מי ניצח ולמה הפסדנו במלחמת יום הכיפורים ובמלחמה הנוכחית

עמיקם צור 01.09.2006 21:59

תגובה למאמרו של חיים רוזנברג: "ככה צומחים מיתוסים", (מקור ראשון, יומן, עמ' 13, 1.9.2006)



לדף המלחמה בצפון | קשר לד"ר אורי מילשטיין |    לאתר הפורום לתחקור קרבות |

פורום דעות ועדויות החווה הסינית

 

במאמר תגובה לראיון עם הד"ר אורי מילשטיין, טוען חיים רוזנברג כי "לקחים" שהתקשורת ומומחים מטעם עצמם מפרסמים מייד לאחר תום הקרבות אינם אלא פולקלור שאסור להסתמך עליו. מבין מבול מאמרי הפרשנות בעקבות המלחמה האחרונה בחר מר רוזנברג להתגולל דווקא על הד"ר מילשטיין וטענתו כי התרבות הבטחונית שלנו מבוססת על מיתוסים, בטענה שמילשטיין עצמו הוא יצרן של מיתוסים. כדוגמה עיקרית למיתוס מתוצרתו של מילשטיין, הביא מר רוזנברג את הטענה שצה"ל הוא צבא כושל לאורך כל שנות קיומו. כדוגמה ראשונה בהפרכת ה"מיתוס" של מילשטיין מביא מר רוזנברג את מלחמת יום הכיפורים.

 

ראשית, כדאי לדייק: הד"ר מילשטיין אינו טוען שצה"ל הוא צבא כושל לאורך כל שנות קיומו, אלא שצה"ל הוא צבא לא מקצועי לאורך כל שנות קיומו. עד מלחמת ששת הימים, חוסר המקצועיות של צה"ל לא מנע ממנו לנצח במלחמות כדוגמת מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים מפני שגם לצבאות הערביים היו מגרעות משלהם. לאחר מלחמת ששת הימים התהפכה המגמה, והערבים נאלצו להפיק לקחים, לשפר את צבאותיהם ולהכינם כראוי למערכה העתידה בעוד שצה"ל נח על זרי הדפנה ומיתוסי הניצחון ואת התוצאות ראינו במלחמת יום הכיפורים ואחריה.

 

אז מי ניצח במלחמת יום הכיפורים?

מלחמה איננה משחק כדורגל שבו יש מנצח ברור ומפסיד ברור. בתום מלחמת יום הכיפורים, גם ישראל, גם מצרים וגם סוריה טענו לנצחון במלחמה. איך אפשר לקבוע מי ניצח?

אחד הקריטריונים (בהחלט לא היחידי) הוא השוואה בין מטרות המלחמה, כפי שנוסחו ע"י הדרג המדיני, לבין ההישגים בפועל בתום המלחמה. מכיוון שההגדרות אינן סימטריות, ייתכן מצב שכל הצדדים ישיגו את מטרותיהם ויטענו לניצחון. לפי קריטריון זה אין ספק שהמצרים ניצחו ואנחנו הפסדנו, לגבי הסורים התשובה מורכבת יותר. המטרות של הצבאות הערביים הייתה (1) לשבור את מיתוס החייל הישראלי הבלתי מנוצח, (2) לשבור את הקיפאון המדיני ולזכות בחזרה בשטחים שנלקחו מהם במלחמת ששת הימים. המטרה שהוגדרה לצבא הישראלי הייתה למנוע מהערבים כל הישג קרקעי ולהשמיד את הצבאות התוקפים. אין ספק שהמצרים השיגו במלחמה זאת את כל יעדיהם המוגדרים מראש, וצה"ל לא הצליח להשיג את יעדיו ולהשמיד את הצבא המצרי. בניגוד לדעתו של מר רוזנברג כאילו "סאדאת התחנן להפסקת אש כדי למנוע את השמדת צבאו", שזהו מיתוס מקובל בצד הישראלי, סביר יותר להניח שסאדאת ביקש הפסקת אש לאחר שיעדי המלחמה שלו הושגו, והמשך הלחימה לא שירתה את מטרותיו ורק גרמה לשחיקת צבאו. צה"ל היה רחוק מאד מהשמדת הצבא המצרי באותו זמן כפי שהוכיחו הקרבות בסואץ ובאיסמעיליה ממערב לתעלה, וב"בוצר", וב"מיסורי" ממזרח לתעלה בימים האחרונים של הלחימה. הארמיה השלישית כותרה אמנם, אך לא ניתן היה להרעיב אותה עד כניעה ללא הסכמת ארה"ב, ומכיוון שארה"ב שלטה גם בצינור האספקה לצד הישראלי, קיסינג'ר דאג לכך שהרעבה זאת לא תתרחש.

 

אפשר לטעון שהיעדים המצריים נוסחו בזהירות, ואילו היעדים הישראליים נוסחו בשאפתנות יתר. האמנם נוסחו יעדי המלחמה הישראליים בשאפתנות יתר? תפיסת הביטחון הישראלית התבססה באותו זמן על שלושה עקרונות: הרתעה, התראה והכרעה. לאחר שהשניים הראשונים כשלו, תפיסת הביטחון הקיימת באותו זמן חייבה את צה"ל להכריע את צבאות מצרים וסוריה. במלחמת יום הכיפורים צה"ל ניסה, אך לא הצליח, להכריע את צבאות האויב. במלחמת של"ג, צה"ל ניסה להכריע את אש"ף ושוב לא הצליח. אחרי מלחמת של"ג צה"ל נסוג בהדרגה ומבלי להצהיר על כך ברבים מהשאיפה להכריע את אויביו, ועבר לתפיסת בטחון מפוקפקת של "הוגעה". נטישת אופציית ההכרעה בגלל חוסר יכולתו של צה"ל להכריע היא הנושא העיקרי בספרו של הד"ר מילשטיין "קריסה לקחה" (הוצ' שרידות, 1993), אחד הספרים הטובים ביותר, לטעמי, שנכתבו על מלחמת יום הכיפורים והשלכותיה.

 

כפי שציינתי קודם, השגת המטרות המוצהרות אינו הקריטריון היחידי האפשרי לנצחון במלחמה או להישגים במלחמה. מלחמה היא ארוע מעצב המשנה את מסלולו של גלגל ההיסטוריה. למלחמה ישנן תוצאות רבות שלא נצפו מראש, ולכן יש טעם לבחון בדיעבד אם ההישגים הצבאיים שהושגו במלחמה הם הישגים ראויים, ואם הצבא עמד במשימות וצרכים שלא הוגדרו לו מראש אלא בדיעבד. בפרט מדינה כמו שלנו שחיה במזרח התיכון ומוקפת אויבים צריכה צבא טוב ומקצועי שמסוגל להרתיע אויבים פוטנציאליים בתקופה שבין מלחמות, ולנצח אויבים במלחמות כאשר ההרתעה נכשלת, ביעילות ובמחיר שאינו גבוה מדי. תנועות המחאה שצצו אחרי מלחמת יום הכיפורים ואחרי המלחמה הנוכחית הן תוצאה מהכרתם של חיילים וקצינים במערך המילואים שקיים פער בלתי נסבל בין המיתוס על עצמתו של צה"ל כפי שהיה "ידוע" בציבור לפני המלחמה לבין ביצועיו בלחימה בפועל.  יכול מר רוזנברג להשלות את עצמו כאילו הכשלים בצה"ל במלחמת יום הכיפורים היו רק עד השמיני באוקטובר, אך הכשלים המשיכו גם אחר כך, ונבעו מחוסר מקצועיות, מאי יכולתו של צה"ל ליישם את תורת הקרב שלו עצמו.

 

אי דיוקים נוספים במאמרו של חיים רוזנברג מתייחסים למהלך הקרקעי ולהשפעתם של טילי הנ"ט.

 

"לפי הפירסומים", טוען חיים רוזנברג, "תוכניות צה"ל כללו מהלך קרקעי גדול שהיה אמור להתחיל כשבועיים לאחר תחילת המתקפה האווירית, מבצע שלא אושר ע"י הדרג המדיני". לא מדויק! אמנם היו לצה"ל תוכניות מתוכניות שונות, אך בין החלופות שהוצגו לממשלה ביום רביעי, ה- 12.7.06 בישיבת החירום בשעה שמונה בערב, לא הייתה הצעה של צה"ל למהלך קרקעי גדול, וצה"ל לא התחיל למחרת בגיוס מילואים המתחייב מתוכנית כזאת. התוכניות שהוצגו כללו בעיקר תקיפות באש, עם מהלך קרקעי מוגבל מאד לאורך הגבול בלבד, וגם מהלך כזה חייב אישור נוסף מהממשלה. התוכנית למהלך קרקעי גדול הוצעה לממשלה רק לאחר שנוכחו לדעת שהמהלומה האווירית לא משיגה את יעדיה. כאשר תוכנית זאת הוצגה לממשלה לאישור, כבר היו אינדיקציות רבות לכך שמשהו חורק בצבא היבשה והוא אינו מסוגל לבצע את מה שהוא מבטיח. לכן הבעייה המרכזית בניהול המלחמה לא הייתה "הססנותו של הדרג המדיני להפעיל באופן מלא שלוש אוגדות במהלך קרקעי נרחב" כדברי מר רוזנברג, אלא אי יכולתו של צה"ל להפעיל את עוצמתו הקרקעית, כפי שהתבטאה בלחימה בפועל, ואי האמון ששררו בשלב הזה בין הדרג המדיני לדרג הצבאי ובין הרמות השונות בדרג הצבאי. ביומיים האחרונים ללחימה, אחרי שההצעה להפסקת אש באו"ם התגבשה, הוסרו כל המגבלות ע"י הדרג המדיני וצה"ל יצא ל"מבצע הגדול", שהיה קטן בהרבה מ"המבצע הגדול" של התכניות האופרטיביות, וגם אותו לא הצליח צה"ל לבצע.

 

לגבי טילי הנ"ט, טוען חיים רוזנברג שנורו למעלה מאלף טילים ורק 21 שריונאים נהרגו מטילים אלו. עוד טוען מר רוזנברג שהמוכנות לטילי הנ"ט במלחמת יוה"כ הייתה נמוכה בהרבה מזאת שבמלחמה הנוכחית. כדי להעמיד דברים על דיוקם רצוי לזכור שהאפקט של טילי הנ"ט אינו מתבטא רק במספר השריונאים שנהרגו, אלא בעיקר בשיבוש המהלכים הקרקעיים של צה"ל. בכל בוקר יצאו כוחותינו למבצע כלשהו, אחד הטנקים או הנגמ"שים נפגע מטיל נ"ט, והכוחות קיבלו פקודות לשנות את המשימה המקורית ולעסוק בחילוץ. אינני יודע אם זאת הייתה הכוונה המקורית של מי שנתן למבצע את השם "שינוי כיוון", אך אין ספק שהשם הלם את התנהלות כוחות הקרקע בכל אחד מימי המבצע.

כמו במלחמת יום הכיפורים, הנתונים הטכניים של טילי הנ"ט היו ידועים לצה"ל, אך צה"ל הופתע הן מהכמויות והן מהאפקט שהיה לטילים אלו על הלחימה. בניגוד למלחמת יום הכיפורים שבה מצאו הכוחות הלוחמים תשובות אפקטיביות לטילי הנ"ט אחרי מספר ימי לחימה, במלחמה הנוכחית המשיכו טילים אלו לגבות מחיר כבד עד הסוף, הן בחיי לוחמים והן בשיבוש התוכניות של צה"ל. בניגוד למה שאומר חיים רוזנברג, חלק גדול מהנפגעים מטילי הנ"ט היו דווקא בקרב התנועה, למשל חצי גדוד שנפגע במעבר הסלוקי, והמסוק שהופל ועצר את מהלך ההנחתות.

 

לסיכום, גם אם אני מזדהה עם דבריו של חיים רוזנברג שתהליך הפקת לקחים הוא תהליך ארוך שנמשך חודשים ומחייב איסוף יסודי של עובדות וניתוחן, הרי שיש ערך רב גם למסקנות ביניים המבוססות על עובדות חלקיות, ובלבד שעובדות אלו נכונות. הד"ר אורי מילשטיין שנגדו יוצא חיים רוזנברג הוא אחד האישים שמתריע בעקשנות כבר שנים רבות על כושרו הלקוי של צה"ל, ודבריו מבוססים ומגובים במספר רב מאד של ראיונות עם חיילים וקצינים מכל דרגי הפיקוד. אילו היו שמים לב לדבריו במקומות הנכונים במקום להשמיץ אותו, ייתכן והיינו יוצאים למלחמה האחרונה מוכנים קצת יותר.

 

 







סעיד חמוד
הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה