קומנדו של איש אחד

08.05.2004 11:03
קומנדו של איש אחד


פורסם במאי 2004 לזכרו של אלוף משנה דני וולף



קומנדו של איש אחד

 

 

אחרי מלחמת ששת הימים היה קצין אחד בצה"ל, מפקד קורס קומנדו בחטיבת הצנחנים הסדירה, שטען כי הלקח העיקרי של אותה מלחמה הוא שצה"ל הוא צבא גרוע ואינו מסוגל להילחם מלחמות של ממש, ובייחוד אין הוא מסוגל לאתר ליקויים ולהפיק לקחים. הוא הצביע על כמה קרבות כושלים לדעתו, שתוארו כניצחונות, כמו קרב גבעת התחמושת, ועל כמה מפקדים כושלים שיצאו גיבורים מן המלחמה, כמו מוטה גור.
היה זה דני וולף (רהב), שנפטר לפני כשבועיים וחצי, ושרבים העריכו את אומץ לבו אך רק מעטים העריכו את תבונתו הצבאית. חברו הטוב של וולף, האלוף ישראל טל, שיצא גיבור מאותה מלחמה, אמר לי: "דני הוא גיבור, אך את רעיונותיו הצבאיים לא צריך לקחת יותר מדי ברצינות". טל התכוון לאזהרתו של וולף עוד בסוף שנות השישים, שעליה חזר מאוחר יותר, כי תהליך השריוּן של צה"ל, שאותו הוביל בעיקר ישראל טל, מגלם בתוכו תבוסה במלחמות הבאות. לעומת תהליך השריון הציע וולף לבנות בצה"ל אוגדת קומנדו, ולפתח את הכוחות המיוחדים שיוכלו לפעול ביעילות במלחמות זעירות בעצימות נמוכה ובמשימות מיוחדות גם בטווחים קרובים וגם בטווחים רחוקים מאוד.
תפישתו זו של וולף התגבשה כאשר קיבל את הפיקוד על סיירת 'שקד' מפואד בן-אליעזר ופעל לדיכוי הטרור בעזה תחת פיקודו הישיר של אריק שרון בתחילת שנות השבעים. יש מכנים את התקופה ההיא "האינתיפאדה הראשונה".
את דני וולף פגשתי שלוש פעמים בשדות הקרב ועשרות פעמים בביתו בשיכון הצנחנים ברמת-גן ובמושב אורות, שעה ששוחחנו על מלחמות צה"ל על היסטוריה צבאית על חשיבה צבאית. כל השיחות הוקלטו והן שמורות עמי. דני היה תמיד גלוי, ישיר ובוטה, אך לא ממורמר. הוא סיים את שירותו כאלוף משנה וכמפקד חטיבת צנחנים, והיה מרוצה ממה שהשיג באופן אישי אך לא ממצבו של צה"ל. הוא חזר והדגיש שוב ושוב שאם לא נחולל רפורמה במערכת הביטחון יבוא הקץ על מדינת ישראל. מי לקח דיבורים כאלה ברצינות לפני מלחמת יום הכיפורים? ומי לוקח אותם ברצינות היום?

הצלה ברפיח
בפעם הראשונה פגשתי את דני ביום הראשון למלחמת ששת הימים. הוא פיקד אז על יחידת סיור מאולתרת שהורכבה מסמלי מילואים בצנחנים. אני הייתי היסטוריון של הצנחנים. שנינו סופחנו לכוח של סגן מפקד החטיבה פיחוטקה (אפרים חירם) שנע בסוף הטור החטיבתי במתקפה על מוצבי רפיח הדרומיים. בערך בצהריים נקלע גדוד הנח"ל המונצח בפיקודו של טיבי שפירא לסכנת הכחדה. רבים לוחמי הגדוד נהרגו ונפצעו, לרבות המג"ד טיבי שפירא שנפצע בקרב על מתחם ארטילרי מצרי. שעה שליקק הגדוד את פצעיו התברר שמצפון לו נמצאת חטיבה ארטילרית מצרית נוספת המתארגנת לחסל את הצנחנים, ושטנקים מצריים פורצים דרך התחנה לאיסוף פצועים.
סיפר דני: "הגעתי לגדוד 50. היו שם 12 זחל"מים בוערים עם 22 הרוגים ו-40 פצועים. טיבי פצוע שוכב בתוך בור ולידו סגנו יוסי קולר. אף אחד לא עושה כלום. השטח שורץ מצרים. תחנת איסוף הפצועים (תאג"ד) נמצאה בין טיבי למצרים. טנק מצרי התקדם לתאג"ד. איש לא נתן פקודות. איש לא נלחם. התקדמתי עם ג'יפ לעבר החטיבה המצרית וטיווחתי עליה את המרגמות הכבדות שלנו מכרם-שלום".
ההפצצה, שהיתה מדויקת מאוד, כה הפתיעה את המצרים עד שהם נטשו את המתחם וברחו. גדוד הנח"ל המוצנח ניצל. צריך להניח שאלוף ישראל טל היה ספקן יותר ביחס למרכזיות אוגדות השריון בצה"ל אם גדוד צנחנים היה מושמד באוגדתו ביום הראשון של המלחמה. כמשקיף פסיבי, למדתי מן האירוע צנחנוּת במיטבה מהי. בקרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים, שש שנים אחרי כן, נכשלו המח"ט עוזי יאירי, הסמח"ט אמנון ליפקין-שחק והמג"ד איציק מרדכי בטיווח אש ארטילרית על מצרים מחוסר ידע בטיווח, ומשום שלא צירפו אליהם קצין טיווח ארטילרי ואווירי. איזה פער בין סרן וולף לבין אלוף-משנה יאירי וסגני האלופים ליפקין-שחק ומרדכי!
למחרת עם שחר, כשכל חטיבה 35 חנתה בצומת רפיח והתכוננה לצאת לכבוש את עזה, תקף אותה מטוס מצרי באש מכונות ירייה מן האוויר. כל הצנחנים השתטחו על האדמה וחיפשו מחסה. רק דני המשיך לעמוד וירה במטוס בעוזי. גם אני חיפשתי מחסה תוך כדי התבוננות נפעמת בלוחם עז הנפש ששום דבר לא הרתיעו.
נפגשנו שוב בשדה הקרב במלחמת יום הכיפורים. סופחתי לחוליית רפואה בפיקודו של ד"ר אפרים סנה, ומוניתי לפקד על פינוי נפגעים. יום לפני תום המלחמה נקראתי מן "הבית האדום" שממערב לתעלת סואץ, בגזרת איסמעיליה, אל מעבר לתעלת המים המתוקים לחלץ נפגעים. דני היה מסופח אז למפקדת האוגדה של אריק שרון והוא נשלח לחלץ את הצנחנים שנקלעו למארב מצרי וסבלו אבדות. הוא הזמין חילוץ נפגעים ואני הגעתי עם נהג וקשר. תוך כדי העמסת ההרוגים והפצועים על הזחל"ם אמר לי דני: "מי שלא הפיק את לקחי קרבות רפיח וגבעת התחמושת אוכל אותה בחווה הסינית ובאיסמעיליה".

להשתמש בחלוקי נחל
בשיחותינו הרבה דני לדבר על המושג צנחנות, על קומנדו ועל פעולות מיוחדות. הנה ראיון שקיימתי איתו על נושא זה בנובמבר 1991.
דני: "צנחנים צריכים להוות בראש ובראשונה מרכיב יבשתי עיקרי בשדה הקרב האסטרטגי. בשדה הקרב הזה צריכים לפעול ארבעה מרכיבים: חיל האוויר, טילים, סוכנים וצנחנים. אלה אמצעים שבעזרתם ניתן לפגוע בעורף האסטרטגי – במערכות השליטה של האויב, במערכות הכלכלה החיוניות, בגשרים החיוניים וכו'. כך נהג הגנרל שוורצקופף במלחמה לסילוק עיראק מכוויית, לפני שהזיז את הטנק הראשון. הוא עשה זאת עם טילים, עם חיל אוויר ועם חוליות קטנות של אנשי קומנדו.
"אני נגד אוגדה מוטסת. גם בארצות הברית הקורפוס המוצנח אינו יחידת לחימה. בקורפוס הזה כל גדוד, כל פלוגה וכל מחלקה הן יחידות הפועלות באופן עצמאי. חטיבת הצנחנים של צה"ל בעידן המודרני לא צריכה להיות יחידה טקטית, אלא מסגרת לשליטה, לפיקוד, להדרכה, להכנה, לתכנון. מאז ומעולם האויב היה גוליית ואנחנו היינו דוד. אם אנחנו מבקשים להתמודד איתו בהצלחה, עלינו להשתמש בחלוקי נחל. כל ניסיון להרים את חרבו של גוליית יידון לכישלון. צה"ל מנסה מאז מלחמת ששת הימים להרים את חרבו של גוליית ולהקים צבא גדול עם אוגדות משוריינות. כך הוא רצח את הצנחנות. זה מקור כל הצרות שלנו.
"מדינה שגודלה כגודל רבע רובע ברוקלין בניו-יורק אינה יכולה לקיים מספר אוגדות משוריינות כמספר האוגדות המשוריינות של ברית נאט"ו שהוצבו מול הגוש המזרחי. אין תחליף לכוחות קומנדו. אני רואה את הצנחנים ככוח קומנדו יותר מאשר כחטיבה המשתתפת בקרב ההבקעה".
האם חברך, "מר שריון" ישראל טל, הכניס את המרובעות לצה"ל?
"לא כל מה שקרה בשריון זה טליק. היתה השפעה גם לחיים לסקוב, לאורי בן-ארי ולחיים בר-לב. התובנה שאנשי השריון מרובעים היתה מקובלת בצנחנים עוד לפני שטליק פיקד על גייסות השריון. גם במלחמת העולם השנייה אנשי שריון היו מרובעים לעומת הצנחנים. שריון הוא מערכת טכנולוגית מורכבת מאוד, והיא מחייבת מקצוענות גבוהה. כאשר קובעים שהטנק הוא מלכת הקרב, שמים דגש על טכנולוגיה על חשבון התבונה והתחבולה.
"חיים בר-לב, לדוגמה, היה אדם מרובע. הייתי אצלו בהרבה דיונים כקצין בכיר במפקדת צנחנים וחיל רגלים ראשי. היינו מכינים תוכנית לפעולות מיוחדות במשך שבועות ארוכים. הוא האזין לנו בחוסר סבלנות, לא הסתכל על התרשימים ואמר 'לא!' מבלי ששאל אף שאלה אחת. סגנון פיקוד כזה גובל בחוסר אחריות. לאורי בן-ארי היה סגנון מנופח. הוא הסתובב עם שרביט ביד, חיקוי לשרביט המרשלים בעבר.
"עם טליק היה לי משבר אישי חריף בקשר למינויו של דן שומרון כרמטכ"ל. אני התנגדתי למינוי כי סברתי שדן לא אדם מספיק חזק. היתה לי עם דן שומרון פרשה אישית עמוקה בקרב קנטרה במלחמת ששת הימים, שבו הוא תפקד באופן פגום ביותר. מסרתי את כל הפרטים לטליק. הוא אמר שאני משקר. אני בא מהצנחנים, ואצלנו השמצה זאת עלילה; בשריון, השמצה זאת אמירת אמת לא נעימה. את השפה של השריון לא הבנתי אז, ואני בוחל בה היום. קמתי, אמרתי תודה רבה וניתקתי איתו את היחסים. אחרי שבוע הוא כתב לי מכתב התנצלות ובו הדגיש 'אמשיך להעריץ אותך כל חיי!'. לא השבתי לו. רק אחרי שנה, כשאושפז בבית חולים, באתי לבקרו".
מהו מעמדה של הצנחנוּת בצה"ל?
"אחרי מלחמת ששת הימים הידרדרו הצנחנים מדחי אל דחי וכמעט כל הישגי העבר נשכחו: ברמות הפיקוד, בנורמות לחימה, באי ביצוע המשימה, בנכונות ללכת לשבי, באי מתן דוגמה אישית, באי שילוב מחשבה יסודית במהלכים טקטיים. זה היה רצח הצנחנוּת. הוא בא לידי ביטוי לדוגמה בקרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים. הקרב הזה התנהל ללא סיוע ארטילרי וללא מודיעין. הצנחנים יישרו קו עם כל הצבא משום שנשחקו בתעסוקה מבצעית: ישיבה במעוזים, מארבים, סיורים, נוכחות בקווים. אפילו את היחידות המיוחדות לא הפעילו במלחמות.
"סיירת הצנחנים לא עשתה כלום במלחמת ששת הימים. היא הזדנבה אז לשארם א-שייח' ואחר כך לרמת הגולן. במלחמת יום הכיפורים, בפיקודו של שאול מופז, היא שלחה עקיצה אחת בגבול עיראק – פגעה מן המארב בשיירת הטנקים שהתקדמה לרמת הגולן. לא היתה לכך משמעות, כי לא היה לזה המשך. צריך היה לפעול ממאה קילומטר מזרחית לרמת הגולן, לדפוק להם מאה משאיות ולהוציא אותם משיווי משקל".

חוליה על ג'בל ברוך
האם נסית ליישם את התפישה הזאת?
"במבצע שלום הגליל ב-1982 הייתי מצורף כאיש מילואים למפקד הגיס המזרחי של יאנוש בן-גל, כיועץ למשימות מיוחדות. עד יום שלישי לא היתה פעילות בגזרה המזרחית. באותו יום נסעתי עם יאנוש לגזרה המערבית לבקר את קהלני בצידון ביקור חברים. פגשנו שם את מפקד החזית, אלוף פיקוד הצפון אמיר דרורי. הוא סיפר ליאנוש שהתחילה מלחמה בגזרתו ומטוסי חיל האוויר תוקפים בבקעה. זה אות להפעלת כוחות יבשה נגד הסורים. דרורי שאל את יאנוש איפה דיוויזיה 3, שהיתה דיוויזית העתודה המטכ"לית הסורית. ליאנוש לא היתה תשובה. הסתבר שלא היה לנו מודיעין של ממש בגזרה הסורית של המערכה.
"חזרנו מיד למפקדת הגיס. שם נוכחנו שהעניינים אצל מפקד האוגדה שמתחת לחרמון הסורי, גיורא לב, מתנהלים על מי מנוחות. אמרתי לגיורא: 'זמן זה דם! רוץ ואל תעצור'. הליכודניק הזה השיב לי 'אותי מעניין רק דבר אחד – שלא יהיו לי נפגעים!'. מסתבר שמפקד האוגדה לא הבין שכדי למנוע נפגעים צריך להתקדם כי בכל עצירה האויב כותש אותך. האויב יושב על החרמון הסורי והורג משם את החיילים שלך. נוכחתי גם שמפקדי הגיס לא יודעים איך להפעיל את חטיבת הנ"ט שעמדה לרשותם מזה שנה.
"אהוד ברק היה אז סגנו של יאנוש, אנחנו מאותו מחזור בפו"ם והיינו מקורבים מאוד. הצעתי לו להנחית כוח קטן בפיקודי על פסגת ג'בל ברוך ולצפות משם על כל הנעשה אצל הסורים. בעזרת המידע שאעביר נוכל להפעיל את חטיבת הנ"ט ממסוקים, להכין מארבים לדיוויזיה 3 המטכ"לית ולדיוויזיות שריון סוריות אחרות שצפויות היו להיכנס ללבנון ולהשמיד אותן. אהוד ברק הביע תמיכה ושלח אותי בחזרה ליאנוש. היה ברור לי שמטרת המלחמה היא סילוק הסורים מלבנון, ובלי המטרה הזאת אסור היה לחצות את הגבול. כדי לפעול ביעילות נגד הסורים יש לצפות על כל מהלכיהם. לא האמנתי שבגין אישר כניסה ללבנון רק כדי להתחכך עם הסורים ולפגוע בכמה פלשתינים.
"באתי ליאנוש עם צימל (תת-אלוף אריה צידון). אמרתי לו: 'אנחת ממסוק עם עוד שני אנשים על פסגת ג'בל ברוך. משם אוכל להבחין בכל כניסה של כוחות שריון סוריים ללבנון ובכל נסיגה מלבנון לסוריה. יהיה לך מודיעין מצוין. אם ייווצרו תנאים מתאימים, תוכל להנחית בעזרת המידע שאעביר לך כוחות נ"ט ממסוקים ולהשמיד את השריון הסורי. בנוסף לזה אוריד את חיל האוויר על כל דבר שאראה על הקרקע'. יאנוש גמגם. ברק תמך. יאנוש אמר: 'אני נוסע לפיקוד, אעלה שם את העניין'.
"הרמתי טלפון לפקוד שלי לשעבר בסיירת שקד, אריה רמות-שיפמן, שהיה אז ראש ענף מבצעים במטכ"ל. סיפרתי לו על תוכניתי, ושאלתי אותו אם זה מתאים לאנשי מחלקת המבצעים. ביקשתי ממנו לעשות לובי לתוכנית, כי אחרת לא ניתן לבצע כלום בצה"ל אפילו בעת מלחמה. הוא השיב: 'הרעיון שלך מתוכנן אצלנו. אם תיווצר סיטואציה מתאימה אעלה את הרעיון בפני מקבלי ההחלטות ואשתמש בך'. שמחתי, יש עם מי לדבר, לפחות עם קצינים בכירים ששירתו אצלי.
"יאנוש חזר מהפיקוד ואמר לאהוד ברק ולי כי סיירת מטכ"ל מבצעת את המשימה ואין צורך להפעיל אותי. בתחקירים שאחרי המלחמה הנושא עלה בצורה חריפה בוויכוח קשה מאוד. מסתבר שאף אחד לא ביצע את התוכנית. ואכן למפקדת הגיס לא היה מודיעין של ממש על הסורים, וחטיבת הנ"ט של צה"ל בוזבזה במשימות סרק. אחת התוצאות הטרגיות היתה קרב סולטן-יעקוב".
האם המודיעין של צה"ל לקוי?
"המחקר המודיעיני שלנו ברמה נמוכה מאוד. שוחחתי עם אהוד ברק על כך כשהיה ראש אגף תכנון. טענתי באוזניו שהוא התקרנף. ברק השיב: 'אם הייתי אומר לרפול כרמטכ"ל מה ששנינו מסכימים, הייתי עף באותו יום מן התפקיד'. הסוג הזה של חשיבה מלמד שראשי צה"ל אינם מבינים באיזה מצב באמת אנחנו נמצאים, והם ממשיכים לשחק משחקי יוקרה וקידום קריירה. הם אינם מבינים שמדינת היהודים נמצאת במצב ששום מדינה בעולם אינה נמצאת בו, במצב שכל ילד שלה יכול להיות טרף לתוכניות מדיניות של מישהו אחר. אפילו האירים המטורפים לא קבעו שילד אנגלי הוא מטרה לגיטימית להשגת מטרותיהם.
"הגעתי למסקנה שיש לחפש אמצעים לא שגרתיים לעצור את זה. הרי יש לנו יכולות טכנולוגיות אדירות. צריך להשתמש בהם באופן חכם, באופן לא שגרתי, באופן יצירתי. טענתי שבמלחמה הבאה יש לחסל את נשיא מדינת האויב, את המטכ"ל שלה, להרוס גשר חיוני שיעכב דיוויזיה משוריינת שלהם ל-24 שעות, לחסל ראשי ארגוני מחבלים בתוך בִּירוֹת אויב, בדמשק לדוגמה. לשם כך יש להקים יחידות קומנדו מיוחדות.
"באתי לראש המוסד צבי זמיר והצגתי בפניו את הרעיון. הוא אמר: "דני, אתה אומר דברים אמיתיים ואי אפשר להתכחש להם. אי אפשר להתווכח איתך. אבל זה לא היעד שלי. ברגע שאקים מערכת כזאת אפר את מאזן הכוחות במערכת הביטחון".

רצח, אונס וביזה
האם צה"ל הוא צבא מוסרי?
"בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים צה"ל הסתאב. הגעתי למסקנה שהכיבוש משחית וזה קבע את עמדתי המדינית ה'יונית'. הכיבוש פגע בערכי טוהר הנשק של צה"ל. היתה תופעה של ביזה והמערכת לא היתה מסוגלת לטפל בה. קצין בכיר אחד, לדוגמה, רוקן במלחמת ששת הימים את מחסן הוויסקי של האו"ם בארמון הנציב. עונשו היה ששלחו אותו כנספח צה"ל לאוגנדה. גם שם הוא גנב. כשתפסו אותו שחררו אותו מצה"ל. שום משפט, שום עונש. היה אלוף בצה"ל שהיו לגביו חשדות מבוססים על מעשה אונס וניסיון לאונס של חיילות. המשטרה הצבאית חקרה את הנושא. הגיעה הוראה מלשכת הרמטכ"ל לסגור את התיק".
האם מדובר באיציק מרדכי?
"לא אנקוב בשמות. במלחמת ששת הימים חיילים שלנו אנסו ערביות ורצחו שבויים. מערכת הביטחון ידעה ולא הגיבה, כפי שלא הגיבה על אונס חיילות. הטיפול הלקוי בפגיעה בטוהר הנשק הוא אחד המחדלים החמורים ביותר של צה"ל. חייל ישראלי שהורג שבוי ערבי לא רק גוזר עליו גזר דין מוות ללא סמכות, אלא גם גוזר דין מוות על טייס שלנו הנמצא בשבי האויב.
"דרשתי לגרש מן הצבא קצין תחזוקה בחטיבת הצנחנים שפיקדתי עליה, על שנכנס בכוח עם תחתונים למיטתה של הפקידה שלו. כשראיתי שאיש לא רוצה לטפל בנושא דרשתי רק לסלקו מן הצבא, גם אם לא להעמידו לדין. אלוף פיקוד המרכז יונה אפרת הפעיל עלי לחצים אדירים שאוותר. אמר שהלה איש תחזוקה מצוין ואין לו תחליף".
מדוע לא הופקו לקחי מלחמת יום הכיפורים?
"אחרי המלחמה היתה כוונה כנה להפיק לקחים. הייתי אז מדריך במכללת פו"ם. עסקנו שם בדיונים מעמיקים בנושא ההרתעה, באיכות הפיקוד של גורודיש, במצב מחסני החירום. ואז קבע הרמטכ"ל החדש מוטה גור שלא מפיקים יותר לקחים אלא מסתכלים קדימה. אחרי שנים אחדות פרשתי מצה"ל בעקבות ויכוח חריף עם מוטה: אני טענתי שיש לפתח יחידות קומנדו לביצוע פעולות מיוחדות, והתחלתי לעשות זאת בחטיבת הצנחנים במילואים שעליה פיקדתי. מוטה הגדיל את הצבא על חשבון הורדת האיכות. אמרתי לו שדרכו תביא לקטסטרופה. פרשתי כי לא רציתי לתת יד לאסונות שעתידים היו לבוא בהכרח בגלל הגישה הזאת, על אף שיכולתי לפתח את הקריירה שלי בארגון. אבל הארגון אינו מעניין אותי וגם לא הקריירה שלי. מעניין אותי שמדינת ישראל תמשיך לשרוד, ואני לא בטוח בכך".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה