פרק רביעי - מכוניות תופת עבריות

Uri Milshtein 01.06.2004 13:00



פרק רביעי: מכונות-תופת עבריות

 

1. פוצץ וברח

 

במאבק האלים נגד הבריטים. לפני 1947, השתמשו ההגנה, האצ"ל והלח"י בטאקטיקה של "פוצץ וברח" שהתאימה למלחמת-מחתרת ושמשכה את התעניינות העולם (פיצוץ מרכז השלטון הבריטי במלון "המלך דוד" ביולי 1946 בידי אצ"ל, היה הדרמאטי שבמיבצעים האלה). הטאקטיקה הזאת לא התאימה למלחמה ולמאבק המדיני אחרי החלטת החלוקה.

אחת המטרות המדיניות-אסטראטגיות של היהודים היתה להוכיח לממשלות-המערב שיישום החלטת או"ם לא יצית מלחמה במזרח-התיכון. משימותיהם היו למנוע את המלחמה. להגביל את התנגדות הערבים למסגרת של "מהומות" ולמנוע התרחשויות דרמאטיות, כדי שפקידי המימשל          הר סית משטרת שרינהי: האמריקאים לא יסתמכו עליהן בדרישתם לעיין מחדש בעתידה של ארץ-ישראל. במלחמה נגד הערבים נחשבו איפוא הסנסציות לגורם מזיק. משימת הערבים היתה הפוכה. כמו היהודים לפני    ההגנה. שהתכוננה ללוחמה חצי-סדירה וסדירה נגד הערבים, נהפכה ממחתרת לצבא אחרי 29 בנובמבר. לא כן אצ"ל ולח"י. במלחמת העצמאות לא היו בידיהם אלא הכלים שבהם השתמשו במאבק נגד הבריטים, והם עשו שימוש בטאקטיקת "פוצץ וברח" בניגוד למדיניות של הנהגת הישוב. שתי תוצאות היו לתופעה זאת: במקרים מסויימים אימצה ההגנה את שיטות הארגונים הפורשים, בלי לשנות את האסטראטגיה הבסיסית שלה. וכך נקלעה לסתירות פנימיות וחיצוניות והעניקה לגיטימאציה לפעולותיהם של ארגונים אלה (כמו שקרה בימי "המאבק"): הערבים למדו מהיהודים והשיבו על פיצוציהם הדרמאטיים בפיצוצים דרמאטיים עוד יותר, שקיפחו חיי רבים ושהזיקו למאבק המדיני היהודי.

בסוף דצמבר זרקו אנשי אצ"ל שני מטעני חומר-נפץ ליד שער-שכם בירושלים. התוצאה המיידית היתה חסימת הדרך לרובע היהודי בעיר העתיקה. בוויכוח עם השלטונות הבריטיים בעניין זה לא היה לנציגי הסוכנות פתחון-פה (ראה להלן).

באיזור תל-אביב היתה יפו יעד הפיצוצים של אצ"ל ולח"י. מפקדיהם של ארגונים אלה לא ידעו על הסכם אי-ההתקפה בין שתי הערים, ואילו ידעו ספק אם היו מכירים בו. בדצמבר 1947 ניסו חברי לח"י להחדיר מטען חומר-נפץ לנמל-יפו ולשבש את יצוא ההדרים של הערבים. הם הסתירו בתיבת-משלוח חומר-נפץ ומנגנון-השהיה וכיסו אותם בתפוזים, עצרו על הכביש משאית ערבית עמוסה פרי-הדר, "חקרו", כביכול, את הנהג, ואגב "חקירה" הוציאו בחשאי תיבת-הדרים מעל המשאית, שמו במקומה את תיבת חומר-הנפץ ושלחו את הנהג לדרכו. התיבה התפוצצה לפני שהגיעה המכונית לנמל, בשל טעות בתכנון או בשל תקלה. כך הוזהרו הערבים.

היעד העיקרי של הלח"י ביפו היה בית ה"סראיה", שמשרדי "הוועדה הלאומית" הערבית שכנו בו. חבר לח"י חכמוב ("ריגולטו") ששלט בערבית והכיר את מנהגי הערבים, חדר ליפו, בדק את השטח והציע להחדיר מכונית עם חומר-נפץ, מוסווית כמשאית פרי-הדר. בנסיעה לאחור אל הסימטה הצרה שבין ה"סראיה" לבנק "ברקלייס", ולהניח את המטען בצד השמאלי של המשאית, הצד הפונה את היעד.

חכמוב נהג את משאית-הנפץ אל היעד, אך כסימטה שבה היה עליו להחנות אותה הוצבו שני עמודי-ברזל, והכניסה אליה נחסמה. אילו החנה את המשאית ברחוב הראשי, מול חזית הבניין, היה צידה הימני מופנה אל בניין ה"סראיה" ולא השמאלי. נהגי המוניות ברחוב הצפוף דרשו ממנו, בצעקות, לנסוע קדימה ולא לחסום את התנועה. באין ברירה הקיף חכמוב את כיכר-השעון וחיפש מקום חניה. נהג מכונית פרטית חשד בו ועקב אחריו, ומשאית ערבית. שחנתה סמוך לבית-קפה, חסמה את דרכו. כשניסה לעקוף אותה עלה על המדרכה ואחד מיושבי בית-הקפה התרגז. הרים שרפרף וחבט בו. חכמוב ירה בו באקדוח, חילץ את משאיתו מפקק-התנועה וברח לשדרות המלך ג'ורג' (כיום שדרות ירושלים). מכוניות רבות רדפו אחריו. הזקיפים הערבים ששמרו על מבואות יפו חשבו את בעלי המכוניות הרודפות ליהודים הרודפים אחרי ערבי, עיכבו אותם באיומים בנשק, וחכמוב ברח לתל-אביב.

ב4- בינואר 1948 חדרו ליפו חכמוב וחברו אלישע איבזוב ("אבו-דורה"). השניים גילו שינויים נוספים בסידורי הביטחון שליד ה"סראיה", והנתונים החדשים הובאו בחשבון. באותו יום חזרו שניהם ליפו. גשם ירד והרחובות היו ריקים. הם החנו את משאיתם מול ה"סראיה". ירדו ממנה, כמחפשים מחסה מהגשם, וכשהתרחקו כמה מאות מטרים שמעו את קול הפיצוץ. דרך הסמטאות המזרחיות של יפו חזרו לתל-אביב, ומאחר שדיברו ערבית רהוטה. לא חשד בהם איש. כשהגיעו אל עמדות-ההגנה שעל גבול שתי הערים הזדהו ועברו אותן בשלום2. בפיצוץ זה נהרגו עשרים ושמונה ערבים ורבים נפצעו. כמה בתים מסביב ל"סראיה" ניזוקו. מחלקת-הידיעות של לח"י (מחלקה ו') האזינה לשיחות-טלפון מיפו ביום הפיצוץ והקליטה אותן.

עיתונאי שטילפן למערכת העתון "א-דיפע" ב3.35- אחרי-הצהריים : "אינני יכול למסור לך פרטים מדוייקים. עדיין מעבירים פצועים באוטובוסים. חושבים שיש הרבה אנשים תחת המפולת. החייל המשוחרר, בעל המספרה, נמצא תחת המפולת, יחד עם המספרה שלו. מסכן. אין חנות אחת בכל הרחוב שדלתה לא נעקרה. בעלי החנויות מתכוננים להוציא את כל רכושם מהחנויות, שלא נשארו בהן דלתות וחלונות."

איש המערכת: "יא שייח', עוד שתי פצצות כאלה ולא יישאר זכר ליפו ! איפה כל השמירה שלנו ? "

העיתונאי: "שאל את הד"ר הייכל,' ימח שמו וזכרו. הוא קיבל רשות להחזיק חמישים איש חמושים לשמירה על העיר. עשרים וחמישה איש שלח לשמור על ביתו, ועשרים וחמישה הואיל להפקיד על כל העיר. חבל שלא פוצצו את ביתו של הדיקטטור המנוול, או את ביתו של רפיק תמימי.''"

איש המערכת: "מה קרה למשרדי 'הוועדה הלאומית' ?"

העיתונאי: "ימח שמם וזכרם. מלאך-המוות אינו פוגע בביתו ובעצמו. הכלבים יצאו משם חיים. הלוואי שהיו הם נהרגים במקום המורה... עכשיו עלינו להיזהר מאוד, שלא יפציצו את המערכת שלנו. זה לא רחוק מן המציאות, אחרי הפיצוץ שהיה היום."

שיחה בין עלי דבאג (בביתו) ובין רפיק תמימי (בביתו) בשעה 4 אחרי-הצהריים :

דבאג: "איפה נפגשים האנשים הערב?"

תמימי: "במועדון האורתודוקסי. מה נשמע? מה קרה במשרדי הוועדה ?"

דבאג: "בנס יצאנו חיים. התקרה נפלה עלינו. למזלנו התקרה עשויה קרשים והגג רעפים. אסעד נפצע קל, וחג' מחמוד שריף נפצע קשה. אחרים, ששהו במשרדים, נפצעו קל משברי-הזכוכיות. פרטים מדוייקים אינני יכול לספר לך, מפני שהיתה מהומה וכל מי שהיה יכול לעמוד על רגליו ברח. כולנו התפזרנו. אינני יודע דבר על חברים אחרים. אתה חושב להתקשר עם המופתי?" תמימי: "אינני יודע מה לעשות. מה דעתך? להתקשר אתו?"

דבאג: "בוודאי. עליך להודיע לו על המקרה וגם ללחוץ עליו שישלח עזרה מהירה, יש כל-כך הרבה הרוגים ופצועים, ותהיה לנו עבודה רבה מאוד, להגיש עזרה למאות אנשים." תמימי: "אילו בתים נהרסו עוד?"

דבאג : "אגף שלם של בנק 'ברקלייס', אגף שלם של 'בנק-האומה' ועוד שלושה בתים בקרבת מקום. גם מחסני אבו-לכן נהרסו, והסחורה עלתה באש. נודע שבתו של אבו-לבן נהרגה." תמימי: "איך הצליחו הפושעים ? איך לא הבחינו בהם?"

דבאג: "אינני יודע."

ראש "הוועדה הלאומית" ביפו רפיק תמימי לחג' אמין אל-חוסייני בשיחת-טלפון לקאהיר, בשעה 5.45 אחרי-הצהריים : "הפושעים היהודים באו בשתי מכוניות לתוך יפו, בתלבושת צבאית בריטית, בשעה 13.30. מכונית אחת. מלאה חומר-נפץ, נעצרה בין 'בנק-האומה' ובין 'ברקלייס-בנק'. הנהג עזב אותה, הלך לג'יפ שחיכה לו ליד בית-הסוהר ונסע איתו לכיוון תל-אביב. אחרי דקות מספר התפוצצה המכונית, ושני הבתים משני עברי המכונית נהרסו כליל. גם בית 'הוועדה הלאומית' ניזוק ותקרתו התמוטטה. יש תשעה הרוגים ויותר ממאה פצועים, וכחמישה-עשר איש עדיין קבורים תחת המפולת. המצב ביפו בכל רע. קשה לתארו. בין הפצועים קשה חג' אבו-לבן." המופתי: "מדוע לא באת הנה עד עכשיו?"

תמימי: "שלחתי את הדרכון שלי בדואר לוועד הערבי העליון, ונראה שהוא אבד, יחד עם כל הדואר והחפצים שנשדדו מהרכבת, ולא הגיע אליהם. יהיה עלי לחכות עוד חמישה-עשר ימים." המופתי: "לא. עליך לבוא קודם."

תמימי: "אשתדל להקדים. רציתי עוד לומר לך שהמאזן שלנו ירוד, ואני מבקש לסדר לנו משהו. לתקן את המאזן."

המופתי: "כבר שלחתי. אולי תקבלו זאת מחר, או לכל המאוחר מחרתיים."

תמימי: "כן? תודה, זה דרוש לנו מאוד. מפני שעכשיו יש לנו תפקידים רבים." המופתי: "טוב, יהיה בסדר."

תמימי: "יש הוראות?"

המופתי: "לא. לילה טוב."3

בדו"ח שהגיש אחרי שבועיים לנציב העליון ציין מושל-המחוז הבריטי שבהלה אחזו; בתושבי יפו אחרי הפיצוץ. פקידים פחדו לשבת במשרדים והשירותים העירוניים שובשו. הבריטים סגרו כמעט את כל מבואות יפו, פרט לכביש ירושלים ולכביש המוביל למנש:ה. כמה ממנהיגי הערבים התנגדו לאמצעי-זהירות זה, מסיבות פוליטיות. אך השלטונות כפו אותו עליהם.

בגלל פיצוץ ה"סראיה" בוטלה פעולה שתיכננה ההגנה ביפו למרות הסכם אי-ההתקפה בין שתי הערים. מסתערבי הפלמ"ח קיבלו הוראה לחסל מנהיגים ומפקדים ערבים, ומפקדם, דני אגמון, תיכנן לפוצץ את בית "הוועדה הלאומית" כשתהיה בו ישיבת הוועדה. הבית נבדק, מכונית-התופת הוכנה ואז פעל לח"י. "בגלל פיצוץ ה'סראיה' נדחה המיבצע, ואחר-כך בוטל," העיד אגמון.

 

3.   פיצוץ "סמיראמיס"

 

בסוף דצמבר 1947 ביקר בירושלים האחראי לשיירות מטעם המטה הכללי, מישאל שחם, ומצא בה אווירה של יאוש. הוא דיווח: "רק שלוש מאות אנשי חי"ש היו מאומנים, וגם הם לא קיבלו אימון-אש. יהודים בורחים. היהודים מטלביה רצו לעזוב." הפיקוד-העליון מינה את שחם לסגן מפקד מחוז ירושלים כדי שייזום בה פעולות בקנה-מידה גדול. עד אז מילא תפקידים בכירים בהגנה, והיה מפקד נפת תל-חי ומפקד גליל הדרום. ב1946- נהרג בפקודתו ערבי מצפת. שאנס בחורה יהודיה שלוש שנים לפני-כן. מעשה זה חולל סערה, אך איש לא נתפס.

ראש מיפקדת-ההגנה ישראל גלילי קיווה ששחם יטיל מורא על הערבים בירושלים. בידיעת בן-גוריון קרא גלילי למישאל שחם ללשכתו, הסביר לו את משימתו ונתן לו איגרת אל ישראל עמיר :

שליחותו המיוחדת של שחם. כתוב באיגרת, היא לבלום את הבריחה מהשכונות המעורבות ולפעול לפתיחת הדרך אל הרובע היהודי בעיר העתיקה. גלילי הדגיש שהשליחות היא בידיעת בן-גוריון ; הוא רצה שעמיר יתייחס אל שחם ברצינות ויעמיד לרשותו אנשים ואמצעים.7

בישיבת הפורום המורחב של הפיקוד-העליון, ב1- בינואר 1948, דיווח יגאל ידין: "בירושלים... הארגון היה נתון במצב של התגוננות ולא במצב של התקפה. זה ידוע. אי-לכך נשלח איש נוסף לפיקוד הירושלמי, בתור ממלא-מקום מפקד-המחוז, והוא יטפל בכל ניהול הכוחות הפועלים ויאפשר למפקד מחוז ירושלים לטפל יותר בבעיות אזרחיות. זה האיש הטוב ביותר להרים את ירושלים. מדובר במישאל. הוא היה אחראי קודם לתחבורה. הוא יעשה את הנדרש ממנו. הוא נסע מכאן עם הוראות מפורשות מאיתנו. חיזוק זה... צריך ויכול לתקן את המצב. מובן שזה מותנה בעוד דבר, שתישלח תגבורת נוספת בחימוש ובציוד."

בן-גוריון הציע למנות בירושלים "ועדת-קבע לענייני ביטחון וממשלה, ובה שלושה אנשים, פזית, עדינה ומישאל." הוא הסכים להצעת גולדה מאיר, לצרף לוועדת-הקבע את יחזקאל סחרוב (סהר), ומינה את גולדה מאיר לראש-הוועדה. אחרי שקלא וטריא נבחרו חברי הוועדה: יחזקאל סהר. אליהו ששון ומפקד מחוז ירושלים ישראל עמיר.

שחם הניח את השיירות לעוזריו, עלה לירושלים והראה לעמיר את הפתק מגלילי. לדבריו אמר לו עמיר: "עשה", ושחם ביקש ממנו לכנס מיד את מטה-המחוז. בפגישה זאת נאמר לו שיהודים ברחו מקטמון ובורחים מטלביה, והוא הביע את דעתו: דרושה מכה נגדית. כשנפגש עם ראש המודיעין לענייני ערבים במחוז, יצחק נבון, ועם קצין-המיבצעים, ציון קליימן (אלדד), שאל: "איפה המיפקדות של הערבים?"

נבון השיב (לפי שחם): "אחת בעיר העתיקה ושתיים בקטמון. במלונות 'קלארידג" ו'סמיראמיס'."

- "לאיזו מיפקדה יש משקל רב יותר?"

- "ל'סמיראמיס'. שם מיפקדת המתנדבים העיראקים." את המידע הזה קיבל נבון ימים אחדים לפני כן מפקודיו שלמה גילה ומשה פיאמנטה."

- "נעיף את 'סמיראמיס'," אמר מישאל.

אלדד הסתייג: "אם נתחיל בפיצוץ בתי-מלון ובנייני ציבור מאוכלסים, הם יגיבו באותה דרך, ואנחנו רגישים יותר."

שחם התעלם מהסתייגות זאת.

בית-המלון שדינו נגזר לפיצוץ עמד בלב קטמון. שכונת-עשירים ערבית, מאוכלסת בצפיפות ושמורה היטב. ובדרך אליו היו כמה מחסומים.

"מי מסוגל לבצע משימה כזאת?" שאל שחם.

"גדוד 'מוריה', המתארגן בפיקוד זלמן מרט," ענה ציון אלדד.

"אתם מעלים באוויר את 'סמיראמיס'," אמר שחם למרט. "יחידה במדים בריטיים יוצאת לקטמון בשלוש מכוניות קטנות, אחת לפורצים. אחת לחבלה ואחת לכוח-ההבטחה. עוברים את המחסומים בשקט או פורצים אותם. חודרים למלון ומעלים אותו באוויר עם כל מה שיש בו. המכוניות תחזורנה מיד, והחבלנים ייסוגו ברגל דרך עמק-המצלבה לרחביה. בדוק את העניין."

"מיפקדת ירושלים שיתפה איתי פעולה בלב חצוי," סיפר שחם. "בתחילה אמרו שאין די חומר-נפץ, ושמה שיש מיועד לפיצוץ בית המועצה המוסלמית בשכונה האמריקאית. החרמתי חומר-נפץ זה. אחר-כך אמרו שאין מכוניות, אמרתי למרט שיקח אחת ממכוניות המטה, ושאם לא יעשה זאת אחרים מכוניות של תושבי-העיר היחסנים. בירושלים לא היו רגילים לסגנון כזה. פחדו שאקח מכוניות של פקידי-הסוכנות ושתהיה אי-נעימות. נמצאו מכוניות, ונקבע מועד: יום ב' 5 בינואר." קצין פיקודי של המודיעין (קמו"ד) הממונה על דרום העיר, מרדכי גיחון, אסף מידע על דרכי-הגישה אל המלון ועל הכוחות הערביים והבריטיים שבשכנותו, מיפקדת המחוז העבירה את המידע לגדוד "מוריה". בביתו של המנתח פרופ' ג'וזף, ברחביה. תיכננו את המיבצע המג"ד זלמן מרט, מפקד פלוגת-הסטודנטים של גדוד "מוריה" יואל קרסני, שהיה גם קצין החבלה החטיבתי, וקצין-החבלה הגדודי יצחק בר. אחת ממכוניות-הפשיטה הוחרמה, סמוך לשעת היציאה, מהקבלן דיסקין, בלי ידיעתו.

בלילה שבין 5 ל6- בינואר השתוללה סופת ברקים ורעמים בירושלים וגשם כבד ירד. כל האנשים ברחו מהרחובות אל הבתים המוסקים. הזקיפים לא נשארו ליד המחסומים. ולוחמים מפלוגת הסטודנטים בפיקוד יואל קרסני הגיעו במכוניות אל בית-המלון באין מפריע. בבית שממולהתאכסנו אנשי חיל-האוויר המלכותי הבריטי. שומר הבניין, שניגש אל נהגי שלוש המכוניות לשאול לזהותם, נורה ונהרג. בשעה 1.17 אחרי חצות הניח מפקד חוליית-הפריצה אברהם גילה את מטען-החבלה ליד דלת-הכניסה העבה של בית-המלון. המטען התפוצץ והדלת התלקחה ונעקרה מציריה. תוך-כדי חילופי-יריות חדרו לבניין החבלנים, בפיקוד יצחק בר, והצמידו תרמילי-מטענים אל תומכותיו. הפתיל הרועם וקופסאות-הגפרורים נרטבו; יצחק בר חתך שלושים סנטימטרים מן הפתיל, שלח את האנשים החוצה, הביא כפיס-עץ מהבהב מהדלת החיצונית, שעדיין בערה, והדליק בו את הפתיל. ארבע דקות אחרי תחילת הפעולה נשמעה התפוצצות אדירה וחצי בית-המלון התרומם באוויר. בר, שהתרחק רק עד גבול ההדף. עף למרחק עשרים מטרים, לתוך זרועות חבריו. כל התוקפים חזרו לרחביה דרך עמק-המצלבה, אחרי שצלחו כמה זרמי מים חזקים, עד גובה החזה.

שחם, שהשתכן בבית פרופ' אליעזר סוקניק ברחוב רמב"ן ברחביה, שתה תה בחברת כלתו של בעל הבית, כרמלה ידין, אשתו של ראש אגף-המיבצעים, ואמר לה: "עוד מעט תשמעי." נפשו כמעט יצאה עד שנשמע, סוף-סוף. קול-הפיצוץ.

עשרים ושישה אנשים נהרגו בהתפוצצות ורבים נפצעו. אחד ההרוגים היה סגן-הקונסול הספרדי. מנואל איינדה סאלאזאר, שהתארח במלון "סמיראמיס". מסמכים ערביים ובריטיים מעידים שמפקדי המתנדבים העיראקים לא לנו בבית-המלון "סמיראמיס" בלילה ההוא, ושכל ההרוגים לא היו שייכים לכוחות הלוחמים; לעומת זאת דיווח הש"י שאחד ההרוגים, איסמעין זעיר עבדו, בן עשרים ועובד במחלקת-המים של העיריה, היה מאנשי עבד אל-קאדר אל-חוסייני. בהודעה מטעם שלטונות המנדט כתוב שאיסמעין זעיר עבדו היה בן חמש-עשרה. ראש הש"י הירושלמי יצחק לוי, אמר שארבעה קצינים עיראקים זוהו בין ההרוגים.

 

4."לפי החוק או לא לפי החוק"

בן-גוריון ישב רוב הזמן בתל-אביב. גולדה מאיר היתה "האיש החזק" בירושלים. הפיקוח המדיני שהטילה גולדה מאיר על ההגנה בירושלים גבר אחרי תקרית 21 בדצמבר. ביום ההוא ירו אנשי-ההגנה בפיקוד צבי סיני באוטובוס ערבי בכביש רמאללה-לטרון, הרגו ארבעה נוסעים והעלו באש את האוטובוס. ישראל עמיר ננזף, מפני שלא קיבל אישור סופי לפעולה זאת, והרמטכ"ל יעקב דורי הורה לו לשאול לפני כל פעולה בעצתה של גולדה מאיר ולקבל את אישורה.

כשנודע לגולדה מאיר על פיצוץ "סמיראמיס" סברה שאצ"ל או לח"י עשו זאת ושלא עליה חובת התירוצים, אך כשסיפר לה יחזקאל סהר שיד ההגנה היתה בדבר קראה אליה את ישראל עמיר, שאמר לה כי זה המיבצע של שחם. גולדה ידעה ששחם נשלח לירושלים, אבל לא עלה על דעתה שלא ישאל בעצתה. מיד קראה לו, והוא בא ללשכתה והצדיע לפניה, כאיש צבא. להלן דיווחו של שחם על שיחת ארבע-העיניים ביניהם:

גולדה: "מה פתאום פוצצת את המלון ?"

שחם (מראה לה את הפתק שנתן לו גלילי): "את רואה ?"

גולדה: "עם מי התייעצת? ומדוע בחרת לפוצץ דווקא את מלון 'סמיראמיס'?" שחם:           "התייעצתי עם מיפקדת ירושלים, וסיכמתי שנעיף את 'סמיראמים'."

גולדה: "היו לך הצעות אחרות?"

שחם: "כן, מלון 'קלארידג"."

גולדה: "רק זה חסר לנו. ב'קלארידג" מתאכסן הקונסול הצ'כי. אני דורשת שלא תעשה שום פעולה בירושלים בלי אישורי."

שחם: "גולדה, לא קיבלתי פקודה להיזקק לאישור שלך."

גולדה: "אני דורשת ממך לשלוח מברק בשמי לבן-גוריון."

שחם: "בבקשה (מוציא דפדפת). מה לכתוב?"

גולדה: "בן-גוריון, אני דורשת ממך לתת למיעואל הוראה לא לעשות שום פעולה בלי הסכמתי. ואני דורשת ממך לבוא מיד לירושלים."

 

ביום ב' 5 בינואר, קיבל בן-גוריון דו"ח קודר מאוד מאברהם האפט, איש דגניה ב', על המצב בחיפה, וביחוד בנמל. "היהודים בנמל אינם יכולים לעבוד בלילה מפחד הערבים," הודיע האפט. בן-גוריון החליט לנסוע לחיפה, "לבדוק מצב הנמל, היחסים בין היהודים לערבים ותוכנית הגנת-הצפון." באותו ערב קיבל שיחת-טלפון מלשכת הנציב העליון בירושלים : סר אלן קנינגהם מבקש להיפגש איתו מיד. הוא השיב כי יתפנה רק בעוד יומיים, אך ראש הלשכה של הנציב העליון הודיע לו שאין לדחות את הפגישה. בן-גוריון ביטל איפוא את נסיעתו לחיפה ועלה לירושלים ב6-בינואר2.י בלילה ההוא פוצץ בית-המלון "סמיראמיס".

לפני שנפגש עם הנציב סר בן-גוריון ללשכתו שבבית הסוכנות, ושם סיפרה לו גולדה מאיר על פיצוץ בית-המלון בלי ידיעתה ובלי ידיעת ישראל עמיר. מיד קרא בן-גוריון לשחם.

"מה ההוראות שקיבלת?" שאל בטון חמור. בלי הקדמות.

"לבצע פעולות שיפסיקו את בריחת היהודים מהשכונות המעורכות, להביא לכך שהערבים יברחו מהן ולפתוח את הדרך לעיר העתיקה, וזאת אני מבצע," השיב שחם. "אחרי פיצוץ 'סמיראמיס' בורחים הערבים מטלביה. גם משייח' ג'ראח החלו לברוח."

- "לא קיבלת הוראות. עם מי להתייעץ ?" שאל בן-גוריון בחריפות.

- "עם ישראל עמיר ועם רודי. בעניין המלון התייעצתי עם שניהם שלשום, ביום א', בשעה 8 בערב."

בן-גוריון הפסיק את השיחה ונסע לארמון-הנציב שבשכונת-תלפיות. הנציב העליון סר אלן קנינגהם אמר לו כי יזם את הפגישה הדחופה אחרי שאצ"ל זרק מטעני-נפץ בשער-שכם ולח"י פוצץ את בנין ה"סראיה" ביפו : על-סמך שיחותיהם הקודמות סבר שאפשר למנוע פעולות כאלה, אבל עתה, אחרי שאנשי ההגנה פוצצו את "סמיראמיס", השתנה המצב. "הרי אינכם מצפים שהממשלה תכיר בגוף שמבצע פשעים כאלה. אם ההגנה תמשיך בכך, תמצא את עצמה במלחמה נגד הבריטים. אני רוצה לדעת אם זאת מדיניות חדשה של ההגנה. אנחנו לא נוכל להצטדק על מותו של הקונסול הספרדי. אתה מצטער?"

בן-גוריון: "לא אענה על השאלות, אבל אני מוכן להסביר, וייתכן שאיאלץ לשתוק ולהעביר לחברי רק מה שאשמע ממך."

הנציב העליון : "ענה לי אם אתה מצטער על מה שקרה אתמול בירושלים." הוא היה נרגז מאוד, כמעט נעלב. כאילו בגדו בו.

בן-גוריון: "תוכל להעמיד אותי למשפט. שם יציגו לי שאלות, ואענה על השאלות כמיטב ידיעתי. פה לא אענה לך. אשמע בכבוד מה שיש לך להגיד לי, ואעביר זאת לחברי. אם אתה ר



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה