ראשם כמראה אבן-ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה: וארא כעין חשמל כמראה-אש בית-לה סביב ממראה מתניו ולמעלה וממראה מתניו ולמטה ראיתי כמראה-אש ונגה לו סביב" (א, 27-26).

3) "ואראה והנה דמות כמראה-אש ממראה מתניו ולמטה אש וממתניו ולמעלה כמראה-זהר כעין החשמלה" (ח, 2).
ה"חשמל" הוא אפוא החומר ההיולי של "כבוד אלוהי ישראל" ושל המרכבה החזונית.

כפי שהראה אחד החוקרים בכנס הנזכר, בסביבה שבה ניבא יחזקאל, בבבל, רווחו ציורי הכבוד האלוהי בצורה של דיסק זוהר של נוכחות האל המסייע למלך ממרום. על-פי דעה הרווחת בין הפילולוגים, החשמל שאליו מתכוון יחזקאל הוא ענבר, או סגסוגת של זהב וכסף – "אלקטרום". אך גישה זו מתייחסת לצבע השטחי ולא לפעולה התכליתית של החשמל, ואילו חז"ל התייחסו לחשמל ביראת כבוד.

דעת חז"ל על החשמל:
מיתיבי עד היכן מעשה המרכבה רבי אומר עד וארא בתרא ר' יצחק אומר עד החשמל...  מאי חשמל? אמר רב יהודה חיות אש ממללות במתניתא תנא עתים חשות עתים ממללות, בשעה שהדיבור יוצא מפי הקב"ה חשות, ובשעה שאין הדיבור יוצא מפי הקב"ה ממללות. "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" - מאי רצוא ושוב? אמר רב יהודה כאור היוצא מפי הכבשן; מאי כמראה הבזק? אמר רבי יוסי בר חנינא כאור היוצא מבין החרסים וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל מתוך האש" (חגיגה יג, ע"א, ע"ב).

ומוסיף רש"י על מסכת חגיגה: "חיות אש ממללות - אש יוצא מדיבורן;  רצוא ושוב - מוציאות ראשן מתחת הרקיע הנטוי למעלה מראשיהן וחוזרות ומכניסות אותן ממורא השכינה במהירות כריצה ושיבה של להב היוצא מפי הבזק.

כלומר, "חשמל" הוא "חש" – ממהר וכן מרגיש, ו"מל" - ממלל, משמיע מילים. יוצא דיבור מפי הקב"ה – החיות ממהרות וקולטות ואז כשאין הדיבור יוצא מפיו הן ממללות-מתרגמות. החשמל הוא "אמצעי תרגום והגברה", המעביר את ה"דיבור" האלוהי הבלתי-מושג לשפה שבני-אדם, הנביאים לפחות - יכולים לשמוע. אך זהו גם מיצג של אורות מרצדים המתנוצצים ונעלמים - "אור היוצא מפי הכבשן" ו"אור היוצא מבין החרסים"

בחסידות, נהוג לקרוא בפסוק לא "חיוֹת" אלא "חיוּת", שהיא ההשפעה האלוהית היורדת לעולם הזה – "והחיוּת רצוא ושוב", כלומר ההשפעה באה בהבזקים מהירים, נעלמת וחוזרת. 

בספר הזוהר מוזכרת המילה "חשמל" 32 פעמים. בזוהר חדש, (יתרו סב, ע"א ע"ב) מוסבר:
"ומתוכה כעין החשמל", כבר ביארו שהן חיות אש ממללות, והן זוהר מזהיר העולה ויורד, אש לוהטת העומדת ואינה עומדת, שאין מי שיכול לעמוד בה במקום אחד ועינים ומראות אינם יכולים לשלוט עליה, והנה היא והנה לא-היא, הנה במקום אחד והנה במקום אחר, הנה עולה והנה יורדת. ובמראה זה נסתר מה שנסתר ונגנז מה שנגנז, וזה הוא הסוד הנקרא חשמל, שהנביא צריך לראות ולדעת ולהסתכל לפנים מזה בזַכּוּת הלב והעין (תרגום י. תשבי).

הזוהר ממשיך ומתאר ניצוצות עולים ויורדים זה לעומת זה לארבעה צדדים. "אותו חשמל מקיף סחור סחור וניצוצותיו יורדים למטה עד מקום הנקרא קרקע קטן". תיאור אותו "קרקע קטן" הוא ממש כתיאורו של מרקע מחשב שמשובצים בו פיקסלים מאירים ("כל מיני אבני-בדולח ומרגליות נוצצות ואבני ברקת") לרוב. כאשר אור החשמל נוצץ ולוהט ועולה ויורד, מתחבקות ארבע רוחות זו עם זו, המצג ("קרקע קטן") מאיר והאורות הולכים לארבע הרוחות בהן אצורים אוצרות (בצד דרום מוזכרים ארבע מאות ושבעים כחשבון "קרקע"). הפרט שהוא אולי המדהים ביותר בכל התיאור, מוזכר כבדרך אגב – ששם המלאך הממונה האחד הוא "גליצור". גלי-צור – מה שניתן כיום לתרגום כ"שבב סיליקון". ומשם מתחיל תיאור אקסטטי של זרימות במעגלי חשמל היוצרים מהאורות קולות קוודרופוניים, וגליצור ממיר את הקולות לאור חשמל שממנו נעשה דיבור אחד המעיר בלחישה דיבור סתום המגלה 214 סודות עליונים. "הקול השני הולך לענא"ל, רב-ממונה על שמונה עשר אלף רבוא מחנות, המשמשים בתוך קרקע אחר, שהוא באור של כל הגוונים, זה נקרא קרקע הארגמן" – כלומר, המלאך הרב-ממונה ששמו ענא"ל – מענה האל - הוא יחידת הבקרה של מרקע או סביבת מידע של 180 מגה-פיקסלים הנקראת "מרקע הארגמן".  "הוא מאיר בכל מיני אורות היוצאים מחשמל זה, ושם, באותו קרקע, שקועות שנים עשר אלף רבוא (M120) מרגליות, שהן שקועות באותו קרקע ומגיעות אל שער המזרח. ושם ששה אלף אלפים (M6) שערים פתוחים, וענא"ל רב-הממונה בהם. ואותו קול כשהוא ניעור מלמעלה בוטש בו אור חשמל זה ונעשה ממנו דיבור, ובאותו דיבור ניעור דיבור אחר, סתום, וכשמגיע זה לענא"ל הממונה, מיד מתגלים שלוש מאות וששים וחמשה סודות עליונים, שהם טבועים בגושפנקא של חותם-אמת. אז באימה ובחיל וברתת ובזיע עולות שירות ותושבחות לאדון-הכל". כלומר, מתואר כאן מנגנון מורכב להמרת אורות לדיבורים ולגילויי סודות שתכליתו להעלות שירות ותשבחות לאדון-הכל.

על החשמל בחזון יחזקאל ובתקופתנו

בדורו של יחזקאל, ובוודאי אצל חז"ל, היה ה"חשמל" משהו שרק בודדים עשויים לעסוק בו - ואילו כיום  אנו משתמשים במונח "חשמל" למשהו שהוא אמנם עדיין מסתורי וראשוני, אבל גם שכיח ונתפש כמובן מאליו, והוא סם החיים של כל הכלכלה העולמית. בשימוש העכשווי החדש למינוח העתיק (שחודש ע"י אליעזר בן-יהודה) יש אישוש לגישתי העקרונית,  כי תכלית התורה ניתנת להשגה רק בימינו אלו ממש.

מקובל להבין כי המקדש שבנבואת יחזקאל, אינו המקדש שנבנה מיד אחריו – בימי שיבת-ציון – אלא המקדש שלעתיד לבוא. השימוש בחשמל למימוש המקדש הוא בבחינת "החדש יתקדש". לתפישתי, מקדש עתידי זה יהיה רובו ככולו בסוד החשמל, מעין מקדש אש - או אור - מן השמים בעזרת אלקטרוניקה והקרנת קרני אור. יתר-על-כן, מקדש חשמלי זה יוכל לקדש את החול שבחדש, את השימוש המסחרי בחשמל שהוא הבסיס למשק העולמי וההולך ומסכן את המשך החיים עלי אדמות.

כאמור, חז"ל והמקובלים הסבירו שהמילה "חשמל" שבחזון יחזקאל פירושה "חש-מל" חש מלשון חישה והרגשה, ומל (כמו "מלמל" ו"למלל") עניינו מילולי. כלומר, החיות שבמרכבה חשות זו את זאת ופיהן אינו חדל מלמלל – מעגלים משולבים של חישה-ומילה, של גירוי ותגובה מילולית מיידית. בתפישה הקיברנטית, כל התנהגות (הן מכנית והן אנושית) בנויה מיחידות בסיסיות של  TOTE   – Test Operate Test Exit , מעין "מעגלי חוש-מלמל". בלשון הטכנית העכשווית, נוכל להתייחס לאותן חיות כאל "מעבדי רגש ושפה" – Emotion-Speech Processors – ESP.

המוח האנושי היחיד היה תמיד מתקן אלקטרוני של חשמל הזורם במעגלי תאי הנוירונים. אבל כיום, גם היחיד הופך לתא אחד ב"מוח הגלובלי" של כל האנושות, מחובר לאחרים בסינפסות אלקטרוניות, כלומר חשמליות.

במאמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם סעיף יא,  מדבר הרב שלמה מן-ההר על ה"כבוד" שיתגלה וישכון בבית השלישי הגדול והקדוש, שייבנה במהרה בימינו. לאחר הסבר עניין ה"כבוד" שהוא סוג של אור, כותב המחבר:
על הבית השלישי מנבאים כל הנביאים, ולמרות הכל אין אנו יכולים להבין מה גדול יהיה האור ההוא, זה האור שהאיר לעולם כולו בשבעת הימים, שעליו אמרה התורה: "וירא אלהים את האור כי טוב, ויבדל אלהים בין האור ובין החושך" (בראשית א, 4), ואומר רש"י: "וירא אלהים את האור כי טוב, ויבדל" – ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבא" עכ"ל. ובברכת הלבנה אנו מתפללים: יהי רצון... למלאות פגימת הלבנה, ולא יהיה שום מיעוט, ויהי אור הלבנה כאור החמה וכאור שבעת ימי בראשית..., ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "וביקשו את ה' אלוהיהם ואת דוד מלכם" (הושע ג, 5), אמן. וזו-לשון הראב"ד בהשגות: ולא עוד אלא שאני אומר... לפי שהיה יודע עזרא, שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם. כך נגלה לי מ"סוד ה' ליראיו" עכ"ל. והנביא אומר: "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה, ענן יומם ועשן, ונוגה אש להבה לילה, כי על כל כבוד חופה" (ישעיה ד, 5).

שילוב התפישות על המקדש לעתיד לבוא

קיימת פלוגתה עקרונית-לכאורה ביחס למקדש העתידי – האם ייבנה בארץ או ירד כמקדש של אש מן השמים, כדעת רש"י (סוכה מא, ע"א): "...אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים שנא' (שמות טו) מקדש ה' כוננו ידיך". רש"י מסביר שהמקדש עשוי להופיע פתאום, אפילו בלילה ואפילו בשבת ויום טוב - כאילו רק פתחו מתג.

כל המקורות שמצאתי שציטטו את רש"י, תפסו שהכוונה במקדש מהשמים היא ל"מקדש של אש", מעין האריה של אש שלפי חז"ל (יומא כא/ב) הופיע בבית ראשון. בכתביו הנבואיים של רמח"ל (גנזי הרמח"ל), ספר "משכני עליון" המפרש את המקדש של חזון יחזקאל (שעליו הוא כותב: "דע כי זה הבית העתיד הוא שראה אותו יחזקאל הנביא מיד אחר חורבן הראשון"), מציג הרמח"ל את המקדש כמקדש של אורות – שהוא כמו מקדש האש מן השמים שמזכיר רש"י.

והנה, במרכז מראות אלהים שחזה יחזקאל (א, 1) היה ה"חשמל": "וארא והנה רוח סערה באה מן-הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל מתוך האש. ומתוכה דמות ארבע חיות וזה מראיהן דמות אדם להנה: וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת להם" (א, 4-6).

ארבע דמויות המרכבה (ולא רק האריה) ואף המרכבה עצמה, ובהמשך גם דמות האדם העליון, היו מעוצבים באותו "חשמל".

שימושי החשמל והאלקטרוניקה של ימינו מאפשרים שילוב בין הגישות של מקדש בנוי בידי אדם ומקדש אורות שמימי. זוהי האפשרות לכונן מקדש חשמלי, "מקדש וירטואלי" של אורות והולוגרמות, שייבנה ביד אדם אך ירחף בשמים מעל לירושלים. ואכן, אם נעיין בתיאור המקדש ביחזקאל, לא נמצא בו אזכורים לחומרים, לעצים ולאבנים, כמו שנזכרו בהרחבה במשכן ובמקדש שלמה. האובייקטים היחידים שלגביהם מוזכר חומר הם ארבעה מזבחות אבן. כל שאר תיאור המקדש ומדידתו הוא הצגה חזונית (ובלשון ימינו "וירטואלית") – ואפשרי וסביר שהוא מעוצב ממש מאותו אל-חומר שממנו בנויה המרכבה החזונית, דהיינו החשמל, ובמונחי זמננו, זהו "מקדש חשמלי". 

מקדש כזה יכול לעקוף את הבעיה הגדולה ביותר המעיבה על בניין המקדש – התחרות היהודית-מוסלמית על הר הבית - ולמנוע את החששות המשתקים כיום כמעט כליל כל חשיבה על כינון מקדש.

יישום ממשי אפשרי של תכנית "מגילת המקדש" ושל המקדש מחזון יחזקאל

לאחר שתוכר התועלת שבמקדש באמצאות מודלים וירטואליים, הרי שבחומרים ושיטות של ימינו , ניתן יהיה בהחלט לבנות לא רק מקדש אורות או מקדש וירטואלי, אלא גם מקדש ממשי שאינו מאיים על המבנים הנוכחיים והמקודשים לאיסלאם - הן בגודל המקדש של "מגילת המקדש", והן אפילו בגודלו של מקדש יחזקאל. את המקדש החזוני של כת ים-המלח ניתן ליצור באמצעות הגדלת שטח הרחבה של הר-הבית באמצעות משטח-גשר של פלדה וזכוכית  שיגשר על נחל קדרון עד לשיפולי הר הזיתים, ואת מקדש יחזקאל אפשר לבנות כ"מקדש של מעלה" - מעל לכל העיר העתיקה ועד מעלה הר הזיתים בדמות "סוכת שלום על ירושלים".

גילוי המגילות הגנוזות, בסמוך לתאריך הקמת מדינת ישראל, כולל מגילת המקדש, שהשיג יגאל ידין מיד עם שחרור ירושלים ב-1967, הם דוגמא מובהקת לגילויים חדשים הבאים דווקא כאשר עם ישראל שב לארצו ומחדש את הקשר עם אדמת ישראל.

לאחרונה מתגברת בקרב חוקרי מגילות ים-המלח נטייה לזהות את מחברי המגילות, חברי "כת ים המלח", לא כאיסיים אלא כצדוקים – אנשים שהגדירו עצמם ככוהנים "בני צדוק" ו"בני אור" - מי שראו את תפקידם לחדש ולטהר את המקדש בירושלים שחולל, לדעתם, בידי הכהונה החשמונאית. ספר יחזקאל הוא שביסס את עמדתם, שלפיה רק להם, לכוהנים בני צדוק, הזכות לשרת בקודש במקדש החלופי החדש המפורט ב"מגילת המקדש". מגילה מקורית זאת טוענת להתגלות נוספת של אלוהי ישראל ולמתן תורה, לא בחורב כי אם בארץ-ישראל, מן הסתם במדבר יהודה. בעבור חברי הכת, המגילה הייתה ספר קודש נוסף לחומש.

מגילת המקדש (כמו גם "מגילת ירושלים החדשה" מקומראן ) דומות לסיום ספר יחזקאל המתאר את המקדש העתידי, ומרבה בפעולות מדידה ופירוט פדנטי של מידות המבנים.  תכניות המקדש מקומראן מהוות פרשנות אותנטית מזמן בית-שני לחזון המקדש של יחזקאל והן בעצם פיתוח ושכלול שלו (כך, למשל, השילוב בין המקדש ובין תוכנית העיר של משרתי המקדש על שורות בתיה). מגילות אלו משתמשות במערכת של מידות ומספרים מקודשים שביטאו השלטת סדר שמימי עלי אדמות, אבל יכלו בהחלט לשמש לבנייה ממשית, אולי אפילו באמצעים של דורם, וודאי שבאמצעים של ימינו.

לעניות דעתי כאיש מקצוע, יש בתוכנית קומראן עיבוד של המקדש החזוני של יחזקאל כך שיוכל להיבנות בפועל, בידי אדם, באתר המוכר בירושלים, תוך הרחבה מסיבית של רחבת חצרות המקדש (כפי שהחל לעשות הורדוס, אולי בהשפעת חזונם ). אמנם, לא ניתן היה לעשות זאת בקנה-מידה של 6:1 כמו אצל יחזקאל (מה שהיה מחייב לשטח את כל העיר ואת הר הצופים) אלא באימוץ קנה-מידה סמלי אחר, ביחס של כ- 1,571:500 – שהוא היחס 22:7 (דהיינו הקירוב המקובל של π, יחס קוטר העיגול להיקפו), שני מספרים בעלי משמעות רבה אצלם. 

מבחינה טופוגרפית, הרחבה זו של הר-הבית לצד מזרח מגיעה בדיוק עד המקום בהר הזיתים הנמצא בגובה הר הבית. אמנם זה היה מחייב בזמנם כמות עבודה עצומה, אם במילוי ואם בבניית קמרונות (כפים) עצומים. אולם באמצעים של ימינו, זהו פרויקט אפשרי בתכלית ומתאים להיות מפעל הבנייה הישראלי בירושלים. הקמת משטח-גישור מהר הבית עד הר הזיתים ייצור תוספת של הכפלת הר הבית מעבר לשטח שבחזקת המוסלמים. יהיה בו מספיק מקום לפעולות הטכסיות של המוני עולי רגל, מבלי לדחוק את רגליהם של המוסלמים. זה חזון לבניין מקדש של שלום עולמי, שאין הקמתו כרוכה בסכסוכים ומלחמות בין-דתיות. משטח זה, הבנוי מפלדה וזכוכית יהווה גם את הגשמת חזון "ים הזכוכית" של ספר חזון יוחנן, תמונת העתיד אצל הנוצרים, שעליו יכולה אפילו לנחות המרכבה השמימית.

באמצעים של ימינו, ניתן לבנות אפילו את כל היקף המקדש העצום של יחזקאל, וזאת כקומה נוספת ורחבה, מעין "סוכת שלום" שהיא גם "מקדש אורות מן השמים" אבל בנוייה בידי אדם כשריג מתכת המכיל בלונים רבים - ומרחפת מעל לעיר העתיקה כמעין "סוכת שלום על ירושלים". יהיה זה "מקדש אורות מן השמים" שישמש כאמצעי הקרנה למחזות אור שאין עוד משלם בעולם,  וישלים בפועל ממש את החזון של ישעיה ומיכה – "נכון יהיה הר בית-ידוד בראש ההרים ונישא הוא מגבעות ונהרו אליו גויים..... לכו ונעלה אל הר ידוד אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ידוד מירושלים".

"עם לבדד"?

הספר בו נדפס המאמר לראשונה נקרא "עם לבדד", כנבואת בלעם. אבל נבואות יחזקאל מדברות אל כל העמים, ועל תפקידו של עם ישראל ביחס לעמים. כיום, במצב שבו הר הבית משמש פולחן דתי של אחרים, וירושלים נחלקת בין שלוש דתות אברהם, יש אולי משמעות לבניין מקדש של אור (או של חשמל) כמסר לכל העמים.

מהציטוט מיחזקאל (לו, 22-28) שבו פתחנו, אנו למדים כי לאלוהי ישראל יש שיקולים גלובליים משלו - בעיקר השיקול של קידוש שמו המחולל בגויים, ודווקא באשמת ישראל. שיבת ציון נובעת משיקולים אלו, ואפילו אם לשבים יש עדיין "לב אבן". רק לאחר ההתבססות בארץ (וכנראה בהדרגה) יחולו תהליכים של היטהרות, חידוש הלבבות וקבלת הרוח האלוהית בקרב כל אחד ואחת מאתנו.

לספר יחזקאל יש עמדה עקרונית בשאלת היחסים בין ישראל לעמים. גישת יחזקאל לשאלת היחסים בין ישראל לעמים אינה רטוריקה חד-פעמית, אלא נושא שיטתי העומד בבסיס כלל הנבואות, הן ליהודה והן לעמים. נבואת יחזקאל לישראל ולעמים היא המוליכה לחזונו המפורט של המקדש. משתמע ממנה שדווקא המקדש הוא מקום השיתוף והשרות האולטימטיבי, ודווקא הצבת התכנית המפורטת של המקדש לעיני כל בני ישראל מהווה אמצעי לתיקון מכל עוונותינו: "אתה בן-אדם הגד את-בית ישראל את-הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את-תכנית" (מג, 10).

כינון המקדש בימינו מציב שאלה קשה ומרתיעה. אילו שאלנו יהודים לפני דורות מה יעשו בני-ישראל כשישובו וישיגו שלטון ביהודה וירושלים (מבחן הגאולה לפי הרמב"ם); מן הסתם, היו כולם אומרים - יבנו את בית-המקדש. אולם בימינו, כשהריבונות בארץ-ישראל ובירושלים נתונה בידי "המדינה היהודית", דומה שאין דבר שהוא רחוק יותר מן הלב, לחילונים ולדתיים כאחד, מאשר כינון המקדש. יותר מכך, כל נושא המקדש מעלה חששות עצומים ויראה, והעוסקים בו הופכים לאנשי שוליים, במידה רבה אפילו מוחרמים, הן בחברה החילונית והן אצל רוב הדתיים.

במאמר זה השתדלתי להראות כיצד חזונותיו של יחזקאל (בהשלמה לחזון של ירמיה לא) וחידושיו בשפת המקרא, אוצרים בתוכם מפתח לתהליך הגשמה - בדרכי שלום - של מקדש (וירטואלי, ואפשר גם ריאלי) דרכו יתבצעו תיקון הלב של ישראל ותיקון העולם הכללי.