גשר הגלילים כמשל

16.04.2004 10:48
גשר הגלילים כמשל


פורסם בשנת 2001



 

 

גשר הגלילים כמשל

 

 

המחדל האמיתי במלחמת יום הכיפורים לא היה מודיעיני אלא אג"מי (מבצעי),  שהרי לא היה נתון חשוב על תוכניות המלחמה של מצרים וסוריה ועל אמצעי המלחמה של צבאותיהם שאמ"ן לא סיפק  למטבח של גולדה ולצה"ל, עוד לפני שפרצה האש. אבל ראשי המדינה והמפקדים הבכירים של  צה"ל, לרבות ראש אמ"ן אלי זעירא, לא הבינו את משמעות המידע, ואל מה שהבינו התייחסו בזלזול, מאחר שהיו בטוחים שאף אם מצרים וסוריה יפתחו בפתאומיות במלחמה, צה"ל יביס אותם על נקלה. לביטחון הבלתי מבוסס הזה היו הרבה אבות, אחד העיקריים שבהם היה  "גשר הגלילים",   שאמור היה לאפשר לצלוח את תעלת סואץ בצליחת סער (תחת אש) תוך דקות. לפיכך, הוא היה אמור להיות ה"ג'וקר" של המלחמה, שצה"ל ישלוף ברגע המכריע וישמיד באמצעותו את צבאות האויב. ראשי צה"ל, לרבות המוחות הטכניים שלו, שקיבלו את הכשרתם במוסדות להשכלה גבוהה ולא בקורסים חסרי הערך של צה"ל, התפעלו כל  כך מהיצירתיות של הגשר, עד כי, לפני המלחמה, העניקו לסגן הרמטכ"ל, האלוף ישראל טל ולאיש פיתוח הנשק, תת אלוף דוד לסקוב את פרס ביטחון- ישראל  על פיתוח האמצעי שבעזרתו היינו אמורים לנצח במלחמה הבאה. מכיוון שאז היתה מדיניותה של ממשלת גולדה מאיר לא ליזום מלחמה, היו  מפקדים בכירים בצה"ל  שקיוו כי מצרים וסוריה הם שיפתחו  במלחמה. על פי הסנריו שלהם, צה"ל יצלח מייד אחרי פרוץ האש את תעלת סואץ עם חטיבות משוריינות, באמצעות  "גשר הגלילים", יכתר את הצבא המצרי  וישמידו. הצבא הסורי יברח לאחר השמדת  הצבא המצרי, כפי שהוא ברח במלחמת ששת הימים, אך צה"ל ירדוף אחריו וישמידו גם כן. לאחר השמדת שני הצבאות האלה, שפתחו, לפי התסריט המיוחל הזה, במלחמה, תהיה לישראל לגיטימציה בינלאומית  לכפות על  מצרים וסוריה, ומאוחר יותר על כל העולם הערבי, הסכמי שלום לפי תפיסותיהם של גולדה מאיר וישראל גלילי: ישראל תספח לא רק את כל יש"ע, אלא גם את פיתחת רפיח ואת שארם א שייח'. הרי אמר שר הביטחון, משה דיין, לפני המלחמה, כי מוטב לצאת למלחמה מאשר להחזיר את שארם א שייח'. למנהיגי הפלסטינים לא יהיה במקרה זה פתחון פה  ומדינות ערב יקלטו את הפליטים בארצותיהם. זאת היתה משאת הנפש האסטרטגית של ממשלת גולדה-גלילי-דיין-אלון. ראוי לזכור שגם שמעון פרס היה חבר באותה ממשלה, גם אם בתפקיד זוטר.

 

במקום התסריט הפנטסטי הזה, הובס צה"ל במלחמת יום הכיפורים ותורת הביטחון של מדינת ישראל קרסה. מאז, ננטשה המטרה להשמיד את צבאות האויב בכל מלחמה בעתיד. במקומה, כבר בסוף היום השלישי למלחמה, נקבעה מטרה תבוסתנית: להשיג הפסקת אש.  (הסכם אוסלו, תהליך מדיני). ראשי המדינה וראשי צה"ל, שביקשו  להתחמק מאחריות לתוצאות הרות אסון אלה, שהובילו באופן ישיר גם להסכם אוסלו וגם לאינתיפאדה המתחוללת בעצם הימים האלה,  בנו לעצמם  שעיר לעזאזל:  ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, וראש אמ"ן מחקר, תת אלוף אריה שלו, והטילו עליהם את כל האחריות. מכיוון שהשניים לא הבינו, כאחרים, את משמעות המידע, הם לא יצאו חוצץ נגד האשמה מגוחכת זאת, וצה"ל גמל להם בתהליך פרישה ממושך ונוח  וגם בסיוע אחרי הפרישה. שלו, לדוגמא, נקלט במרכז ללימודים אסטרטגיים של אוניברסיטת תל אביב כמוח אסטרטגי מבריק, ללמדך על התפקיד האמיתי של אוניברסיטת תל אביב בתרבות של ישראל.

 

חמשת חברי ועדת אגרנט, שעליה הוטל לחקור את גורמי המחדל, לא הבינו את הגורמים לקריסת מערכת הביטחון,  אי לכך  הם אימצו את ההסבר בדבר המחדל המודיעיני ונתנו לו לגיטימציה.  הם לא טיפלו במחדל האג"מי, בוודאי שלא במחדל גשר הגלילים. מכאן,  שבמשך 28 שנים לא הופקו לקחי אמת מאותה מלחמה, ולקחיה חזרו שוב ושוב במלחמות הבאות, לרבות באינתיפאדת אוסלו המתנהלת היום.

 

מי באמת פיתח את הגשר?

 

פרידריך לויכטר נחשב בתחילת שנות השבעים למהנדס המכונות הטוב ביותר בארץ.לזכותו נזקפו תכנון מצפה הכוכבים במצפה רמון, תכנון העגורן הגדול ביותר במזרח התיכון באורך של 110 מטר, ותכנון גשר נחל צין באורך של 400 מטר. בשנת 1972 פנה אליו מפתח אמצעי הלחימה הבכיר של צה"ל, תת אלוף דוד לסקוב,  והזמין אצלו "משהו שיתגלגל ויגשר את תעלת סואץ. הגשר אמור להתגלגל על החולות כי הדרכים תהינה חסומות".

 

סיפר לויכטר: "במקורו נועד הגשר להיות במשקל של 500 טון. טליק לחץ מאוד להוריד את המשקל ובעזרת מומחים של הטכניון הורדנו אותו ל-400 טון. זאת היתה טעות קריטית ואחת הסיבות לתקלות שהיו לו בזמן המלחמה. טעות נוספת היתה, שעל פי הנתונים שקיבלתי הגשר יהיה מוכן לגרירה, במרחק של כמאתיים  מטר מהתעלה, וצריך היה לגוררו משם בדרך נוחה, שחיל ההנדסה אמור היה להכינה מראש, ולהשיקו במים והוא ייכנס לפעילות מיד. הוא לא תוכנן מעולם להיגרר במלוא אורכו ומשקלו לאורך 30 ק"מ, כפי שהיה במלחמה. כדי לגרור אותו באורך כזה ובדרך מאוד לא נוחה צריך היה בנקודות מסוימות לתכנן אותו אחרת".

 

"אחרי שסיימתי לתכנן ולפתח את הגשר, הוזמנתי פעם לישיבה בלשכתו של טליק. היו שם שנים עשר אלופים. דוד לסקוב ישב ליד טליק. סגן הרמטכ"ל קם ואמר: 'עכשיו אני אספר לכם על הגשר שלי'. דו ד לסקוב לא הניח לו להמשיך, קם ואמר שהוא מתפטר מן הצבא, וביקש לעזוב את החדר. טליק קרא ללסקוב להישאר ואמר לכולם: ' זה הגשר של שנינו'. אותי הם לא הזכירו. התרגזתי מאוד. טליק תיאר לאלופים את תכונות הגשר. זה היה די מסובך והוא טעה. קמתי ואמרתי ' אתה אומר דברים לא נכונים' והתחלתי להעמיד דברים על דיוקם. הוא קטע אותי ואמר' לויכטר, צא החוצה!" אחד האלופים שישב על-ידי  אמר לי    'אתה גמור סופית'. יצאתי.

 

"למחרת התקשר אלי הרל"ש  של טליק ואמר שסגן הרמטכ"ל רוצה לדבר איתי. הפופיק שלי היה לגמרי למטה. מה הוא רוצה להגיד לי. ואז שמעתי אותו: ' לויכטר, חשבתי על מה שאמרת ואתה צדקת. אני מבקש סליחה'. למרות זאת טליק ולסקוב קיבלו את הפרס לביטחון-ישראל על פיתוח הגשר הזה ואותי, האזרח הקטן, שעשה את עבודת התכנון והגה את רוב הרעיונות, לא הזכיר איש".

 

 

הונאה בסכר  הרואיפה
 

 

מהנדס המכונות, רס"ן אריה יערי, היה בשירות פעיל בזמן פיתוח הגשר. לדבריו "ישראל טל דחף לפיתוח הגשר כדי לקבל את הפרס לביטחון ישראל. בגלל החיפזון הוזנחו - הפיתוח הטכני של הגשר, שכלול תכונותיו, איתור ליקויים וניתוחם,  ומציאת פתרון להם. טל פעל, כפי שרק סגן רמטכ"ל יכול לפעול, להכנסת גשר הגלילים לצה"ל, כשמדובר היה ברעיון בלבד ובפיתוחים ראשונים שאינם אומרים כלום. רק אחרי שקיבל את הפרס הוא איפשר לאנשי מקצוע להתחיל לבדוק ולאתר בעיות, לנסות פתרונות ולמצוא דרכים לענות על הצרכים. היה זה מאוחר מדי וגם חסר משמעות, שהרי את הגלגל לא היה ניתן להשיב לאחור. לחיל חימוש, שבו שירתי, היו הכלים המקצועיים הטובים ביותר במדינה לבצע את הבדיקות. כבר בשלב התיאורטי בדקנו את נושא ניידות גשר הגלילים והגענו למסקנות ברורות – הגשר נידון לכישלון כיחידה שלמה, עקב משקלו הגדול וקשיחותו הרבה, ולא ניתן יהיה  להובילו  למרחק רב על היבשה. היה צריך להיות ברור שהגשר גמיש מאוד בתוך המים והנסיעה  עליו קשה, עקב גלִיותו. לפתרון בעיות אלה נדרשו תכנונים מסובכים מאוד, ואולי אפילו פריצות דרך טכנולוגיות. אם היה בכלל סיכוי להפוך את רעיון  גשר הגלילים  לגשר סער בשדה הקרב, היה צורך  להקצות סכומי כסף גדולים להמשך הפיתוח ולהיאזר  בסבלנות למשך זמן רב. הפתרון של טל היה: להסתיר את הקשיים, שהרי לפי טל, מה שאינו ידוע אינו קיים.

 

"על מנת לשכנע את ועדת פרס ביטחון ישראל להעניק את הפרס לטל וללסקוב, בוצעה הונאה מתוחכמת על ידי יחידת מחקר ופיתוח באגף המבצעים, שהיתה כפופה ישירות לטל על ידי  אנשי גיסות שריון ועל ידי יחידת לסקוב. אנשי הוועדה הובאו לסכר הרואיפה בסיני, ושם הוצג בפניהם תפקודו של גשר באורך של כחמישים מטר, כאילו הוא הגשר המבצעי שבאמצעותו נכריע את האויב ללא בעיות במלחמה הבאה. הגשר נגרר למים ממרחק לא רב, בקו ישר, והורד מגבעה שליד האגם . הגשר התגלגל למים ללא סיוע וגישר בין שתי הגדות של האגם. כל דמיון בין מה שהוצג לפני חברי הוועדה לבין צרכים מבצעיים, כפי שהתבררו במלחמת יום הכיפורים, היה מקרי בלבד.

 

"אנשי הוועדה, שלא ידעו שבו ביום, לפני ההצגה הפומבית, נשבר הגשר ארבע פעמים, בגרירה לאורך עשרה קילומטרים ובניסיון להסתובב  ברדיוס של ארבע קילומטרים. במלך התיקונים בנסיעה זאת, הוא איבד רבע מאורכו. החלקים נשארו זרוקים בשטח. איש לא טרח להזכיר באוזני חברי הועדה את עבודת התיקון העצומה באותה נסיעה קצרה.

 

"כאיש חיל חימוש היה עלי לבדוק את גרירת הגשר באותו אירוע ולהגיש דו"ח . מפקדי דרשו ממני לאשר שהגרירה היתה תקינה בלא להזכיר את מה שהתרחש באמת. הצגתי בפני מפקדי צילומים על חלקי הגשר שנותרו בשטח אחרי ההצגה. אף אחד לא העז לפצות פה. אחד מהם אמר לי 'אינני רוצה להיזרק מן הצבא'. אחרים שתקו, בגלל אינטרס יחידתי, למרות הנזק הוודאי שייגרם לכלל הצבא ולעם ישראל .

 

"אחרי שמפתחי הגשר קיבלו את הפרס ואחרי ש'הוכחה אמינותו', אימץ צה"ל באופן רשמי את שיטת צליחת-הסער והיא הוצגה בפני כל הצבא, כפתרון בלעדי לצליחת סער. לפני מלחמת יום הכיפורים חיו גיסות השריון וחיל ההנדסה  באשליה  שקיים גשר גלילים, שהוא תקין ושמיש, שניתן לסמוך עליו ושרק צריך לתרגל את הכוחות כיצד עוברים עליו. כיוון שהגשר  עוד לא היה בנמצא, נעשה התרגול,  כאילו  עוברים עליו, בסגנון כ'כאילו' של הגשש החיוור (ישרא-בלוף) היו אמנם כאלה שתהו מדוע אין משתפים את הגשר בתרגילים. תהיות אלה הושתקו."

 

"פרשתי מצה"ל, לפני פרוץ המלחמה, בתום החוזה שלי, אחרי שנוכחתי לדעת שכאלה הם פני הדברים. זאת היתה מחאה שלי על דיווחי השקר בצמרת צה"ל, על מינוי מקורבים, ללא קשר עם יכולתם, על ניהול הצבא ופיתוח תורת הלחימה שלו, בהתאם לאינטרסים אישיים של מפקדים בכירים. הגעתי למסקנה שאינני יכול לשנות תופעות חמורות ומושחתות אלה והחלטתי לא לתת יד למעל.  מפקדי ביקשו ממני להמשיך  ולשרת ולהיאבק בתופעות האלה מבפנים. דחיתי את הבקשה כי היה ברור לי שטל, עם אגף המטה שהוא עמד בראשו, מוביל את צה"ל לאסון בעזרת חיל הנדסה".

 

ישראל טל דחה את כל טיעוניו של אריה יערי והתייחס אליהם כקשקוש, והסתפק באמירה "אני הזזתי את כל פרויקט הצליחה של צה"ל ונתתי לו מנהיגות טכנולוגית".

 

גם עוזרו של דוד לסקוב, אלוף משנה בדימוס משה פרנקל, דחה את דברי אריה יערי וטען ש"הגשר לא הגיע בזמן לתעלת סואץ במלחמה, לא בגלל בעיות טכניות, אלא משום שהיה עליו לעבור מתחם מצרי, והטנקיסטים שגררו אותו נטשו את הגשר והלכו להילחם".

 

תוכניות מלחמה בלתי רלוונטיות
 

אבל גשר הגלילים לא מילא את המשימות שצה"ל ייעד לו לפני המלחמה. לפי תוכניות צה"ל,  והיה אם תפרוץ מלחמה, צבא הקבע, חיילי החובה ואנשי המילואים שהיו בשירות פעיל, יבלמו בקלות כל התקפת פתע.  את התקפות הנגד אמורות היו לבצע אוגדות המילואים.   אפילו מטעם זה בלבד לא רלוונטית הטענה שהאסון נגרם בגלל אי גיוס המילואים בזמן. 12 שעות אחרי פרוץ המלחמה תכנן צה"ל לבצע את תוכנית  "צפניה":  לצלוח את תעלת סואץ  באזור העיר קנטרה  בגזרה הצפונית של התעלה,  ולהקים שם ראש גשר.  אחרי עוד 12 שעות יתחיל מבצע  "בן חיל", שיסתיים בכיבוש  העיר פורט סעיד. אחרי עוד 12 שעות תופעל תוכנית "חתול מדבר", שבה שתי חטיבות של צה"ל תצלחנה את תעלת סואץ  באזור עיסמאליה ובאזור העיר סואץ, תתקדמנה לקהיר וכך ייכפו על מצרים תנאי שלום רצויים לישראל.  העובדה, שבתחילת שנות השבעים היתה תוכנית לסיים את המלחמה עם העולם הערבי בעזרת מהלך הכרעה של שתי חטיבות משוריינות, מעידה רפיסות הבנתם, בנושאים צבאיים לפחות, של שר הביטחון, משה דיין, של הרמטכ"ל, דוד אליעזר ושל סגנו, ישראל טל. איש בצה"ל לא יצא חוצץ נגד התוכנית הזאת, מכאן שהמדובר בתרבות צבאית מנותקת מן המציאות השוררת עדיין במערכת הביטחון. ניתן להסביר במשהו את התוכניות האלה באמונה שגשר הגלילים ישנה את חוקי המלחמה ואת משמעות יחסי הכוח בין הצדדים הלוחמים.

 

אחרי שני ימי לחימה, החליט הפיקוד העליון להטיל על צה"ל להכריע את האויב המצרי, ב-8 באוקטובר במהלך הכרעה אחד של אוגדת אברהם אדן (ברן). בצפון תעלת סואץ,  מול הארמייה  המצרית השנייה.   תוכנית ההכרעה כללה לא רק השמדת ארמייה  מצרית, אלא גם צליחת תעלת סואץ באזור גשר פירדן, מדרום לקנטרה,  בשלב ראשון, וניצול הצלחה בצורת השמדת הארמייה המצרית השלישית על ידי אוגדת אריאל שרון, באזור העיר סואץ, בשלב שני . לאוגדת אדן היו שלוש חטיבות  משוריינות, אבל שום גשר גלילים לא היה אז זמין. שני גשרי גלילים היו בתהליכי הרכבה, בבסיסים עורפיים בסיני. הרכבת הגשר הראשון הסתיימה רק ב-12 באוקטובר , שישה ימים אחרי פרוץ המלחמה. אמנם, במהלך ההכרעה, אוגדת ברן לא נזקקה לשום גשר,כי רק גדוד שריון אחד, בפיקודו של חיים עדיני, הגיע למגע עם האויב לפני הצהריים והושמד מיד, וגדוד שני של אסף יגורי הגיע למגע אחרי הצהרים, וישראלי שלא נהרג ולא ברח מגדוד זה נפל בשבי. חברי ועדת אגרנט טיפלו בקרב בדו"ח שלהם, לא התייחסו להעדר אמצעי צליחה ושבחו מאוד את לחימתה של אגודת ברן. הרי הביסוס לניתוקם מן המציאות  של חברי הועדה: נשיא בית המשפט העליון, חבר  נוסף  בית המשפט העליון, מבקר המדינה, ושני רמטכ"לים לשעבר.

 

הגשר נתקע בחווה הסינית
 

כשיצא אריק שרון בראש אוגדתו לצליחת תעלת סואץ בתפר בין הארמיות, במבצע "אבירי לב", בלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר, הוא היה אמור לצלוח את התעלה בעזרת גשר הגלילים. אבל לא היה מי שיגרור את הגשר, כי הפלוגה היחידה בצה"ל שהתאמנה בגרירת הגשר היתה פלוגת טנקים מחטיבה 7 גדוד 82 בפיקודו של אלי גבע (שהתפרסם   אחרי עשר שנים בסירובו לפקד על חטיבה 7 בפריצת צה"ל למערב בירות במלחמת לבנון). מפקד החטיבה, אביגדור בן גל, קיבל פקודה  להשאיר את הפלוגה במתקן אימוני הצליחה של צה"ל, ליד קיבוץ זיקים. הוא הפר פקודה, העלה את פלוגת גבע לרמת הגולן, ואחרי פרוץ המלחמה סרב פקודה ולא החזיר את פלוגת גבע דרומה. אלי גבע: "לא היה היגיון להעלות את הפלוגה שלי לרמת הגולן. זה היה אינטרס של יאנוש. הוא רצה שהפלוגה הטובה ביותר בחטיבה תהיה אתו. אני מניח שצה"ל היה מתפקד יותר טוב במערכת הצליחה בסיני, אילו היינו שם. הרי התאמנו כשנה בגרירת הגשר. אנשי המילואים גררו את הגשר בלי להתאמן והיו להם תקלות טכניות. אחרי המלחמה אמר לי יאנוש שהוא העריך שמלחמה תהיה רק בצפון ושלא יהיו זקוקים לנו בתעלת סואץ, שתישאר שקטה. לכן העביר אותנו לרמת הגולן, בניגוד לפקודה ובניגוד להגיון צבאי".

 

 בן גל, שבגינו נהרגו לוחמים רבים בקרבות החווה  הסינית, ושמבצע הצליחה של שרון עלול היה להיכשל, קודם אחרי מלחמת יום הכיפורים, למפקד אוגדה, לאלוף פיקוד, למפקד גיס במלחמת לבנון, והוא התמודד על משרת הרמטכ"ל. אחרי שהשתחרר משירות פעיל הודתה לו מדינת ישראל על שנות שירותו במשרות ממלכתיות בכירות.

 

אריק שרון צלח את התעלה בלי גשר הגלילים. הגשר עצמו נגרר עשרות קילומטרים על ידי יחידות מילואים של השריון שלא התאמנו מעולם לגררו. הוא נקרע פעמים אחדות  ובסופו של דבר ננטש באזור החווה הסינית. חטיבת הצנחנים הסדירה, בפיקודו של עוזי יאירי,  (סגנו היה אמנון ליפקין שחק) עם גדוד 890 בפיקודו של איציק מרדכי, הוזעקו מראס סודר  לגזרת הצליחה במטוסים ובמסוקים, כדי לפנות את הדרך לגשר הגלילים החיוני כל כך. מפקד האוגדה אברהם אדן, שתדרך אותם, הטיל עליהם לפנות כמה חוליות של ציידי טנקים מצריים כדי לאפשר את גרירת הגשר. הצנחנים נתקלו בדיוויזיה מצרית שלמה ושילמו על כך ב-51 הרוגים ובכ-150 פצועים. כל עוד נפשם בם נטשו הצנחנים את גשר הגלילים. שרון, שצלח אמנם את תעלת סואץ בגשר דוברות, לא קיבל אישור ממפקד החזית, חיים בר לב, לתקוף ולהשמיד את הצבא המצרי מאחור, מאחר שאין על התעלה גשר אמין. כך התחזקה האסטרטגיה החדשה,  על פיה אין משמידים את האויב, אלא מנסים להגיע אתו להפסקת אש.

 

אבי גשר הגלילים, סגן הרמטכ"ל ישראל טל, יצא ללא רבב מועדת אגרנט. עד שחלה לפני זמן לא רב, הוא שימש כאלוף בשירות פעיל וכאזרח עובד צה"ל בתפקיד של  לשרי ביטחון רבים, למרות שהיה בגיל מתקדם.  אהוד ברק הגדירו "מחלקת השכל שלי". זאב שיף היללו ב"הארץ" כאדם בעל תבונה ביטחונית עילאית.  צה"ל סרב ללמוד את לקחי פרשת גשר הגלילים, שהרי לו היה לומד אותם ומפיק את לקחיהם היה עליו לעשות שינויים יסודיים בצה"ל. שינויים אלה היו מאפשרים לנצח ביתר קלות במלחמות מאז, ולמנוע פרוץ אחדות מהן. אבל ראשי צה"ל, מאז ועד היום, לא רצו לשלם את המחיר האישי של השינויים, ואת המחיר על עם ישראל לשלם.

 

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה